fbpx

ענוותנותו של הלל הזקן- מפגש עם הלל ושמאי/ הרב דוב זינגר

"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי". הלל מלמד אותנו לתת לדברים לעבור דרכנו. לומדים את האישיות של הלל, ואת הענוותנות שלו. שמאי יודע איך הדברים צריכים להיראות. שמים נבראו תחילה. הוא חי בתסכול – "שמים נבראו תחילה". הלל חי אחרת. מוסיף והולך. "ארץ נבראה תחילה". לעתיד לבוא, הלכה כבית שמאי.

כעת נתבונן במקורות על הלל ושמאי:

 

בבלי. שבת ל ע"ב

 

1.   תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.

2.   מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה.

3.   אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז.

4.   אמר אחד מהם אני אקניטנו.

5.   אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו

6.   הלך ועבר על פתח ביתו

7.   אמר: מי כאן הלל?! מי כאן הלל?!

8.   נתעטף ויצא לקראתו.

9.   אמר לו: בני, מה אתה מבקש?

10.              אמר לו: שאלה יש לי לשאול.

11.              אמר לו: שאל בני.

12.              שאל: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות?

13.              אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת.

14.              מפני שאין להם חיות פקחות.

  

 

15.              הלך והמתין שעה אחת.

16.              חזר ואמר: מי כאן הלל?! מי כאן הלל?!

17.              נתעטף ויצא לקראתו.

18.              אמר לו: בני, מה אתה מבקש?

19.              אמר לו: שאלה יש לי לשאול.

20.              אמר לו: שאל בני.

21.              שאל: מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות?

22.              אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת.

23.              מפני שדרין בין החולות.

 

24.              הלך והמתין שעה אחת.

25.              חזר ואמר: מי כאן הלל?! מי כאן הלל?!

26.              נתעטף ויצא לקראתו.

27.              אמר לו: בני מה אתה מבקש?

28.              אמר לו: שאלה יש לי לשאול.

29.              אמר לו: שאל בני.

30.              שאל: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?

31.              אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת.

32.              מפני שדרין בין בצעי המים.

 

 

33.              אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס.

34.              נתעטף וישב לפניו.

35.              אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל.

36.              אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?

37.              אמר לו הן.

38.              אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל!

39.              אמר לו: בני, מפני מה?

40.              אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז.

41.              אמר לו: הוי זהיר ברוחך.

42.              כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד:

 

43.              תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי.

44.              אמר לו: כמה תורות יש לכם?

45.              אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

46.              אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך.

47.              גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב.

48.              גער בו והוציאו בנזיפה.

49.              בא לפני הלל, גייריה.

50.              יומא קמא אמר ליה א"ב ג"ד למחר אפיך ליה.

51.              אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי?

52.              אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי:

 

53.              שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי.

54.              אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.

55.              דחפו באמת הבנין שבידו.

56.              בא לפני הלל, גייריה.

57.              אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד.

58.              זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור:

 

59.              שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש

60.              ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כ"ח).

61.              אמר: הללו למי?

62.              אמרו לו: לכהן גדול.

63.              אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.

64.              בא לפני שמאי.

65.              אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול.

66.              דחפו באמת הבנין שבידו.

67.              בא לפני הלל, גייריה.

68.              אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות –

69.              לך למוד טכסיסי מלכות!

70.              הלך וקרא. כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" (במדבר א')

71.              אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר?

72.              אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

73.              נשא אותו גר קל וחומר בעצמו:

74.              ומה ישראל שנקראו בנים למקום

75.              ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד')

76.              כתיב עליהם והזר הקרב יומת –

77.              גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה.

78.              בא לפני שמאי אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול?!

79.              והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת".

80.              בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל

81.              ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

82.              לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד

83.              אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם

84.              ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

 

בבלי. שבת ל ע"ב

 

 

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה. אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו הלך ועבר על פתח ביתו אמר מי כאן הלל?! מי כאן הלל?! נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל?! מי כאן הלל?! נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל?! מי כאן הלל?! נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו. אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו הן. אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך. כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד:

רש"י. שהמרו. נתערבו, כמו שממרין את היונים דסנהדרין (כה:).מי כאן הלל. כלום כאן הלל, ולשון גנאי לנשיא ישראל:מפני מה ראשן של בבליים סגלגלות. בילונ"ה בלעז שאינו עגול, לישנא אחרינא ראשן של בבליים סגלגל עגול:תרוטות. רכות:שדרים בין החולות. והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם, ובמקום אחר מפרש תרוטות לשון עגולות בית מושב שלהן, ואף כאן אני אומר כן, ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום, שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול, וכן רגליהם של אפרקיים רחבות שלא יטבעו בבצעי המים, ורבותינו מפרשים שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין, ומתפשטין רגליהן, לפי שמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו:   כדי הוא הלל – ראוי לכך.

