fbpx

עיונים בהגדה של פסח – 1/ הרב דוב זינגר

בחרנו להתכונן לקראת פסח דווקא דרך הלימוד הכי פשוט – דרך הגדה של פסח. לשם כך נדרש אומץ. הגדה של פסח היא יצירה בית מדרשית באופייה. ננסה לפגוש אותה, את כולה.
שאלות מנחות ללימוד –
  1. "מעוף הציפור": להסתכל על ההגדה מלמעלה. כמו על תמונה בתערוכה. בלי להיכנס לתוכן. מה יש בה? מה הרכיבים שלה? אם עיתונאי היה מתאר את ההגדה – מה הוא היה רואה? מה היא מכילה? איך היא נראית? אילו שמות אפשר לתת לה?
  2. "שולחן עורך": איפה המוקד של ההגדה? לשים לב לקטעים שמוכרים לנו ממקומות אחרים. קטעים מושתלים שאינם ייחודיים להגדה של פסח. כמו ברכת המזון. תוך כדי שעוברים על הרכיבים – לשים לב: אם היינו צריכים לצמצם אותה ולערוך אותה מחדש על מה היינו מוותרים? מה המרכז שלה? אם ניקח את חד גדיא – האם כל ההגדה נופלת? על אילו חלקים היא עומדת?
  3. "זום": למקד את העדשה בתוך מצוות סיפור יציאת מצריים. איפה המצווה הזו מתרחשת בטקסט של ההגדה? איפה מצוות הסיפור מתחוללת? להסתכל עליה ממבט של מעוף הציפור: מה היא מכילה? מה הגרעין המרכזי? מה העיקר?
 
