fbpx

מעשה משבעה קבצנים -היום החמישי (המסע אל האילן)/ הרב דוב זינגר

סיפורי מעשיות. בסוף ימיו של ר' נחמן, הוא הרבה בסיפורים. הדגש עבר לסגנון סיפורי – במקום סגנון של אמירת תורות. "הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְסֻגָּל לְשֵׁנָה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁעַל-יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְעוֹרְרִין בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם". בסיפור יש ערוץ תקשורת לאו דווקא של "תורה", אלא במישור פנימי – סיפור מעורר נקודות פנימיות ואישיות ומפעיל אותן. תמונות ודימויים שמעוררים אותנו משינה. בסיפור שלנו יש שבעה בעלי מום וחסרון. הם באים לשבע ברכות – בכל יום מוזמן אחד מהם. הסיפור חושף שהחיסרון והמום הם בעצם יתרון מיוחד במינו. כלפי חוץ זה נראה כמום – ובפנים, זה מקור חיות ויתרון. הסיפור הזה הוא גם סיפורו של מסע משותף. מסע של חבורה שהולכת יחד. הקבצן של היום החמישי גיבן. בלי כתפיים. הסיפור הזה הוא פתח גם לאלה מאיתנו שנושאים בעול על גבם, באחריות. למי שמרגיש את כתפיו תפוסות. יש כאן סוד לעבודה פנימית שיכולה להפוך את הכתפיים התפוסות למשוחררות. 

 

שאלות מנחות ללמידה

 

1.                   מה הפליא אותי בסיפור? ממה התפעלתי?

2.                   שימת לב: מהם שלבי המסע? (בכתב)

 

 

מעשה משבעה קבצנים / היום החמישי

 

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי גַּם-כֵּן הָיוּ שְׂמֵחִים וְזָכְרוּ הַזּוּג אֶת הַבֶּעטְלֶיר שֶׁהָיָה לוֹ חֲטוֹטָרוֹת, (שֶׁקּוֹרִין הוֹקֶיר) וְהָיוּ מִתְגַּעְגְּעִים מְאד: אֵיךְ לוֹקְחִים בְּכָאן אֶת אוֹתוֹ הַבֶּעטְלֶיר הַהוֹקֶיר, כִּי אִם הָיָה הוּא בְּכָאן הָיְתָה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד! וְהִנֵּה הוּא בָּא, וְאָמַר: הִנֵּנִי! הִנֵּה בָּאתִי עַל הַחֲתֻנָּה וְנָפַל עֲלֵיהֶם, וְחִבֵּק וְנִשֵּׁק אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם: בַּתְּחִלָּה בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי, וְעַתָּה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם בְּמַתָּנָה לַדְּרָשָׁה שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי וְאֵין אֲנִי בַּעַל חֲטוֹטָרוֹת (הַיְנוּ הוֹקֶיר) כְּלָל רַק אַדְּרַבָּא יֵשׁ לִי כְּתֵפַיִם כָּאֵלּוּ (שֶׁקּוֹרִין פְּלֵייצֶיס), שֶׁהֵם בְּחִינַת "מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה" וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה:

 

כִּי פַּעַם אַחַת הָיָה שִׂיחָה וְסִפּוּר, שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים מִתְפָּאֲרִים עַצְמָם בִּבְחִינָה זוֹ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מִתְפָּאֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינָה זוֹ שֶׁל מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה וּמֵאֶחָד מֵהֶם הָיוּ מְחַיְּכִים וְשׂוֹחֲקִים מִמֶּנּוּ, וְהַשְּׁאָר שֶׁהִתְפָּאֲרוּ בִּבְחִינָה זוֹ, שֶׁל מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, נִתְקַבְּלוּ דִּבְרֵיהֶם אֲבָל בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁיֵּשׁ לִי, הוּא גָּדוֹל מִכֻּלָּם:

 