 

 

  1. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא…" – מה מאפיין את ענוותנותו של הלל? (כדאי לשים לב למשפט של הלל על עצמו: "כדי הוא הלל…").
  2. אילו מחשבות והרגשות מעסיקות את המקניט לאורך הסיפור?
  3. מה המחשבות וההרגשות של הלל הזקן לאורך הסיפור?
  4. אפשר להיכנס לדמויות של הלל והמקניט דרך משחקי תפקידים.

 

 

 

תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא אמר ליה א"ב ג"ד למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי:

רש"י. הוציאו בנזיפה – דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, במסכת בכורות (ל, ב):  גייריה – וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו:אפיך ליה – כגון תשר"ק:לאו עלי קא סמכת – מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי, דעל פה נמי סמוך על דברי:

 

 

  1. "דעל פה נמי סמוך עלי" – מה מאפשר לגר לקבל תורה שבעל פה?
  2. ענוותנותו של הלל – מאפיינים חדשים. מה מוסיף הסיפור השני?
  3. מה "הנקודה" של שמאי? מה היגיון הפנימי שלו?

 

 

 

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור:

רש"י. אמת הבנין – מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין, שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים:דעלך סני לחברך לא תעביד – ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות:אידך – שאר דברי תורה:פירושה – דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע:

 

 

 

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כ"ח). אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות! הלך וקרא. כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" (במדבר א') אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד') כתיב עליהם והזר הקרב יומת – גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. בא לפני שמאי אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול?! והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת". בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

 

        רש"י. סופר – מלמד תינוקות: טכסיסי – תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד:שלשתן – הגרים הללו

 

8.       כדאי להתנסות בסיפור דרך כניסה לתפקידים: נכרי, סופר, שמאי והלל.

9.       "דחפו באמת הבנין שבידו" – מה קרה לשמאי? איך אפשר להבין את התגובות שלו?

10.   "ענוותנותו של הלל" – מבט נוסף: במה נבדלת ענוותנותו של הלל בסיפור האחרון?

11.   ליקוטי עצות: נסה לסכם את ענוותנותו של הלל בתבנית של רשימת עצות והדרכות מעשיות.

 

 

 

משנה. אבות, פרק א'

 

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אומֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אֹוהֵב שָׁלום וְרודֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה: הוּא הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף: הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי: שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

 

 

משנה. אבות, פרק ב'

 

הִלֵּל אוֹמֵר אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה: הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן: הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

 

 

 

 

איסוף דברים: מה מאפיין את ענוותנותו של הלל?

 

* יכולת להבין לעומק מה האדם שמולי רוצה, יכולת להיענות לשפה שלו ויכולת להכיל אותו במקום בו הוא נמצא. הלל נוקט במשחק טקטי של ענווה, "חיבוק דוב" שמאפשר לו להוביל את הזולת אליו. להלל יש יעד ברור אליו הוא מכוון – והוא מצליח לקחת אנשים אליה באמצעות פתיחותו.

* המפגש של הלל עם המציאות הוא מבפנים. הוא לא מסתכל על המציאות כיודע – אלא כתם. באי-ידיעה. יש בעמדה שלו הרב סיכון. הוא נותן אמון. המציאות לוקחת אותו.

* מצד אחד הלל חסר אגו – הוא מקבל כל אדם ומכיל אותו באופן מלא, ומאידך – הוא לא מתבטל לפניו. לא נמחק. במתח בין הקטבים נמצאת ענוותנות.

* ענוותן מזיז את עצמו ממרכז הבמה הצידה. רואה בעצמו שחקן משנה. הענווה במיטבה היא כשהלל אומר: "שאלה גדולה שאלת". אצל הענוותן המציאות במרכז הבמה – לא הוא.

* הענוותן מתעטף בכל פעם מחדש. זה ביטוי של כבוד ששמור לאירועים משמעותיים: לפני תפילה, לפני ברכת המזון וכד'. כשהלל מתעטף הוא מכבד את הזולת ואומר לו: "אני נמצא כולי בשבילך".

* מצביעה על רצף פעלים שנוגעים לשמאי: מקניט-כועס-מקפיד-דוחק-דוחף. אפשר ללמד זכות על שמאי: אולי בעלי ענווה בטלנים? לא לוקחים אחריות? קפדנות היא לקיחת אחריות. בענוותנות יש סכנה של מריחה, של חוסר אחריות.

* הענוותן נמצא עם… (במקום מול…).

* ענוותנות היא מתן אמון, והרפיה מאחיזה – מה שקורה הוא מה שצריך לקרות. הלל הולך עם השאלות ונותן אמון. שואלים אותו והוא עונה (במקום להחזיר את השאלה) – והוא מרפה, ומאמין שהאמת תצא בסוף. נגיע ללב העניין (גם בלי פיצוח, פירוש וכד'). המקניט יגיע לאן שהוא צריך להגיע.

