fbpx

על קוצר רוח ועבודה קשה/ הרב דוב זינגר

 

ישנם שלושה מצבי תודעה מרכזיים.

המצב של הכפירה 'אף אין יש רוח' זה סוג של מקום של אין רוח, חוסר רוח וחוסר אמונה גמור.

המצב ביניים הוא מצב של קוצר רוח.

המצב השלם ושל האמונה הוא מצב של אורך רוח.

אפשר להתייחס לזה כמו מהלכים של אופניים ככל שאתה במהלך גבוה יותר כך נדרשות פחות פעולות. ככל שאני יותר באורך רוח זה יבוא לידי ביטוי שעבודת השם תהיה יותר בתענוג ובשמחה ובקלות. מכיוון שעקרונית יש הנחת עבודה שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו. יש משהו בעולם שזה אמור ללכת בשמחה ובתענוג, הקושי הוא ביטוי של חוסר דיוק שלך.

ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא בתרא סימן פו

דַּע, שֶׁעַל – יְדֵי שֶׁהָעוֹלָם הֵם מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, עַל – כֵּן הֵם צְרִיכִים לְתַעֲנִית, דְּהַיְנוּ עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת. כִּי בְּוַדַּאי יָדוּעַ, שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר, כִּי 'אֵין הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו' (עֲבוֹדָה – זָרָה ג), אַךְ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִפְעָמִים לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת, הוּא בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין עד:): 'בִּשְׁעַת שְׁמָד אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנֵי יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר'. נִמְצָא שֶׁאַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין רָאוּי שֶׁיֵּהָרֵג עַל זֶה, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁהוּא שְׁעַת שְׁמָד, וְהֵם מִתְגַּבְּרִים וְרוֹצִים דַּיְקָא לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת וְלַהֲבִיאוֹ לִכְפִירוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, עַל – כֵּן הוּא מֻכְרָח לִמְסֹר נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ עַל דָּבָר קַל.

וְהָעֲבוֹדָה – זָרָה וְהַכְּפִירוֹת הֵם בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קל"ה): "אַף אֵין יֵשׁ רוּחַ בָּהֶם" שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם רוּחַ כְּלָל.

וְהַקְּטַנֵּי – אֲמָנָה הֵם בִּבְחִינַת "מִקֹּצֶר – רוּחַ", שֶׁהוּא כְּמוֹ מְמֻצָּע,

דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַאֲרִיךְ רוּחוֹ, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּלִקּוּטֵי א סִימָן קנה), וְאַף – עַל – פִּי – כֵן אֵינָם כּוֹפְרִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם רוּחַ כְּלָל, רַק הֵם כְּמוֹ מְמֻצָּע, וְרוּחָם קְצָרָה בְּחִינַת מִקֹּצֶר – רוּחַ. וְזֶהוּ (שְׁמוֹת ו): "מִקֹּצֶר – רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת "קֹצֶר – רוּחַ", מֵחֲמַת שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה כַּנַּ"ל, עַל – יְדֵי – זֶה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וּלְתַעֲנִיתִים כַּנַּ"ל. כְּמוֹ שֶׁבִּשְׁעַת הַשְּׁמָד שֶׁהִיא קִלְקוּל אֱמוּנָה לְגַמְרֵי, צְרִיכִין אֲפִלּוּ לִמְסֹר נַפְשָׁם מַמָּשׁ אֲפִלּוּ עַל דָּבָר קַל, כְּמוֹ – כֵן כְּשֶׁיֵּשׁ קַטְנוּת וּפְגָם בֶּאֱמוּנָה, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת כַּנַּ"ל. וְיֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת בִּקְטַנֵּי אֱמוּנָה. כִּי יֵשׁ אֲפִלּוּ צַדִּיקִים שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה מח:) עַל פָּסוּק: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" 'מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים' וְכוּ':

שיחות הר"ן אות קמ 

כְּשֶׁאָמַר לִי (רעג) עִנְיָן הַנִּדְפָּס בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן פ"ו עַל פָּסוּק (שְׁמוֹת ו-ט): "מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה", שֶׁעַל-יְדֵי קַטְנוּת אֱמוּנָה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וְכוּ' עַיֵּן שָׁם, עָמַדְתִּי לְפָנָיו כְּמִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי הָיוּ תְּמֵהִים בְּעִנְיָן זֶה כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֱמוּנָה קְצָת עָנָה וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּעָרָה קְצָת כְּאוֹמֵר: וְאִם יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, אֵין לְךָ אֱמוּנָה בְּעַצְמְךָ (הָאסְטִי אִין דִּיר קַיין אֱמוּנָה נִיט) וְהִזְכִּיר מִיָּד מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת, מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שִׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם בְּעַצְמָן שֶׁלּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן וְרַשִׁ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פֵּרֵשׁ שָׁם כִּפְשׁוּטוֹ-קַטְנוּת אֱמוּנָה אֲבָל מִדִּקְדּוּק לְשׁוֹן הַגְּמָרָא שֶׁאָמְרוּ שָׁם קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם, נִרְאֶה מְבאָר דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁעִקַּר קַטְנוּת הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶן הָיָה בָּהֶן בְּעַצְמָן וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי זֶה שֶׁלּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא שֶׁהוּא טוֹב לַכּל וְהֵם חֲשׁוּבִים וּגְדוֹלִים בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ וּמֵחֲמַת זֶה הָיָה בָּהֶם קַטְנוּת וְזֶה הָיָה עִקַּר קַטְנוּת הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם מַה שֶּׁלּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן וְיֵשׁ לְכַוֵּן גַּם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י לָזֶה וְהַכְּלָל הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי לְפִי גְּדֻלַּת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם הוּא גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ וּכְבָר מְבאָר עִנְיָן זֶה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵין זֶה עֲנָוָה לִהְיוֹת בְּמחִין דְּקַטְנוּת חַס וְשָׁלוֹם, וּצְרִיכִין לְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לְדַרְכֵי עֲנָוָה בֶּאֱמֶת וְכוּ' (עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן כ"ב וּבְסִימָן ע"ב) וְעוֹד בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת גַּם אַחַר-כָּךְ בְּסָמוּךְ אַחַר שֶׁאָמַר עִנְיָן הַנַּ"ל, הִגִּיעַ ראשׁ הַשָּׁנָה וְאָמַר אָז הַתּוֹרָה חָדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן סִימָן ס"א בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן וְשָׁם הִזְכִּיר עִנְיַן חֶסְרוֹן אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ עַיֵּן שָׁם בְּאוֹת ה' מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם מַחֲלוֹקֶת מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּעַצְמָן (רעד) וְכוּ':

