fbpx

"כי בשמחה תצאו" – נקודה טובה ויציאה לחירות, תורה י' תניינא/ הרב יצחק מנדלבאום

 

מקורות

 

 

היום אנחנו עוסקים בשמחה. מי היה המומחה הגדול, לטוב ולרע, לשמחה? – ר' נחמן. ר' נחמן שהכיר גם את הפסגות של השמחה וגם את הפסגות של הכאב ושברון הלב. יש כאן קטע גאוני שפותח את כל הנושא הזה של שמחה. נקרא ביחד ונעבור ללימוד בקבוצות.

ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה י':

 

מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן, וְהָעִקָּר-לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה':

אַךְ דַּע, שֶׁעַל-יְדֵי מָרָה-שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל-כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, רַק עַל-יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ"ה): "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן-חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן-חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל-יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ"ח): "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" וְכוּ'.

וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל-יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל-כָּל-פָּנִים, כַּמְבאָר עַל פָּסוּק: "אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי" (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם, ועל כל פנים יש לוֹ לִשְׂמחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין: 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ וְכוּ' וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת' וְכוּ' מִכָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָאוּי לוֹ לִקַּח לוֹ שִׂמְחָה לְשַׂמֵּחַ דַּעְתּוֹ כַּנַּ"ל

וזה בחינת (שַׁבָּת עז:): 'בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ', שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִּׂמְחָה לְמחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת כַּנַּ"ל, וְגַם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל-יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ:

 

הרב יצחק:

אני מציע שבלימוד בקבוצות נעשה בשלב הראשון 'שיקוף מתמטי'. כלומר, לתאר מהו המבנה. יש כאן מערכות יחסים בין מושגים שונים – לזהות את המבנה וההמשגות. בשלב שני לנסות לתרגם את זה לחיים – מה זה "בְּדִיחָא", מהי ה"מָרָה-שְׁחוֹרָה". לתרגם את זה לשפה שלנו. נקווה שזו תהיה פתיחה (בדיחה?) טובה לחודש אדר.

 

אסיף

 

הרב יצחק:

אנחנו רוצים להמציא מכשיר חדש, שנקרא 'יישוב-הדעתומטר'. צריך לחשוב איפה שמים אותו, והוא אומר מהי רמת יישוב הדעת. 0 אומר שאין יישוב הדעת – "גָּלוּת" ע"פ ר' נחמן, ו-10 אומר יישוב הדעת מלא. השאלה היא איך בונים את המכשיר הזה, או: מה זה יישוב הדעת בעוצמה מלאה?

אם מישהו רוצה קודם לשתף במשהו שהתחדש לו, שלא שם לב אליו קודם, שהפתיע אותו.

 

מדברי העמיתים:

·         התחדש לי שהנקודה של השמחה היא במוח.

·         התחדש לי ששמחה ואפילו בדיחה הן הדרך ליישוב הדעת.

·         התחדש לנו שמרה שחורה היא אחת התאוות.

·         התחדש לי שהשמחה היא דבר שאדם צריך להביא לעצמו ולא לחכות שיקרה לו.

·         התחדש לי שיישוב הדעת הוא משהו קוסמו-פוליטי, אפשר ללמוד אותו מגויים, דווקא מעמון ומואב שהם יודעים יישוב הדעת מהו.

·         הרב יצחק: יש אפשרות שחלק מהדברים כאן הם בדיחה. אבל זה שהם בדיחה לא הופך את זה ללא-נכון. להפך, זה רציני מאוד.

·         התחדש לי שבדיחה משחררת את המוח.

·         התחדש לי קצת, שההיפוך של חירות הוא לא שעבוד אלא גלות. ההיפך מחירות הוא לא להיות במקום שלך.

 

הרב יצחק:

אני רוצה להציג דווקא את המבנה שר' נחמן מציע ונראה מה נפתח מתוכו. נחלק לשניים: שמאל וימין, המצב הטוב והמצב הלא טוב.

השלב הראשון בהשתלשלות בצד הפחות טוב הוא המרה השחורה. כמו שלאסקימואים יש הרבה מילים לגוונים שונים של הצבע הלבן, מחמת שהם מורגלים בשלג, לר' נחמן יש הרבה מאוד ביטויים לעצב ולשמחה. יש לו אבחנה בין שברון לב למרירות או למרה שחורה. כאן הוא מדבר דווקא על מרה שחורה. המרה השחורה גורמת להתכווצות שרירים במוח. האימפקט שלה הוא שמשהו התכווץ, משהו לא משוחרר. אם השרירים שלי מתוחים בצורה מדויקת אני יכול לכוון אותם. ברגע שהשריר קפוץ אני משותק. ר' נחמן אומר שהמרה השחורה היא כיווץ השרירים במוח, ולכן אני לא יכול להנהיג את המוח כרצוני. הדימוי שהוא מביא הוא גלות, והדימוי מעמון ומואב הוא שהיין והשמרים מתערבבים. כשהמוח מכווץ הכול מעורבב, השמרים שבמוח שלנו מציפים את הכול וממילא אין יישוב הדעת. ואם אין יישוב הדעת יש ריחוק מהקב"ה. כך המרה השחורה מביאה למרחק מהקב"ה.

