fbpx

"נא לשוחח בתפילה"/ חיים רקובר

 

יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב",

ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו".

(ברכות כו ב)

 

 

שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים,

על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב.

וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות,

אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה בא-לוקים חיים… יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים.

(הראי"ה קוק. עין אי"ה ברכות כו)

 

יצחק תיקן תפלת מנחה (גם כן עדיין) יום הוא,

ולמדו מדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה,

ואין שיחה אלא תפלה,

שהיה גם כן בהיר לפניו אור קדושתו ית"ש,

ושפך לפניו שיחתו כמספר למלך ענין מצבו ומשיח לפניו כל לבו

(פרי צדיק ויצא ה)

 

בעת תפלת המנחה לשוח בשדה,

היינו להתבודד שם ולשפוך שיחו לפני ה',

שהתבאר אצלי כי שיח הם הדבוריים המחשביים הנפלטים מן הרעיון בעת המחשב,

והונח גם על ההתבודדות,

והגיון הרעיון של הנפש בעת התפלה,

והיה שופך שיחו בשדה אצל הבאר וחוזר לביתו,

וראה את הגמלים ואת העבדים,ראה כי הלכו רגלי אצל הגמלים

(ובמקום אחר: שיח הוא הדבור הנפלט מן האדם בהשתקעות רעיונים מבלי דעת כונה.

שיח הוא הדבור הנפלט מתוך צער, או שיח הנפש שלא בכונה כמשיח אל עצמו

(מלבים בראשית כד ועוד.)

 

 

 

 

 

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך".

ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי…

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו,

ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה.

ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו.

וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו.

ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו.

(שער הכוונות  – דרושי ברכות השחר)

 

למדו על השיחה כתפילה, ועל חשיבות השיח.

לפניכם כמה מקורות מתורת ר' נחמן על השיח בין שני האנשים. למדו אותם

 

 

 

כִּי כְּשֶׁשְּׁנַיִם מְדַבְּרִים יַחַד בְּיִרְאַת שָׁמַיִם אֲזַי כְּשֶׁאֶחָד מֵאִיר לַחֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דִבּוּר נֶחֱשָׁב חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ בְּחִינַת תַּלְמִיד.

וְלִפְעָמִים נַעֲשֶׂה לְהֶפֶך דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאַחַר כָּך הוּא מְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ אֵיזֶה דִבּוּר אֲזַי נַעֲשֶׂה הוּא בִּבְחִינַת תַּלְמִיד לְגַבֵּי חֲבֵרוֹ.

וְצָרִיך כָּל אָדָם לִזָּהֵר, לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲסֹק בָּזֶה …

(ליקוטי מוהר"ן תניניא ז)

איזה מערכת יחסים בין אישית, משרטט ר"נ? מה היתרון שלה? מה הנחת היסוד שלה?

 

 

 

 

 

כָּל אָדָם צָרִיךְ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם.

כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל דָּבָר יָקָר שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקֻדָּה טוֹבָה מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ,

עַל־כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ מִנְּקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה עַל־יְדֵי שֶׁיְּדַבְּרוּ זֶה עִם זֶה בְּיִרְאַת שָׁמַיִם.

וְגַם לִפְעָמִים יְכוֹלִין לְקַבֵּל הַנְּקֻדָּה טוֹבָה מֵחֲבֵרוֹ עַל־יְדֵי לְבוּשִׁין, דְּהַיְנוּ עַל־יְדֵי שִׂיחַת חֻלִּין שֶׁמְּדַבֵּר עִמּוֹ. כִּי לִפְעָמִים יְכוֹלִין לְקַבֵּל רְמָזִים וְהִתְעוֹרְרוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲבֵרוֹ עַל־יְדֵי שִׂיחַת חֻלִּין, כִּי לִפְעָמִים צְרִיכָה הַנְּקֻדָּה לְהִתְלַבֵּשׁ, וְהִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּדִבּוּרִים אֵלּוּ, וְהוּא מְקַבֵּל מִמֶּנָּה לְהִתְעוֹרֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי עצות/תוכחה)

בקטע זה שני חלקים, מהם?

מה הרעיון העומד מאחורי "שיחת החולין" עלה מדבר ר"נ?

 

 

 

 

כִּי כְּשֶׁמְּדַבְּרִין עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם אַף שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי כֵן הוּא מְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת מֵחֲבֵרוֹ

כִּי עַל יְדֵי הַהַכָּאָה שֶׁיָּצְאוּ הַדִּבּוּרִים מִפִּיו לַחֲבֵרוֹ עַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר הָאוֹר אֵלָיו ..

כְּמוֹ מִי שֶׁמַּכֶּה בַּכּתֶל שֶׁחוֹזֵר הַדָּבָר אֵלָיו

כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר לַחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּעַצְמוֹ יָכוֹל לְהִתְעוֹרֵר מֵהֶם עַל יְדֵי הַהַכָּאָה שֶׁיָּצְאוּ הַדִּבּוּרִים לְגַבֵּי חֲבֵרוֹ וְהִכָּה בּוֹ וְחָזְרוּ אֵלָיו

וְעַל כֵּן אִם הָיָה מְדַבֵּר אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלּא הָיָה מִתְעוֹרֵר מֵהֶם כְּלָל

וְעַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָם לַחֲבֵרוֹ נִתְעוֹרֵר מֵהֶם אַף שֶׁחֲבֵרוֹ לא נִתְעוֹרֵר כִּי חָזְרוּ אֵלָיו עַל יְדֵי בְּחִינַת הַהַכָּאָה…

(שיחות הר"ן צט)

מה "יוצא" לאדם המדבר עם חברו? איזה רעיון רוחני-תרפיוטי ישנו כאן?