fbpx

צריך להלביש התפילה 2/ יוסי פרומן

המקור המרכזי שאני רוצה שנלמד היום הוא תורה ה' מליקוטי מוהר"ן.  התורה נאמרה בראש השנה לפני מאתיים וחמש שנים. הרקע לתורה הוא שמועה שהולכת להיות גזירת 'קומטין',  שפרושה- גזירה על גיוס לצבא הרוסי,  כשהמשמעות של הליכה לצבא הזה היא ניתוק מוחלט מהעולם היהודי.  ר' נחמן עומד מול השמועה הזאת,  זה ברור שזה עומד להיות,  במחוזות אחרים כבר ניתנה הפקודה אבל באוקראינה עדיין לא,  ובראש השנה,  ביום הרת עולם הוא אומר לחסידים שלו את התורה הזאת.

 

 הנחיות לקראת הלימוד:

יש בתורה הזו  כמה מושגים קשים,   ולכן קודם כל ננסה לעשות  סדר סכימטי. רק אחר כך ננסה לראות מה מהתורה הזו  אני פוגש בחיים שלי.  'מלאכים עומדים בצידי' מה זה בשבילי? 'להלביש את התפילה',  איפה אני פוגש את זה?    בסוף יש עוד שני קטעים של מי השילוח ועוד תורה של רבי נחמן- כהרחבה.  

 

                                 "צריך להלביש התפילה"

 

בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני וכו' (תהלים צ"ח)

א כיצריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז. ).  נמצא

כשהעולם נברא בשבילי,  צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם.  ולמלאות

חסרון העולם,  ולהתפלל בעבורם.

 

וענין התפלה הן בשני פנים.  הינו קדם גזר דין מתפללין כסדר התפלה,  ואין

צריך להלביש התפלה,  אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה,  כדי שלא יבינו

המלאכים העומדים לששמאל,  ולא יקטרגו.  כמו שכתוב (דניאל ד): "בגזרת עירין

פתגמין",  הינו לאחר גזר דין,  אזי "במאמר קדישין שאלתין",  אזי הצדיקים מלבישים שאלתם במאמר:

(ליקוטי מוהר"ן ה')

 

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"

הנה ענין 'נחש' הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו.  'קסם' הוא להיפך – דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא,  רואה: אם ילך לו כשורה וכסדר – יעשה ואם לאו לא יעשה.  וזהו 'קסם',  היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו,  ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם.  דהיינו: באם ידע האדם בבירור את רצון הש"י אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו,  רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות.  ובמקום שהאדם מסופק בדבר אסור להיות בתוקף,  רק להתבונן כפי שיתנהג הדבר בעצמו בלי דעתו כלל. . .  ולכן כתיב ביעקב נחש,  כי יעקב נקרא האדם שאינו בשלמות ועוד אין ליבו נמשך אחר רצון הש"י. . .  ולכן אמר "כי לא נחש ביעקב" – בשעה שהנפש מישראל מסופק בדבר לא ילך בעקשנות כלל רק יסלק כל נגיעה מעליו ויראה כמו שיתנהג הש"י כך יעשה הדבר הזה.  "ולא קסם בישראל" – היינו מי שלבו נמשך אחר רצון הש"י בשלמות וכשייפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון הש"י שהשפיע לו ואינו בהתרשלות רק עושה הדבר בתקופות כי באם לאו יעבור ח"ו על דעת הש"י.  ובזה היה בלעם משבח לישראל שכל אחד מכיר את ערכו.

(מי השילוח)

ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וכו' (זכריה ד',  והוא הפטרת שבת

חנכה).

 

א הנה עיקר גנוחי  (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי,  כי הוא שלמות החסרונות.

כי על~ידי בחינת הנשימה,  שהוא הרוח חיים,  נברא העולם,  כמו שכתוב (תהלים

ל"ג): "וברוח פיו כל צבאם".  וחדוש העולם יהיה גם~כן בבחינת הרוח,  כמו

שכתוב (שם ק"ד): "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה".  והוא גם כן חיות

האדם,  כי חיות האדם הוא הנשימה,  כמו שכתוב (בראשית ב): "ויפח באפיו נשמת

חיים",  וכתיב (שם ז): "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".  וכמו שאמרו חכמים:

'אם תחסר הנשימה תחסר החיים'.

נמצא, כי עקר חיות כל הדברים הוא בבחינת רוח; וכשיש חסרון באיזה דבר,  עקר

החסרון הוא בבחינת החיות של אותו הדבר,  שהוא בחינת הרוח~חיים של אותו

הדבר,  לאשר הרוח הוא המקים הדבר.  והאנחה הוא אריכת הנשימה,  והוא בבחינת

"ארך אפים",  דהינו מאריך רוחה.  ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחה,

הוא ממשיך רוח~החיים להחסרון,  כי עקר החסרון הוא הסתלקות הרוח~חיים כנ"ל,

ועל כן על~ידי האנחה משלים החסרון.