כִּי אֶחָד מֵהַנַּ"ל הִתְפָּאֵר שֶׁהַמּחַ שֶׁלּוֹ הוּא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, כִּי הוּא נוֹשֵׂא בַּמּחַ שֶׁלּוֹ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲנָשִׁים עִם כָּל הַהִצְטָרְכוּת שֶׁלָּהֶם, (וְכָל הִתְנַהֲגוּת שֶׁלָּהֶם), וְכָל הַהֲוָיוֹת וְהַתְּנוּעוֹת שֶׁלָּהֶם, הַכּל כַּאֲשֶׁר לַכּל הוּא נוֹשֵׂא בְּמחוֹ, וְעַל-כֵּן הוּא מוּעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, כִּי מחוֹ נוֹשֵׂא כָּל-כָּךְ אֲנָשִׁים עִם וְכוּ' כַּנַּ"ל וְשָׂחֲקוּ מִמֶּנּוּ, וְאָמְרוּ, כִּי הָאֲנָשִׁים אֵינָם כְּלוּם, וְהוּא אֵינוֹ כְּלוּם:

 

וְנַעֲנָה אֶחָד וְאָמַר: אֲנִי רָאִיתִי מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה כָּזֶה כִּי פַּעַם אַחַת רָאִיתִי הַר שֶׁהָיָה מֻנָּח עָלָיו הַרְבֵּה זֶבֶל וְטִנּוּף וְהָיָה חִדּוּשׁ אֶצְלִי: מֵהֵיכָן בָּא עַל הַר הַזֶּה כָּל-כָּךְ זֶבֶל וְטִנּוּף? וְהָיָה שָׁם אָדָם אֶחָד אֵצֶל אוֹתוֹ הָהָר, וְאָמַר: כָּל זֶה מִמֶּנִּי כִּי אוֹתוֹ הָאָדָם הָיָה יוֹשֵׁב שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָהָר וְהִשְׁלִיךְ שָׁם תָּמִיד עַל אוֹתוֹ הָהָר זֶבֶל וּפֶרֶשׁ שֶׁלּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁלּוֹ, וְטִנֵּף שָׁם עַד שֶׁעַל יָדוֹ נִתְרַבֶּה הַזֶּבֶל וְהַטִּנּוּף שָׁם עַל אוֹתוֹ הָהָר נִמְצָא שֶׁזֶּה הָאִישׁ הוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, כִּי עַל יָדוֹ נִתְרַבָּה הַזֶּבֶל כָּל-כָּךְ (כֵּן הוּא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁל הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁהִתְפָּאֵר בְּמחוֹ שֶׁמַּחֲזִיק כַּמָּה אֲנָשִׁים כַּנַּ"ל).

 

וְאֶחָד הִתְפָּאֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה כִּי יֵשׁ (לוֹ) חֲתִיכַת מְדִינָה, שֶׁהִיא מוֹצִיאָה פֵּרוֹת הַרְבֵּה וְאַחַר-כָּךְ כְּשֶׁמְּחַשְּׁבִין אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיאָה הַמְּדִינָה, רוֹאִין שֶׁהַמְּדִינָה אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת מָקוֹם כָּל-כָּךְ כְּמוֹ הַפֵּרוֹת כִּי אֵין בָּהּ מָקוֹם כָּל-כָּךְ לְהַחֲזִיק כָּל-כָּךְ פֵּרוֹת נִמְצָא שֶׁהִיא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה וְהוּטְבוּ דְּבָרָיו כִּי בֶּאֱמֶת, בְּוַדַּאי הוּא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה:

 

וְאֶחָד אָמַר שֶׁיֵּשׁ (לוֹ) פַּרְדֵּס נִפְלָא מְאד, שֶׁיֵּשׁ שָׁם פֵּרוֹת וְכוּ' וְנוֹסְעִים לְשָׁם כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם וּשְׂרָרוֹת, כִּי הוּא פַּרְדֵּס נָאֶה מְאד וּבַקַּיִץ נוֹסְעִים לְשָׁם כַּמָּה בְּנֵי אָדָם וּשְׂרָרוֹת לְטַיֵּל שָׁם וּבֶאֱמֶת אֵין בְּהַפַּרְדֵּס מָקוֹם כָּל-כָּךְ שֶׁיַּחֲזִיק כָּל-כָּךְ אֲנָשִׁים וְעַל כֵּן הוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה וְהוּטְבוּ דְּבָרָיו גַּם- כֵּן.