* ענוותן מתעטף כיוון שהוא מכובד. הוא יודע את "כדאיותו" – הוא אומר "כולי כאן". הענוותן לא אחד שנעדר, שמבטל את עצמו ואיננו. הוא לא רק משקף.

* הלל היה נשיא ישראל. הוא פגש אנשים פשוטים, גרים ומקניטים. הלל נתן מקום לכל דבר. נענה. הלך עם. נתן כבוד – ובכל זאת היה חסר לו דלק של האצה ודחיפה. את זה שמאי נתן. הוא דוחף. מאיץ. הוא סיפק את "אמת הבניין" – גבולות שדוחפים קדימה, מכוונים.

 

 

דברים של הרב דוב

 

"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי". הלל מלמד אותנו לתת לדברים לעבור דרכנו. לומדים את האישיות של הלל, ואת הענוותנות שלו. שמאי יודע איך הדברים צריכים להיראות. שמים נבראו תחילה. הוא חי בתסכול – "שמים נבראו תחילה". הלל חי אחרת. מוסיף והולך. "ארץ נבראה תחילה". לעתיד לבוא, הלכה כבית שמאי.

 

אני נשאר עם השאלה: "מי כאן הלל"?! מזדהה עם המקניט. הוא רוצה לפגוש את הלל, לגעת בו. הוא אומר: "אני חייב לפגוש את הבן אדם הזה"! מרגיז אותו במיוחד שהלל אומר: "כדאי הוא הלל"! והוא מוחה – מי אתה?! מי זה הלל?! מי פגש את הלל? הוא שואל בסיפור שוב ושוב "אתה הוא הלל"? בענוותנות של הלל אי אפשר לאחוז. המקניט מחפש את הנוכחות של הלל. את ישותו. ואפילו דרך כעסו. אם אדם כועס או מקפיד – הוא נמצא. אפשר לגעת בו. בסופו של הסיפור אי אפשר לגעת בהלל. הוא לא כועס. הלל מדבר על עצמו בגוף שלישי. הוא קיים, אבל ההופעה שלו חמקמקה. אי אפשר לדעת את הלל. משום כך, על ענוותנות אי-אפשר להגיד "לעולם יהא אדם ענוותן". התעקשות על ענווה היא סוג של קפדנות!

 

 

דברי סיכום של יצחק

 

בלימוד שלנו עלו שתי עמדות. עמדה אחת מציגה את הלל כאדם מתוחכם. לא תמים. הוא חכם ומבין את מקומו של הזולת. ברגע שהוא מבין אותו, הוא ענוותן – כלומר: קולט אותו והולך איתו. הוא מוביל את השני, הוא מוביל את המציאות. עמדה אחרת רואה בהלל תם. הוא ענוותן כלפי המציאות. הלל עומד מול המציאות ומבקש לקרוא אותה. נותן לה כבוד. הוא שם את עצמו בצד. נענה למה שקורה, לזולת. אולי יש כאן שני מופעים של ענווה. בשניהם יש כישרון לקרוא את מה שמעבר לי, את מה שהמציאות מספרת. המופע הראשון הוא במישור הבין אישי. המופע השני הוא היפתחות מלאה למציאות. למה שהיא מביאה – לגמרי נותן את עצמו למה שקורה.

 

 

סיכום על הסיכום של שמעון

 

לא הצלחנו להבין את ענוותנותו של הלל. כדאי לשאול עצמנו מהי ענווה בסיפור הזה. ובכל זאת, מבקש לתרום משהו לאווירה של הסיפור – שבה נוצרת ענוותנותו של הלל. הסיפור מתרחש 15 דקות לפני שבת במקלחת. לחץ של יום שישי. להלל יש את כל הזמן שבעולם. יש כאן מתח בין עולמות: עולם הלכתי של כניסת שבת, ועולם של ענווה. המקניט יוצר את הסיטואציה הזו. ועוד כמה נקודות –

 

·         המקניט לא מבקש כלום, הוא רוצה לשאול. הלל שואל אותו שוב ושוב: "מה אתה מבקש"? הוא שומע מעבר לשאלה.

·         במעשה ממלך עניו ר' נחמן מלמד אותנו שעל ידי הצחוק אפשר לדעת מהי המדינה. בסיפור הזה אנחנו יכולים להוסיף: על ידי הכעס ניתן לדעת את האדם עצמו. הכעס של הלל לא נחשף. הלל עצמו לא נחשף.

ועוד מחשבה: שאלתי את עצמי אם שאלותיו של המקניט אינן על הלל הבבלי: יוצא מהמקלחת סמוק, עיניו מלוכסנות – והוא מגיב בענווה.