fbpx

קידוש/ יוסי פרומן

"ויקדש אותו"

 

במסכת שבת ישנה מחלוקת מפורסמת בין רב הונא לחייא בר רב לגבי אדם שהיה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, שלדעה אחת סופר ששה ימים ואז עושה שבת ולדעה השנייה קודם כל עושה שבת ואז סופר ששה ימים.

נראה לי שצורת העבודה אצלנו בביהמ"ד נוטה לדעה השנייה בגמ', לפיה השבוע בנוי משבת ואז שישה ימים של חול. התודעה הזו אומרת שהמקור לעשייה של ששת הימים הוא יום של שביתה – בכדי לעשות משהו בעולם צריך קודם כל לשבות, כפי שמופיע בזוהר שהשבת היא המקור ממנו מתברכים ימי החול. גם במפגש שלנו פה ישנה בחינה של יום שבת – אנו עושים איזה "פריז" מהעיסוקים שלנו במשך השבוע ומתבוננים.

ביחידה הבאה שנלמד ננסה להבין מה קורה בשבת שממנה מתברכים ימי החול.

 

לפני הלימוד של הקידוש אנחנו רוצים להיכנס קצת לאווירה של קידוש בערב שבת. נעצום את העיניים ונדמיין איפה אני נמצא בעוד שלושה ימים בזמן הקידוש. אח"כ כל אחד יזרוק מילה או שניים על מה שיש בתמונה הזו. להביא את הקידוש שלי פנימה:

 

מילים מהמשתתפים:    

 

·         משפחתיות

·         חגיגיות

·         אור

·         טיפה על המפה

·         ריח טוב

·         "להביא את הילדים לקידוש"

·         מעגל סגור עם תווך באמצע

·         קדושה

·         מנגינה

·         ברכת הבנים

·         מי חסר השבת?

·         "סוגר שבת"

·         שששש…

 

 

 

 

 

 

 

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.

 

וַיְכַל אֱלקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה;

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

 

וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ,

אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.

 

 

 

סברי מרנן (לחיים)

 

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.

 

 

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם,

אשר קדשנו במצותיו, ורצה בנו,

ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו,

זכרון למעשה בראשית,

תחילה למקראי קודש,

זכר ליציאת מצרים,

 

ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו

 

ברוך אתה ה', מקדש השבת.

 

 

 

פירושים מהמשתתפים על המילה "לעשות":

 

·         ההבדל בין "עשייה ל"מלאכה" – עשייה זה פועל, מלאכה יכולה להיות גם מקצוע.

"לעשות" – כל השבוע היה צריך לעשות ועכשיו צריך לא לעשות. הציווי הוא לנו: לפעול בעולם.

 

·         אני מבין ב"לעשות" שזה לימוד בדרך השלילה – שבת זה כל מה שאינו "לעשות".

 

·         אני קראתי: "אשר ברא אלהים" כדי "לעשות" – תכלית השבת היא עשייה. השבת בפני עצמה מצריכה עשייה בתוך השבת, אלא שהעשייה הזו מתבטאת באופן אחר וצריך למצוא כיצד לבטא את השבת בעשייה. כמו שכתוב: "לעשות את השבת".

 

·         שלושת הפעלים "עשה", "עשה" ו"לעשות" מופיעים בסופי משפטים, דבר שמזכיר לי שיר. זה יוצר תחושה שהפעילות מסתיימת לאט לאט לקראת השבת.

 

·         הרב יצחק: "ברא אלהים לעשות" – אלהים ברא את האפשרות לעשות וליצור דברים. המשפט האחרון בעצם מגלה לנו עוד משהו שאלהים ברא.

 

·         בעצם זה שה' כילה בששת הימים לברוא בזה עצמו הוא ברא את האפשרות שלנו ליצור. מאותו רגע שאלהים שבת בשבת בראשית, העשייה עוברת לאדם.

 

·         הרב דב: אנחנו יודעים ש"מלאכתו" של הקב"ה בבריאה הינה דיבור ואמירה. וחוץ מהפסקת עשייה אנו רואים בפרשיה גם הפסקת "בריאה" – הקב"ה שובת לא רק מעשייה ממשית אלא גם מ"בריאה" שהיא פעולה יותר רכה שאצלו התבטאה בדיבור.

 

·         הרב יצחק: ואם אנחנו מידמים לה' בשבת אז לא רק שאסור לנו "לעשות" – אסור לנו גם "לברוא".

 

 

יוסי:

עכשיו אני מזמין את המוח הדרשני שלנו לתת הצעות אחרות לפירוש המילה הזו, הצעות שלא מתיימרות להיות פשט הכתוב. אם: "ה' אלהיך דורש אותה" – אז גם אנחנו נדרוש.

 

 

דרושים על המילה "לעשות":

 

·         הרב דב: "להסות" – מלשון "הס", שקט.

 

·         "לעסות" – עיסוי ולישה: יש את העולם כמו שהוא, ואנו נדרשים לא להוסיף לו אלא "לעסות" וללוש את מה שיש.

 

·         הרב יצחק: "ברא" – מלשון "בריאות": להבריא ממחלת העשייה.

