fbpx

"רק שהאדם צריך להכין עצמו לשמוע"/ יוסי פרומן

 

ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות רכב

השם יתברך קורא לאדם בכל יום שנאמר (משלי א' כ"ד) יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי וגו'. הקריאה הוא הרהורי הלב הבאים מעצמן בתשוקה להשם יתברך והוא על ידי קריאת השם יתברך לו כמים הפנים וגו'. ונטיית היד הוא התעוררות על ידי דברי תורה שהוא ימינו (ברכות ו' א) או לעם הארץ על ידי תפילין שהוא שמאלו. פירוש תפילין דמארי עלמא הוא אהבת ישראל כמו שאמרו ז"ל (שם) ומכניס בלבו אהבת ישראל שזהו אצל עם הארץ במקום אהבת תורה. ועל ידי זה מתעורר לשוב להשם יתברך ולעולם השם יתברך משפיע הרהורי תשובה וחשקות לאהבה ולתורה ולעבודה בלבות בני ישראל. רק שהאדם צריך להכין עצמו לשמוע בקול ה' הקוראו ומשפיע בלבו הרהורי תשובה להחזיק בם בל ירפה. כי מי שלבבו פונה להבלי עולם אינו שומע ומשיג כלל שפע השם יתברך:

והיינו צלותא דאברהם אבינו ע"ה שנקרא עמידה לבד כמו שאמרו בריש פרק תפילת השחר (ברכות כ"ו ב) על פסוק (בראשית י"ט ג') המקום אשר עמד משם נלמד תפילת שחרית. כי בבוקר כשהאדם מתעורר משינתו אז צריך הוא התשוקה באדם מה לעשות ביום זה דבר שחפץ. וצריך ליחד כל חשקותיו ותאוותיו לאהבת השם יתברך מדת אברהם אבינו ע"ה ויקוה להשם יתברך כי ישפיע אליו שפעו ודי התפילה רק במה שעומד מוכן ומזומן לפני השם יתברך להשפיעו.

ואחר כך כאשר ינטו צללי ערב ומתחיל להחשיך שהוא היפוך האור המאיר ורואה שלא השיג לישועה שלימה עדיין אז נופל עליו היראה מדת יצחק ואז מתפלל תפילת העני ולב נשבר דנקרא שיחו כמו שאמרו ז"ל שם על תפילת יצחק מלשון זה:

ואחר כך בלילה שהוא בעת החשכות הגמור שרואה גם אחר תפילה שניה לא נענה בישועה שלימה עדיין רק דאדרבה מחשיך והולך. כי כל זמן שלא נענה לגמרי הרי מחשיך והולך. אז בא למדת יעקב אבינו ע"ה באמת ואמונה שמתחזק באמונתו יתברך שודאי יושיע והכל לטובה שזהו האמת הגמור. והוא חיבור שתי מדות דאברהם ויצחק דהיינו היראה בהווה והבטיחות והשמחה בעתיד ותפילתו אז נקרא בלשון פגיעה עיין שם בריש פרק תפילת השחר: ותפלתו אז נקרא בלשון פגיעה ע"ש בר"פ תה"ש[3]. והוא כמו ששמעתי על לשון מפגיע ‏בתפלות, ומפגיע אין בידינו. ובפ"ק דתענית (ח.) ע"פ ויצו עליו כמפגיע. דר"ל כמו פגע שאינו רוצה ‏לשוב וללכת מהש"י בשום אופן רק שיענהו, והרי זה כאוחז בבגדו ואומר איני מניחך. וזהו תפלת ‏הלילה בעת החושך הגמור, אחר שרואה שלא נענה זה פעמיים, הגם שהי' באהבה ויראה ובלב נשבר ‏ג"כ. צריך שיהי' כמפגיע עד שיוכרח להיענות ולהשיג במדת אמונה מדת האמת, היינו הבירור לעין ‏שהוא כן כמו שהוא בוטח באמונתו.

 

הצעה לעבודה פנימית:

אמנם הפסקה עוסקת גם בשיחה ובפגיעה אבל נראה לי שעיקר החידוש שלה (או שעיקר מה שמדבר אלי כרגע) הוא בעמידה. ולכן:

  1. עומדים. עם הפנים לכיוון ירושלים. בנחת.
  2. מקשיבים למה שבא. מוכנים ומזומנים למה שיזדמן. אפשר לפשוט ידים לצדדים.
  3. מן הסתם יעלו הרבה מהבלי העולם הזה. מניחים להם לחלוף. כמו משב רוח. כמו הבל.
  4. בשלב מסוים אולי תצוץ איזה תשוקה לה' יתברך. מדמיינים מאיפה היא באה. אפשר לנסות לשמוע בתוכה את הקריאה אלי. להקשיב איך הקול הזה נשמע. באיזה שם הוא קורא לי וכו'
  1. יושבים