fbpx

פזיזות/ הרב דוב זינגר

"מי גלה רז זה"? אנחנו עומדים לפני חשיפה של אחד הסודות של בית המדרש – "הקדמת הפה לאוזן". ביטוי המפתח בסוגיה הוא "קדימתו פומייכו לאודנייכו" (הקדמתם פיכם לאוזניכם). ישראל מקדימים נעשה לנשמע. מהי ה"עשייה" עליה מדובר? אנחנו נוטים לחשוב שמדובר בעשייה של ממש, מוחשית – בידיים. אולם הסוגיה מדגישה שה"נעשה" מקביל לפה. לדיבור. נשים לב לתמונה השלישית. צדוקי רואה את רבא מעיין בשמועה וידיו מדממות. רבא מעיין בשמועה, ידיו מנוטרלות – בעזרת עיניו ופיו. הוא בתוך השמועה. עבור הצדוקי, הוא מסמל הקדמת נעשה לנשמע. כוונתו איננה לעשייה בידיים. ידיו מתחת לרגליו – מדממות. הקדמת הנעשה לנשמע היא בפה! הפה הוא פתח של הלב. על סוד נאמר: "ליבא לפומא לא גליא". הלב לא מגלה לפה. גילוי הסוד הוא תנועה של "ליבא לפומא גליא". דיבור בפה חושף ומבטא את רחש הלב. פתחו של הלב.

 

  1. שיקוף: מה יש בפסקאות שלפנינו? מה בהן? תרגול בשיקוף – של הכתוב.
  2. דימויים: מה פשר הקדמת נעשה לנשמע? לפנינו ארבעה דימויים – מלאכי השרת, התפוח, רבא ור' זירא. בכולם מקדימים נעשה לנשמע. במה תורם כל דימוי להבנת היחס בין נעשה לנשמע? מה כל אחד מוסיף על חברו?
  3. פזיזות: מהי פזיזות? למה הכוונה? האם תמיד היא חיובית? איך היא קשורה לתמימות? מהם ההבדלים בין הסיפור בשבת פ"ח לבין הסיפור בכתובות קי"ב – בנוגע למושגים הללו?
  4. מפתח: כתוב מפתח אישי ל-"נעשה ונשמע".

 

 

 

בבלי. שבת פ"ח

 

אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ברישא – עשי, והדר – לשמע. אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב: כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע

 

 

ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידי תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם הנך אינשי דסגןבעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם.

תרגום. מין אחד ראה את רבא שהוא מעיין בהלכה והיו אצבעות ידיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן והיו מזילות אצבעותיו דם. אמר לו: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם עדיין אתם עומדים בפחזותכם. בתחילה היה לכם לשמוע. אם יכולים אתם – קבלו, ואם לא – לא תקבלו. אמר לו: אנחנו ההולכים בתמימות כתוב בנו "ותומת ישרים תנחם" (משלי, יא, ג) אותם אנשים ההולכים בעלילה כתוב בהם "וסלף בוגדים ישדם":

 

 

 

 

בבלי. כתובות קי"ב

 

 

רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר נקט במצרא וקעבר אמר ליה ההוא צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו אמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא:

תרגום. רבי זירא כאשר עלה לארץ ישראל לא מצא מעבורת לעבור בה. אחז בחבל שהיה מתוח כעין גשר ועבר. אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזניכם. עדיין בפזיזותיכם אתם עומדים. אמר לו: מקום שמשה ואהרן לא זכו אני מי יאמר אזכה:

 

 

 

 

נעשה ונשמע  /  ר' צדוק הכהן מלובלין

 

 

רסיסי לילה. אות נ"ד.

 

ואף על פי שזה בשביל הקדמת נעשה לנשמע אם כן היה רק על ידי הנעשה לבד האמת הוא להיפך דודאי אילו היו עושים זה בבהילות בלי התבוננות בלב כלל ושום התיישבות הדעת לא היה זה נחשב בשבח דנעשה גם כן כיון שבא מצד חסרון ישוב הדעת שלהם. וכך קראם ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו וכו' דחשב זה למעשה מבוהל ונמהר שאין מתבונן על דרכיו. אבל רבא השיבו אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם(משלי י"א, ג') שלא מצד המהירות היה רק מצד התמימות דהתבוננו יפה והעלו על לבם דאפשר שהוא דבר כבד וקשה מאוד לקבל. אבל דחו מחשבות לבבם והלכו בתמימות עם השם יתברך ועל ידי זה הקדימו הנעשה.

 

 

דובר צדק. עבודה זרה, אות ג'.