 
אסיף במעגל הרחב –
 
·        אהרן. המשפט שמופיע בדיוק באמצע ההגדה – גראפית – הוא "כמה מעלות טובות למקום עלינו".
·        דוד ג'. באמצע המגיד – יש צעקה.
·        ירון ר'. ההסתכלות ממעוף הציפור מרשימה אותי. היא מעוררת אותי לחפש את ההקשר הכללי, את ההקשר התוכני (במקום להיכנס לעומק לתוך כל פסקה – בפני עצמה). זה יותר כיף לקרוא את זה ככה. יש לזה התחלה וגם סוף. הכול מול העיניים. בכל רגע אתה יודע איפה אתה נמצא.
·        שושנה. ההגדה היא לא כל ליל הסדר, והמגיד איננו הסיפור כולו. המפגש עם השלם מאיר את מה שיש מעבר למגיד, מה שמעבר להגדה. זה נכון בצורה, וגם בתוכן – שזורק אותנו החוצה, ולא משאיר אותנו בפנים: מה קורה בחוץ? למרות הרושם שתפסנו את כל הטקסט בדף אחד, ההגדה היא לא כל הסיפור. וגם הסיפור שבהגדה (המגיד) – איננו כל הסיפור, הוא מזמין אותנו למקום אחר.
·        נאווה. חסרים לי הציורים והשירים. בילדות שלי ליל הסדר היה רצף של שירים וסיפורים ומאכלים. חוויה זורמת ורציפה. ליל הסדר הוא גם לילה של לימוד ופרשנות – וזה יוצר פעם בין חלקי הלילה. הדף הזה יוצר אפשרות נוחה ללימוד: לראות את הכול ממבט אחד, למען ירוץ הקורא בו. אבל הוא יבש. איפה השירים והציורים.
·        אליהו. היה לי קשה לראות את ההגדה ממעוף ציפור. היא מאפשרת לראות את ההתחלה והסוף של סיפור ארוך טווח של 400 שנה. כך אפשר לראות בבת אחת בעיניים את "ברוך שומר הבטחתו לישראל". שאלנו שאלת כפירה על "הברוך שומר הבטחתו". אבל המבט-על של 400 שנה במבט אחד הוא סוג של תשובה.
דברים של הרב דוב
עבורי, המשפט המכונן של ההגדה הוא האתגר "לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים". מה המשמעות של ההוראה הזו? כשאנחנו אומרים "ליל הסדר היה טוב" – למה אנחנו מתכוונים? שכולם שיבחו אותנו על האוכל? שהצלחנו להגיד חידוש חדש באמת? שלא קמו באמצע? שסיימנו מאוחר? במשפט "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" יש משימה פשוטה וחשובה לזכות לכך "שההפקה" של ליל הסדר תאפשר לנו להשתתף בהתרחשות ממשית. ליל הסדר הוא מעין טקס. יוצרים הקשר ומוזיקת רקע – בתוכם יכול להתחולל משהו ממשי. בליל הסדר יש חוויה חזקה מאוד של לידה. חוויה מכוננת של עם ישראל. כל המצוות שלנו הן "זכר ליציאת מצרים". זו תשתית של החיים הדתיים שלנו. בהגדה ובמצוות הלילה יש ניסיון להיכנס לתוך המקום הזה. האתגר הוא לנסות להצליח להשתתף בתהליך של לידת עם ישראל. ליל סדר "טוב" קורה כאשר משהו מהאיכות של יציאת מצרים הייתה, שהיינו שם.
לפעמים אנחנו מרגישים שטקס חתונה "היה מיוחד במינו". אנחנו חשים שותפים בכריתת הברית של בני הזוג, חלק מהאהבה שלהם. בטקס טוב, כל השותפים יוצאים יותר אוהבים אחד את השני. משהו מהברית שנכרתת, מהאיכות שבין בני הזוג, של השכינה של מי שמתחת לחופה – עובר לכולם. משהו קורה. כולם רואים את עצמם כאילו הם… זה לא טקס של שחזור. זו ברית שנכרתת כאן ועכשיו – והיא מדבקת. גם בליל הסדר יש טקס של התרחשות. לא שחזור של טקס שהיה לנו בילדותנו, ולא שחזור של מה שאנחנו רוצים שיהיה. יש משהו חדש שאמור להתרחש בלילה הזה. אנחנו מכינים את ההקשר, על פי כללי הטקס ומחכים לסייעתא דשמיא.
אנחנו יודעים שזה "כאילו" – "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובכל אופן: יכול להיות מצב שבתהליך ליל הסדר נכנס לתוך חווית הלידה של עם ישראל. "אני היום ילדתיך". יש כאן ניסיון שכל אחד מאיתנו, ב"תא" משפחתי, כפי שהיה בחבורות בפסח מצרים – ייכנס לתוך תפאורה של ליל סדר בציפייה שמשהו יתרחש. אנחנו מכינים את עצמנו ומחכים שזה ייקרה. ברמה למדנית, המייצג של ההתרחשות הוא הכוס החמישית ("והבאתי"). כוס שמצפה שיישתו ממנה. מצפה להישתות. אנחנו מבקשים לפגוש את הגאולה. המצווה היא לא לספר ביציאת מצריים, אלא שהסיפור יעבור דרכנו. להיות מסופרים. שאנחנו נכנס לתפקיד שלנו בהצגה – ולא נבחין בין התפקיד לבינינו. התפקיד הופך לחלק מאיתנו – "כאילו הוא יצא ממצרים". יש כאן הצגה של גאולה, והיא עצמה מחלחלת, מדורי דורות, והופכת אותנו ל"פריקים" של גאולה. למאמינים באפשרות של גאולה, באפשרות של מעבר ממצר למרחב.
בשבועות הבאים ננסה להעמיק עוד יותר דרך ההבנה הזו באמצעות הטקסט של הגדה של פסח. ננסה להחזיר אותה מטקסט שהפך למעין "סידור" – לטקסט שמעורר אותנו. שכוחו יפה לסייע בידינו להיכנס לתפקיד של "כאילו הוא יצא ממצרים". מפתיע שאין בהגדה את הסיפור המרכזי של יציאת מצרים. אין בהגדה את העובדות. את הסיפור ההיסטורי. ההגדה היא דרשה, לא סיפור היסטורי. ננסה להבין מדוע אין כאן את הסיפור העובדתי, עם תמונות – כך שילדים ידעו מה קרה. גם משה נמחק מההגדה, וגם העובדות. למה זה כך? התמודדות עם השאלה הזו עשויה לפתוח צוהר להרגשה של ההתרחשות של ליל הסדר. להתרחשות דרשנית, לכניסה לתוך סיפור.