(ליקוטי מוהר"ן ח')

 

אסיף:

דברים של יוסי:

היום ניגשנו לתורה יותר מורכבת  ועם מושגים קצת יותר קשים,  אז דבר ראשון ישר כח לנו.

כהכנה לאסיף נעשה דקה של התבוננות.  למדנו כאן בתורה הזאת  מצב  שבו אחרי גזר דין אי אפשר להתפלל כסדר אלא צריך להלביש את התפילה.  אני רוצה לעשות הרחבה ללימוד שלנו היום.  הרבה חסידויות למדו מהפסוק 'מבשרי אחזה אלו-ה' שאפשר ללמוד על הנהגת הבורא מתוך האדם עצמו.  אני הייתי רוצה שכל אחד יתבונן וינסה למצוא נקודות,  לאו דווקא בתפילה,  שבהן יש לי  איזה רצון  אך אני  יודע שלא אוכל להשיג  אותו כהווייתו,  איך אני מלביש את הרצון הזה?

דברים של הלומדים:

*-אני לא בטוח שמה שאני הולך לומר זה בדיוק מה שהתכוונת,  אבל אני מרגיש שבשבילי זה בדיוק.  ביום שני הגעתי לירושלים מהצפון,  התקיימה חנוכת ביהמ"ד של הרב אליהו עם הכנסת ספר תורה. אני לקחתי איתי את הילדים שלי וכשהגענו הרב אליהו היה בביהמ"ד,  והוא כתב את האות האחרונה בספר.  ואז הספר יצא וכולם עמדו.  היו שם כל גדולי הדור והייתה מין אוירה מרוממת כזאת.  אבל למרבה הפלא לא הייתה לי תפילה.  אבל רציתי מאוד למצוא משהו להגיד.  ואז פשוט התחלתי לצעוק.  האמת היא שהתלבטתי אם לספר את זה,  אבל אני מרגיש שזה איזשהו כביש עוקף,  התחלתי לצעוק,  סתם צעקות,   ואז שמתי לב שגם הבן הקטן שלי צועק,  הוא הצטרף אלי.  וככה שנינו אני והבן שלי על הידיים צועקים.  ובעקבות הלימוד היום נפתחה אצלי הבנה חדשה, ביחס לשאלה מהו 'מאמר'? עכשיו נראה לי שהמאמר הוא קול השופר,   מאמר שלא מתלבש,  ולא שנהיתי ברסלבר. . .

*-שני דברים שעלו לי.  אני חושב שאני מלביש את זה לרוב במוסיקה אני מנגן או שר.  אני מרגיש שאומנות היא דרך טובה להלביש ולמרות שאני עוסק בתאטרון,  להלביש אני אוהב דווקא במוסיקה.

*-אני מלביש את זה בשמחה,  דווקא כשיש כאב גדול וזה נתקע ויש גזר דין,  אז יש המון אנרגיה ודווקא אז אני לוקח את כל האנרגיה ואני שמח.  אני מרגיש שזו רמה מסוימת של תפילה,  מין תיקווה שמשהו יקרה.  לקחת את התפילה ולהיות בשמחה.

*-לי יש הלבשה קבועה.  כשאני ניתקל בקושי אני מדמין שאני  עולה במסוק לחצי גובה,  ככה  אני גם יותר קרוב אל הקדוש ברוך הוא,  וגם אני רואה את עצמי מבחוץ ורואה אותי נופל,  קם,  מתאמץ להמשיך ללכת,  וזה מוליד אצלי רחמים,  ותפלה שלי על עצמי.

*-אני מלביש בסיפורים,  לאו דווקא במשלים אלא במשהו שקורה לי.  סיפור חזק שקרה לי לאחרונה והפך לי לתפילה היה שבערב שבת אחד אחרי מקווה,   ואחרי מקלחת,  לבושים יפים,  תחושה מרוממת של שבת אני הולך עם הבן שלי לתפילה,  ואז פתאום היה לו שלשול,  כזה שמלכלך הכל,  חזרנו הביתה ניקיתי אותו והמשכתי לאהוב אותו והלבשתי אותו,  ועוד פעם הולכים לבית כנסת ועוד פעם הוא משלשל ושוב פעם חזרנו הביתה ניקיתי הלבשתי והלכנו לבית כנסת,  וכבר הגענו לבית הכנסת ואני מניח אותי על הברכיים שלי רוצה להתחיל להגיד שיר השירים ועוד פעם אני מריח ומסתכל על המכנסיים שלי ואני רואה שהם מלוכלכות. . . .  ואז במקום להתעצבן אמרתי שזה בדיוק איך שאני מתנהג כלפי שמיא,  ולמרות שאני מלכלך כל הזמן,  אתה הקב"ה,   עדיין אוהב אותי.

 אילן -לי יש כמה שיטות אחת מהם קשורה לשורשים הפולניים שלי, משפט כזה של האמא הפולניה  'אתה יודע מה? לא צריך'.

*- לפעמים כשאני באמת רוצה אני נכנס לבית הכנסת כשאין בו אף אחד והישיבה עושה לי את זה. 