 

ולכן הקדימו ישראל נעשה לנשמע והמין קראם עמא פזיזא שהוא נגד השכל אנושי. והשיבו אנן דסגינן בתמימותא למסור עצמנו לה' יתברך למעלה משכלינו כמו אברהם אבינו בעקידה כנ"ל שמוסר עומק ראשית שלו לה' יתברך. ועל ידי זה ממילא נעשה אף על פי שלא נשמע כי סוף המעשה נעשה כרצון ה' יתברך אף על פי שלא נשמע ונדע בשכל ורצון לעשות כן. מכל מקום סוף מעשה נעוץ במחשבה תחילה ומאחר שמקור הנעלם של המעשה דבוק מה' יתברך אי אפשר שיהיה סוף המעשה נטוי ממנו כמלא נימא. וכמו שהיה ביצחק רק אחר כך נשמע גם כן ונדין שהוא כן. [ואז נדע שגם המחשבה שבינתיים שאנו חושבים שנטינו מרצון ה' יתברך גם זה לא הייתה נטויה ממנו. וכן ביצחק מחשבתו הקודמת לא הייתה טעות גמור כידוע מהאריז"ל על פסוק כי ציד בפיו (בראשית כ"ה) נשמת רבי עקיבא, עיין שם. ועוד דברים בגו ואין כאן מקומו.

 

 

 

 

 

 

אסיף במעגל הרחב

אחרי לימוד במעגלים קטנים התכנסנו יחד במעגל הרחב – חברי שלושת הקבוצות. שמענו כמה חברים בתשובה להזמנה: שיתוף אישי בתובנה פנימית: "מה זה בשבילי נעשה ונשמע"? מהי פזיזות? דרך דוגמאות וסיפורים אישיים.

 

*. נפגשתי בהבנה שהכלים שיש לי בעבודת השם הם עכשיו המכשולים! הקושי הוא ביכולת להפוך את הדבר שנראה עד היום כמכשיר מרכזי דרך השכל. לפנות מקום לתשוקה.

*. גילוי הרז הוא בכך שהם נחשפו בעיני עצמם. תמימות עם עצמם ואמון בעצמם. ותנועה זו הופכת את המציאות לבהירה. רגעי הבהירות הללו הן "נעשה". אספקלריא מאירה. רגע שקוף של תמימות עם עצמי – שאני יודע בדיוק ופשוט מה אני צריך לעשות. הפזיזות היא הבעה של ביטחון ללכת עם זה, ורבי זירא דווקא פזיז מתוך פחד לאבד את זה. למרות ההבדל הזה, הסיפורים זהים – כיוון שהרגע עובר והחלון נסגר. הפזיזות היא נכונות "לעשות" מתוך מה שאני רואה בהיר.

*. "אשרי עולם שאומה זו בתוכו": התנועה של נעשה ונשמע היא וודאות פשוטה – של עם ישראל יחד.

*. בטבעו של עם ישראל טמונה תנועה של נעשה ונשמע. אנחנו לא צריכים להמציא את זה. אולי רק לתת לזה ביטוי.

*. רגעי ה"נעשה" הם חלונות הזדמנות. ה"נשמע" הוא מסגרת שעוזרת לנו להישאר במקום ובביטחון בשעה שהחלונות סגורים.

*. בתרבות קולקטיבית של "נעשה ונשמע" (של מלאכים – לשון רבים) – יש בעייתיות. כמו תפוח שנותן ביטחון תמים במה שיהיה. הדוגמא של רבא משחררת את הבעיה הזו. הוא מודע. הוא בוחר באפשרות תמימה (בניגוד למלאכים שלא בוחרים).

*. תרבות של "נעשה ונשמע" איננה אנושית. נדרש כאן דיאלוג. הלחיצה של רבא על אצבעות ידיו עם הרגליים מכאיבה. כאב מחולל.

*. נעשה ונשמע נעים במעגל. עשייה מובילה לשמיעה חדשה, ושמיעה – לעשייה מחודשת. מדובר בתנועה ספיראלית.

*. הצדוקי מחדד: נשמע ונעשה – לפי הצדוקי – קשור לבדיקה אם אני יכול ואם מתאים לי עכשיו. הרז הוא שהקדמת נעשה לנשמע חושפת בי כוחות שלא ידעתי אודותם קודם.

*. הקב"ה הנהיג שלא כולם יהיו נחשון. אחרת האומה הייתה מאבדת את עצמה לדעת. יש בעם אנשים מאזנים ששומרים בהיגיון וברציונאליות על החיים – יחד עם התנועה קדימה של נחשון.