 

·         "לעשות" = לא עשות.

 

·         "אשר" = "אשרי" – אשרי מי שזוכה להבריא מהעשייה.

 

·         "אשר" = "אישור" שהקב"ה נותן לכל העשייה שלו.

 

יוסי:

כל אחד בקבוצה יבחר מילה מתוך השלושים וארבע שנשארו, וקודם כל יבין אותה וידייק אותה ברמת הפשט. אח"כ להגיד אסוציאציה דרשנית על המילה.

דרשנות יכולה להיות גם בלי לשנות את משמעות הפשט של המילה, אלא לקחת את המילה למקום בחיים שלי – אני "דורש" מהמילה להתייחס לחיים שלי. נעשה סבב פשט וסבב דרש.

אח"כ אפשר להמשיך לקרוא את הקידוש ולחשוב מה התמונה של השבת שמתקבלת מהקידוש בהקשר של הפרשה שאנו קוראים לפני.

אסיף

 

פשטים ודרושים מהמשתתפים:

 

·         דרש: הרגשתי קנאה – אני מקנא בתקופה לפני 1000 שנה בערך, שבה הקידוש נולד – תחושה שהיה חידוש בלקסיקון היהודי. אם היום נרצה לכתוב קידוש של זמננו זה יהיה מעשה רפורמי. אין לנו את הקידוש של היום!

 

·         דרש: "ויכל" = א. עשה את העולם כלי להכיל אותו.

ב. עשה את עצמו מיכל\כלי להכיל את העולם.

 

·         פשט: "ויכל" – מלשון מדידה – כמו שמופיע בישעיהו: "וכָל בשליש עפר הארץ". הקב"ה עשה תהליך של מדידה והתבוננות במה שהיה. התהליך שבו אני מכין את עצמי לשבת – מתוכו אני מגיע לשבת יותר משמעותית.

 

·         פשט: "ויכלו" – מלשון יכללו – כמו שמופיע בתרגום: "אתכללו". השמים והארץהשתכללו והתאזנו, הגיעו להרמוניה. "ויכל" מצד שני איננו מאותו השורש של "ויכלו" – השמים והארץ התכללו ואלהים כילה .

 

·         דרש: "ויכלו" – הכילו: השמים והארץ מכילים את השבת. כדי שאדם יחווה את השבת הוא צריך להיות מסוגל להכיל את החוויה של השבת, כמו שהבריאה מכילה אותה.

 

יוסי:

בחיים ישנה התייחסות פשוטה שלפיה אנו עובדים כל ששת הימים ובשבת שובתים, וזה מאפשר לשבת להיות יום שבו אנו נזכרים שיש אלהים בעולם ומתפנים לצד הרוחני שלנו. העצירה של העבודה מאפשרת לנו להגיע לקומה רוחנית.

 

אך בפסוקים האלו מדובר על משהו אחר: נשים לב לכך שאין בפסוקים האלה מילה על בני האדם – הכול מדבר על אלהים. בפסוקים האלו אני נזכר מה היא שבת במבט של אלהים!

אנחנו רואים שמכיוון שאלהים שבת הוא בירך וקידש את היום. אם אני מבין את זה שאלהים שבת באופן פשוט, אז פתאום אני מבין שיש צד כזה שאלהים פחות נוכח ביום השביעי. אמנם זה לא מתחיל ממנו – השמים והארץ שובתים קודם והוא אולי רק "מצטרף", אך על כל פנים – כל הימים הוא עבד ופתאום הוא שובת.

 

עם ההבנה הזו אני רוצה לחזור אלינו – למעשה זה אומר שישנה אפשרות ביום הזה שהיא הפוכה מההתייחסות הרגילה שלנו.

השבת נולדה מחיקוי – אנחנו עושים את זה כי כך הקב"ה עשה – כך כתוב במפורש. (למעשה זו המצווה היחידה שהיא כך, והפופולאריות של המצווה הזו היום יכולה להעיד שדוגמה אישית הינה השיווק הכי טוב).

אז מה זה אומר שאנו עושים בדוגמתו? לי זה אומר שהשביתה תקפה גם ובעיקר לגבי העשייה הרוחנית שלנו, ממש כמו שהעשייה של אלהים היא עשייה רוחנית. ע"פ זה כביכול בשבת המקורית היה אסור לומר אמירות – לדבר, ללמוד תורה, להתפלל. וגם "להכיל" ו"לכלול" ו"להשתכלל" – כל הפעלים שמצאנו כאן בפרשייה והקב"ה שבת מהם. הפעלים היחידים שהיו מותרים לנו אם היינו מקיימים כביכול את השבת של "ויכלו" היו: "ויכל", "וישבת", "ויברך" ו"ויקדש". השביתה של השבת איננה רק שביתה מל"ט אבות מלאכה, אלא שביתה עמוקה הרבה יותר. החזרה של התורה על הפעלים האלה של "עשייה" ו"מלאכה" ו"בריאה" בעצם כוללת כבר את כל גווני הגוונים של העשייה – ואת כולם אנחנו מפסיקים בשבת.