הצד השני מעט יותר מפורט: העצה היא להיות בשמחה. המדד של השמחה במוח הוא שמשהו בשרירי המוח משתחרר. השמרים שוקעים למטה ואפשר להנהיג את המוח כרצוני. משהו בתנועת המוח נתון לבחירה. עצה נוספת היא "בְּדִיחָא". עצה נוספת שהוא מביא במקום אחר היא לעשות שטויות, דברים של קטנות. כאשר המוח משתחרר ואני יכול להנהיג אותו כרצוני אפשר להגיע ליישוב הדעת. כשאני יכול ליישב את דעתי מגיע שלב השאלות – מה התכלית? כשהמוח משוחרר אני יכול לשאול למה אני פה, מה זה נותן, מה התאוות האלה. זה מפתיע, כי היינו מצפים שהשאלות האלה יישאלו ע"י אדם שנמצא במרה שחורה. אלא שכשאדם שואל שאלות כאלו, זה תלוי בשאלה אם יש לו יישוב הדעת – אם יש לו הוא מתקרב לקב"ה, ואם לא הוא מתרחק. ההפתעה היא שדווקא כשיש שמחה ואדם שואל שאלה של 'בשביל מה', השאלה הזאת פותחת פתח של קרבה לה' יתברך. אותן שאלות שהדיכאון שואל בדרך כלל – למה לקום בבוקר, למה לאכול – כשאדם באמת שמח ודעתו מיושבת עליו מגיע שלב חדש שבו השאלות האלה נשאלות ומקרבות. משהו נפתח וקורה פלא – אין פה עצה. או שאדם מרגיש קרבה לקב"ה או שלא. יש כאן תהליך ארוך עם הרבה שלבים וכל שלב הוא חשוב.

אם מפתיע שהבדיחה מביאה ליישוב הדעת, אותי מפתיע שהשאלות הכי מדכאות, שאסור לשאול אותן, כשהדעת משוחררת אפשר וכדאי לשאול אותן. תלוי באיזו מנגינה אני שואל אותן. השאלה מתוך יישוב הדעת פותחת למקום יותר עמוק. התוצאה הסופית היא לא בהכרח מישהו שמתגלגל ברחובות, אלא זו יכולה להיות הדרך לקרבה עמוקה. זה מה שאני לומד מהתורה הזאת – שמחה כשחרור של שרירי המוח לקראת יישוב הדעת, לקראת שאילת השאלות שלא סוגרות.

·         הוא לא מדבר על איך להגיע לשמחה. האם מקובל עליו להגיע דרך אמצעי חיצוני (למשל, שתייה)? האם אז הוא יכול ליישב דעתו ולהנהיג כרצונו?

 

הרב יצחק:

אני רוצה לציין קטע אחר מר' נחמן שבו הוא אומר דבר כזה: ראשית הוא מפריד בין שברון לב למרירות, ואז הוא ממליץ לאנשים לעשות כל מיני שטויות כדי לשחרר את המחשבה. אבל אפשר לשאול, הרי יכול להיות שזה יביא להוללות? ההכרעה שלו הייתה כלפי חסידיו שמוטב שיחטאו בטעות בחטא ההוללות מאשר שיפחדו מזה ויחטאו בחטא המרירות.

נסיים בסיפור על הבעש"ט. פעם אחת בזמן קידוש לבנה הלבנה נסתרה, ואצלם הייתה לזה משמעות קשה של הסתר פנים. הבעש"ט ישב בחדרו, האווירה הייתה כבדה ורצינית. אומרים תהלים, מתפללים, ושום דבר לא עוזר. החליט אחד מהתלמידים לשבור את החומה הזאת, נעמד על ארבע והתחיל לנבוח בין החסידים. בשלב מסוים כולם התפרצו בצחוק ולא ידעו מה יהיה עכשיו, איך יגיב הבעש"ט. באותו רגע הבעש"ט יצא מהחדר, העננים התפזרו, הלבנה התגלתה במלוא אורה והם יכלו לעשות קידוש לבנה.

 

 


[1] "'ויאמר המלך לחכמים', מאן חכמים – רבנן, 'יודעי העתים' – שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי. אמרו, היכי נעביד? נימא ליה קטלה – למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה שבקה – קא מזלזלה במלכותא! אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב, דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה. וטעמא אמרו ליה – דכתיב (ירמיהו מח) 'שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר'. מיד – 'והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש…'" (מגילה יב:).

   [תרגום: "ויאמר המלך לחכמים", מי הם חכמים – רבנן, "יודעי העתים" – שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להם: דונו אותה (את ושתי) בשבילי. אמרו: מה נעשה? נגיד לו הרוג אותה – מחר תעבור שכרותו ויתבע אותה מאיתנו (שיאשים אותנו במותה). נגיד לו עזוב אותה – היא מזלזלת במלכות! אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. לך אצל עמון ומואב, שיושבים במקומם כיין שיושב על שמריו ( שיושב במקומו זמן רב, ואז השמרים נשארים בתחתית ואינם מתערבבים ביין). וראיה אמרו לו – שהרי כתוב (ירמיהו מח) "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר". מיד – "והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש…" (שהתיעץ ביועציו הגויים).]