*. "נעשה ונשמע" הוא סיפור של רומן מתמשך בין בני זוג. יש בסיס של אהבה. יש סיפור. הם כרתו ברית – ונשאו. אולם, בכל פעם שאחד מבני הזוג מסתכל על השני בעיניים – אפשר להדליק מחדש את האהבה. יכולים לעבור חודשים ושנים בלי להסתכל – מעין "נשמע" ארוך. ואפשר להגיד לה במבט עיניים "אני אוהב". האמירה הזו יוצרת אהבה. מהו "נעשה"? כשאנחנו אומרים לקב"ה שאנחנו לא עוזבים אותו איננו רק מבטיחים לו שאנחנו נעשה את דברו, שלא נעזוב אותו. אנחנו אומרים לו, במובן סמוי (רז): אנחנו לא יכולים בלעדיך. אנחנו עושים – כי אנחנו תלויים בך.

*. החיתוך יוצר וודאות, התגלות – כמו רוח קודש בין בני זוג – שאומרים "כן" לנישואין. הנעשה ונשמע של בני זוג מקביל למעמד הר סיני. רגע ההכרעה פותח שיח אינסופי שחותר לגילוי ומתן פשר להכרעה הזו.

*. "נעשה" הוא מוכנות לעשות משהו בלי לדעת מהו. יש כאן פרדוכס מדהים: אנחנו מתחייבים למשהו שאיננו יודעים את המושא שלו. "את מה נעשה"? זה יסוד בחיים שלי: אני מוצא את עצמי קשור למשהו שאינני יודע מהו…

*. "נעשה" זו התכוננות להקשבה לקול פנימי שלי. זה המפתח לקבלת תורה. משם באה תורה. הצדוקי לא יכול להבין את מעמד הר סיני ואת החוקיות המיוחדת של המעמד: מציאות שונה, של מלאכים, בה נעשה קודם לנשמע.

 

 

דברים של הרב דוב

"מי גלה רז זה"? אנחנו עומדים לפני חשיפה של אחד הסודות של בית המדרש – "הקדמת הפה לאוזן". ביטוי המפתח בסוגיה הוא "קדימתו פומייכו לאודנייכו" (הקדמתם פיכם לאוזניכם). ישראל מקדימים נעשה לנשמע. מהי ה"עשייה" עליה מדובר? אנחנו נוטים לחשוב שמדובר בעשייה של ממש, מוחשית – בידיים. אולם הסוגיה מדגישה שה"נעשה" מקביל לפה. לדיבור. נשים לב לתמונה השלישית. צדוקי רואה את רבא מעיין בשמועה וידיו מדממות. רבא מעיין בשמועה, ידיו מנוטרלות – בעזרת עיניו ופיו. הוא בתוך השמועה. עבור הצדוקי, הוא מסמל הקדמת נעשה לנשמע. כוונתו איננה לעשייה בידיים. ידיו מתחת לרגליו – מדממות. הקדמת הנעשה לנשמע היא בפה! הפה הוא פתח של הלב. על סוד נאמר: "ליבא לפומא לא גליא". הלב לא מגלה לפה. גילוי הסוד הוא תנועה של "ליבא לפומא גליא". דיבור בפה חושף ומבטא את רחש הלב. פתחו של הלב.

 

תפקיד האוזן לשמוע את מה שבחוץ. "נשמע" פירושו קליטה של מסרים ושדרים שאינם באים מתוך הלב פנימה – אלא מן החוץ. הצדוקי מביט על רבא מן הצד, מבחוץ. ר' זירא נמצא בפנים – בתנועה עצמה. בתוך הסוגיה. הצדוקי רואה אותו מדמם ומחפש צידוקים לדבר שקורה. מחפש את המובן שלו, את ההיגיון. רבא וגם ר' זירא כבר בפנים. הם מקדימים פה ללב. פיהם מבטא את ליבם, את פנימיותם – ואין להם אפשרות להסביר לצדוקי (בעלילותא) את הסוד הזה. הקדמת נעשה לנשמע ופזיזותם של רבא ור' זירא איננה קפיצה נועזת מעבר למדרגם. להיפך: "תומת ישרים תנחם". אנחנו הולכים בשלמות, בתום. הפה והגוף נענים ללב. המעשים נענים לתחושת הלב. גם בתוכנו תמיד יש צדוקי שמבקש צידוקים. עומד מן הצד ושואל: "אתה נורמאלי? איך אתה מעיז? יש לך תקציב לזה"? לצדוקי אי אפשר לענות. היכולת היחידה ללמד רכיבה על אופניים היא בתנועה של אופניים. אם אדם בתוך התנועה – הוא יכול ללמוד אותה. אי אפשר להסביר את זה דרך היגיון וצידוקים. בתנועה של "עמא פזיזא" שמקדימה פה ללב, אנחנו פועלים ללא צידוק הגיוני, מתוך הקשבה לרז שבלב.