 

שמונה קבצים, קובץ ב, קצג.

כשהצדיקים מאמינים בעצמם, בכחם הגדול ובקדושת נשמתם העליונה, הם מוסיפים דבקות אלהית, בציורים בהירים, ממשיכים ע"י זה לעולם שפעת חיים של קודש, של עונג ונחת. וסגולת רפואה, אריכות ימים, ברכת שדים ורחם, ואור תשובה, ושמחת מצוה מתרבה בעולם.

 

הרב דוב:

ישנם שלושה מצבי תודעה מרכזיים.

המצב של הכפירה 'אף אין יש רוח' זה סוג של מקום של אין רוח, חוסר רוח וחוסר אמונה גמור.

המצב ביניים הוא מצב של קוצר רוח.

המצב השלם ושל האמונה הוא מצב של אורך רוח.

אפשר להתייחס לזה כמו מהלכים של אופניים ככל שאתה במהלך גבוה יותר כך נדרשות פחות פעולות. ככל שאני יותר באורך רוח זה יבוא לידי ביטוי שעבודת השם תהיה יותר בתענוג ובשמחה ובקלות. מכיוון שעקרונית יש הנחת עבודה שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו. יש משהו בעולם שזה אמור ללכת בשמחה ובתענוג, הקושי הוא ביטוי של חוסר דיוק שלך.

אם אתה מזהה קושי בעבודת השם, אז יש זמנים של שעת השמד, אבל לא צריך לעשות מזה אידאליזציה. זה לא דרך המלך – זה מצב של קטנות אמונה.

בשיחות הר"ן מתחדש שהעניין הוא חוסר אמונה בעצמי, ממילא חוסר אמונה בעצמי הוא חוסר אמונה בקב"ה אולי ר' נתן מאמין בה' אבל לא בעצמך וממילא גם לא בקב"ה.

הכותרת שלנו היום זה עבודה על דרך השלילה, בתוך הסוגיה של השמות של הקב"ה ושלנו, איך אנחנו מעוררים את עצמנו לעניין שלנו בחיים ולנתיב שלנו. אחת הדרכים היא על דרך השלילה, להסתכל במקומות בהם אין לנו ברכה ולא לנסות להתווכח עם זה ולריב עם זה. אלא קודם כל לשהות שם ולהתבונן בזה.

 

עבודה (1):

נתחלק לשלישיות,

1. אני מבקש קודם כל שאחד יספר על החיים שלו, 'כתוב חיבור על קוצר רוח', ספר על סדר יום שלו, או איך השבוע שלו נראה דרך הפרספקטיבה של קוצר רוח.

2. המקשיב מקשיב, ומשקף ברמת הנטו.

לאחר מכן הוא מעצים את הקושי. כדי להלחם בעצות וברצון לייעץ. העצמת הקושי היא לתת לקושי מקום.

3. השלישי הוא קוון, הוא בודק שזה מתנהל נכון.

4. מה השומע מרגיש בסיפור. 'עכשיו שאתה מספר לי את זה אני שומע ממך רגש של….'.

 

 

 

עבודה (2):

צייר שלושה מעגלים  זה בתוך זה –  כתוב בפנימי את המשימות המשמחות אותך ונותנות לך חיים וכח

באמצעי   את המשימות  שצריך לעשות זה 'בסדר '  לא  יותר מזה

ובמעגל החיצוני  את  המשימות  הזוללות  ממך כוחות ואנרגיה  .את העבודה הקשה

נסה  להגדיר לעצמך את  חוסר האמונה שלך ,את הקוצר רוח

או בנוסח החיובי  :  אם  הייתי  יותר  מאמין  ש ………………

                            אז  שפעת החיים  ועונג ונחת היו מתרבים.

 

 

עבודה בחברותות  (3)

 מצא מקום  שבו אתה עובד קשה  ;   

הכוונה ליחס בין העבודה לברכה,  במקום בו ההרגשה שכביכול הקב"ה בא בטרוניא עמך .

תאר בפירוט  את  הקושי ואת החוסר  בברכה .

תאר כיצד היה זה נראה עם הברכה היתה שורה שם .

נסח את זה המונחים של אמונה . אם הייתי מאמין ש..   אז  …..

                                                 אם הייתי מאמין שאני  ….אז  …..

האם אתה מאמין שאכן אם היית מאמין ש……  הדברים היו נראים אחרת .  הסבר .