'שבתי בבית השם' אולי זה התבטלות,  אולי זה אפסות,  אבל זה בלי דיבורים.

 

דברי סיכום של יוסי:

אני רוצה לומר כמה מילות סיכום לכל היחידה של ארבעת המפגשים האחרונים.

למדנו כל מיני דברים שקורים בתוך מערכת היחסים,  ובעיקר במערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה.  פגשנו את האפשרות כשמשהו ניתקע ולא יורד.  איך אנחנו עומדים במקום הזה,  ושרטטנו סקאלה של מצבים אפשריים.

 אפשרות אחת- להיכנע-' לא צריך',  לוותר על ההתנגשות,  לא להתפלל.  על האפשרות הזאת לא כל כך למדנו,  אבל היא קיימת.

אפשרות שניה זה להתעקש.  לעוג עוגה  ולהצהיר -אני לא זז מפה עד שזה קורה.  ואפילו אם כל המציאות נגדי אני הולך עם זה,  אפילו אם יש גזר דין.  יש בזה משהו מאוד חזק,  יש בזה 'בן בית',  מושג שחוזר בסיפור של חוני.  המציאות שבה אדם מרשה לעצמו לעמוד כך מול הקב"ה,  בנויה על תחושה של בן בית.  בבית של מישהו אחר לא הייתי מעז לדרוש  בצורה כל כך עוצמתית. 

מה שראינו גם בסיפור של חוני גם בתורה על  הגזילה וגם היום,  זה שהאפשרות הזו של התביעה עלולה להעלות קטרוג.  העמדה שבה אני מרשה לעצמי לעמוד ולומר 'ככה אני רוצה וככה יהיה!' הדבר הזה מעלה קיטרוג,  'מלאכים עומדים משמאל' כל אחד בצורה שהוא  מרגיש את זה.  לי זה נראה  כמו מלאכים שאומרים 'יש סדר במציאות'!,  יש מה שמגיע,  יש מה שצריך להיות ויש מה שלא צריך להיות,  זה לא פלסטלינה.  יש גבולות ויש כללים.  זה קול חזק שקיים ואומר ' מי אתה שתתבע מהמציאות להשתנות כאשר המציאות  עצמה אומרת משהו אחר,   האם המציאות היא לא של הקב"ה?! ולפעמים לקטרוג הזה יש השלכות במציאות. כך קורה בסיפור של חוני,  ויותר מזה בסיפורים אחרים שלא למדנו שכאשר אנשים מסוימים הטיחו דברים כלפי מעלה,   גם התוצאה הייתה שלבסוף ירד גשם אך לעיתים  היה לזה מחיר.

יש כאן אצל ר' נחמן בכלל,  ובתורה הזאת בפרט שירטוט כללי לאופציית ביניים,  'תפילה מולבשת'.  זו אופציה שבה אני לא מוותר על הרצון שלי אלא הוא ממשיך לפעול, אבל אני מבין שיש סדרים במציאות,  אני נותן כבוד למציאות,  אני אומר לעצמי שמה שקורה זה גם רצון השם,  אני מבין את זה.   וההתנהלות הזאת שבין שתי ההבנות- מצד אחד קבלת המציאות כדבר רצוני ואפילו דתי,  ומצד שני לא לבטל את הרצון שלי מול המציאות זה מה שנקרא 'להלביש את המציאות'.  דוגמה לדבר הזה היא התורה הזאת,  ר' נחמן עומד מול החסידים שלו ואומר 'אני בתור רבי לא מסוגל להתפלל למרות שאולי זה מה שמצפים ממני,  אבל אני לא מסוגל להתעלם מהמציאות,  אבל אני יכול לכתוב על זה תורה,  'מאמר' ובו התפילה שלי מולבשת במאמר עצמו.  הרצון שלי לשנות את המציאות מתלבש בתורה שאני אומר. בסוף התורה הזאת ר' נחמן אמר שהוא דחה את הגזירה בעשרים וחמש שנה. 

יש עוד אפשרויות שעלתה מתוך המקורות.  אנחה.  האנחה על מציאות קשה,  אפשר  להבין אותה כתפילה מולבשת, יש פה בעצם אמירה כמה המציאות קשה,  כמה זה בלתי אפשרי לשאת אותה,  ומצד שני זה גם יחס שאם אנחנו באמונה אנחנו מאמינים שזה יכול לפעול במציאות.  דיברנו על רצון ביחס לקב"ה אבל זה נכון גם ביחסים שבין אדם לחברו.  היסוד הזה לקוח מהתורה השלישית והוא מבוסס על האמונה הבסיסית  שהמציאות מושפעת מהרוח שלה.  יש רוח חיים במציאות והיא מה שמזיז את הדברים.  במצב כזה אני מגמיש את אפשרויות הפעולה שלי בתוכה,  אני לא חייב לפעול באופן ישיר אלא גם באופנים יותר עקיפים,  יותר מולבשים.  שבעזרת ה' נמצא דרכים גמישות וחדשות להלבשת הרצון שלנו כאן בעולם.