 

וְאֶחָד אָמַר שֶׁהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ הוּא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה כִּי הוּא בַּעַל סוֹד (שֶׁקּוֹרִין סֶעקְרֶעטֶיר) [מזכיר] אֵצֶל מֶלֶךְ גָּדוֹל וּבָאִין אֶצְלוֹ כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם זֶה בָּא עִם שְׁבָחִים לְהַמֶּלֶךְ, וְזֶה בָּא עִם בַּקָּשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וּבְוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְהַמֶּלֶךְ לִשְׁמעַ אֶת כֻּלָּם וַאֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּץ אֶת כָּל דִּבְרֵיהֶם בְּתוֹךְ אֵיזֶה דִּבּוּרִים מֻעָטִים, וּלְסַפֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים מֻעָטִים, וְיִהְיֶה כָּלוּל בָּהֶם כָּל הַשְּׁבָחִים וְהַבַּקָּשׁוֹת שֶׁלָּהֶם וְכָל דִּבְרֵיהֶם כֻּלָּם, בְּתוֹךְ אֵיזֶה דִּבּוּרִים מֻעָטִים שֶׁלִּי נִמְצָא שֶׁהַדִּבּוּר שֶׁלִּי הוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה:

 

וְאֶחָד אָמַר שֶׁהַשְּׁתִיקָה שֶׁלּוֹ הִיא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה כִּי יֵשׁ עָלָיו מְקַטְרְגִים הַרְבֵּה וּבַעֲלֵי לְשׁוֹן הָרָע שֶׁמַּלְשִׁינִים עָלָיו הַרְבֵּה מְאד וְכָל מַה שֶּׁמַּלְשִׁינִים וְדוֹבְרִים וּמְקַטְרְגִים עָלָיו בְּלָשׁוֹן הָרָע הַרְבֵּה, הוּא בִּשְׁתִיקָתוֹ מְתָרֵץ הַכּל עַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא שׁוֹתֵק לְבַד (כִּי הוּא עוֹשֶׂה רַק אֵיזֶה שְׁתִיקָה וְהוּא תֵּרוּץ עַל הַכּל) נִמְצָא, שֶׁשְּׁתִיקָתוֹ הוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה.

 

וְאֶחָד אָמַר שֶׁהוּא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, כִּי יֵשׁ עָנִי אֶחָד וְהוּא סַגִּי נְהוֹר [עיוור] וְהוּא (הַיְנוּ הֶעָנִי) גָּדוֹל מְאד וְהוּא (הַיְנוּ זֶה שֶׁהִתְפָּאֵר וְסִפֵּר זאת) קָטָן לְגַמְרֵי, וּמוֹלִיךְ אוֹתוֹ הַיְנוּ שֶׁזֶּה שֶׁהִתְפָּאֵר בָּזֶה הוּא קָטָן וּמוֹלִיךְ אֶת הֶעָנִי הַסַּגִּי נְהוֹר, שֶׁהוּא גָּדוֹל מְאד נִמְצָא שֶׁהוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, כִּי הַסַּגִּי נְהוֹר הָיָה יָכוֹל לְהַחֲלִיק, וְהָיָה יָכוֹל לִפּל, וְהוּא מַחֲזִיק אוֹתוֹ עַל יְדֵי שֶׁמּוֹלִיכוֹ וְעַל כֵּן הוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה כִּי הוּא קָטָן וּמַחֲזִיק אֶת הַסַּגִּי נְהוֹר הַגָּדוֹל כַּנַּ"ל:

 

 

וַאֲנִי (הַיְנוּ זֶה הַהוֹקֶיר שֶׁמְּסַפֵּר כָּל זֶה) הָיִיתִי גַּם-כֵּן שָׁם וְאָמַרְתִּי: הָאֱמֶת הוּא, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה וַאֲנִי יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁכִּוַּנְתֶּם בְּדִבְרֵיכֶם (הַיְנוּ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כַּוָּנַת כָּל הַנַּ"ל שֶׁהִתְפָּאֲרוּ בִּבְחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁלָּהֶם) וְזֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת הַסַּגִּי נְהוֹר הַגָּדוֹל, הוּא גָּדוֹל מִכֻּלְּכֶם אֲבָל אֲנִי לְמַעְלָה לְמַעְלָה מִכֻּלְּכֶם בִּכְלָל כִּי זֶה שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת הַסַּגִּי נְהוֹר הַגָּדוֹל, כַּוָּנָתוֹ שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת סַגִּי נְהוֹר כִּי אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כְּלָל, וְלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם וְהוּא (הַיְנוּ זֶה שֶׁהִתְפָּאֵר בָּזֶה) מוֹלִיךְ אֶת הַיָּרֵחַ אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא קָטָן, וְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ גָּדוֹל מְאד וְהוּא קִיּוּם כָּל הָעוֹלָם-כִּי הָעוֹלָם צָרִיךְ אֶת הַיָּרֵחַ נִמְצָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה בֶּאֱמֶת אֲבָל בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁיֵּשׁ לִי הוּא לְמַעְלָה מִכֻּלָּם בִּכְלָל:

 

וְהָא רְאָיָה כִּי פַּעַם אַחַת הָיוּ כַּת אַחַת שֶׁהָיוּ חוֹקְרִים: בַּאֲשֶׁר שֶׁכָּל חַיָּה יֵשׁ לָהּ צֵל מְיֻחָד, שֶׁבָּזֶה הַצֵּל דַּיְקָא הִיא רוֹצָה לָנוּחַ שָׁם וְכֵן יֵשׁ צֵל מְיֻחָד לְכָל חַיָּה וְחַיָּה כִּי כָּל חַיָּה וְחַיָּה בּוֹחֶרֶת לָהּ אֵיזֶה צֵל, וּבְאוֹתוֹ הַצֵּל דַּיְקָא הִיא רוֹצָה לִשְׁכּן שָׁם, כְּפִי הַצֵּל הַמְיֻחָד לָהּ וְכֵן יֵשׁ לְכָל עוֹף וָעוֹף עָנָף מְיֻחָד, שֶׁבְּאוֹתוֹ הֶעָנָף דַּיְקָא הוּא רוֹצֶה לִשְׁכּן וְעַל כֵּן חָקְרוּ אִם יְכוֹלִים לִמְצא אִילָן כָּזֶה, אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל הַחַיּוֹת שֶׁכָּל הַחַיּוֹת יִהְיוּ בּוֹחֲרִים וְיִתְרַצּוּ לִשְׁכּן בְּצֵל אוֹתוֹ הָאִילָן, וְעַל עֲנָפָיו (שֶׁל אוֹתוֹ הָאִילָן) יִשְׁכְּנוּ כָּל צִפֳּרֵי שְׁמַיָּא וְחָקְרוּ שֶׁנִּמְצָא אִילָן כָּזֶה, וְרָצוּ לֵילֵךְ לְשָׁם אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן כִּי הָענֶג הַמֻּפְלָא שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִילָן אֵין לְשַׁעֵר כִּי יֵשׁ שָׁם כָּל הָעוֹפוֹת וְכָל הַחַיּוֹת, וְשָׁם אֵין שׁוּם הֶזֵּק מִשּׁוּם חַיָּה וְכָל הַחַיּוֹת וְכוּ' מְערָבִים שָׁם, וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים שָׁם, וּבְוַדַּאי הוּא תַּעֲנוּג מֻפְלָג מְאד לִהְיוֹת שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִילָן וְחָקְרוּ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן וְנָפַל מַחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם עַל זֶה, וְלא הָיָה מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם כִּי זֶה אָמַר שֶׁצְּרִיכִים לֵילֵךְ לְצַד פְּלוֹנִי לְמִזְרָח, וְזֶה אָמַר לְמַעֲרָב, וְזֶה אָמַר לְכָאן וְזֶה לְכָאן וְכוּ' עַד שֶׁלּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַכְרִיעַ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן :

 

וּבָא חָכָם אֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם חוֹקְרִים בְּאֵיזֶה צַד לֵילֵךְ אֶל הָאִילָן, חִקְרוּ מִתְּחִלָּה מִי וָמִי הָאֲנָשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן. כִּי אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן לָאו כָּל אָדָם יָכוֹל לָבוֹא אֶצְלוֹ, כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁל הָאִילָן כִּי זֶה הָאִילָן יֵשׁ לוֹ שְׁלשָׁה שָׁרָשִׁים: שׁרֶשׁ אֶחָד הוּא אֱמוּנָה, וְהַשֵּׁנִי- הוּא יִרְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁי-הוּא עֲנִיווּת, וֶאֱמֶת – הוּא גּוּף הָאִילָן וּמִשָּׁם יוֹצְאִים עֲנָפִים. וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הָאִילָן כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת הַלָּלוּ הַנַּ"ל.

 

וְאֵלּוּ הַכַּת הַנַּ"ל הָיָה בֵּינֵיהֶם אַחְדוּת גָּדוֹל מְאד, וְלא רָצוּ לְהִתְפָּרֵד זֶה מִזֶּה שֶׁקְּצָתָם יֵלְכוּ אֶל הָאִילָן וּקְצָתָם יִשָּׁאֲרוּ כִּי לא הָיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן, כִּי לא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם כִּי אִם קְצָתָם שֶׁהָיוּ בָּהֶם מִדּוֹת הַנַּ"ל אֲבָל הַשְּׁאָר לא הָיוּ בָּהֶם אֵלּוּ הַמִּדּוֹת וְעַל כֵּן נִתְעַכְּבוּ כֻּלָּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִים וְטוֹרְחִים שְׁאָר אַנְשֵׁי הַכַּת הַנַּ"ל, עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶם גַּם-כֵּן הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן וְכֵן עָשׂוּ וְיָגְעוּ וְטָרְחוּ עַד שֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל וַאֲזַי, כְּשֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל, אֲזַי בָּאוּ כֻּלָּם עַל דַּעַת אַחַת, וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ אַחַת לֵילֵךְ בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ אֶל הָאִילָן הַנַּ"ל, וְהָלְכוּ כֻּלָּם וְהָלְכוּ אֵיזֶה זְמַן עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים (מֵרָחוֹק) אֶת הָאִילָן וְהִסְתַּכְּלוּ וְרָאוּ, וְהִנֵּה אֵין הָאִילָן עוֹמֵד בְּמָקוֹם כְּלָל כִּי אֵין לָאִילָן מָקוֹם כְּלָל וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לָבוֹא אֵלָיו? וַאֲנִי (הַיְנוּ זֶה הַהוֹקֶיר) הָיִיתִי גַּם-כֵּן שָׁם עִמָּהֶם וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֲנִי יָכוֹל לְהָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאִילָן כִּי זֶה הָאִילָן אֵין לוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לְגַמְרֵי, וּבְחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה הוּא עֲדַיִן בַּמָּקוֹם כִּי עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ מָקוֹם מֻעָט רַק שֶׁהוּא מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה אֲבָל עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ מָקוֹם מֻעָט עַל כָּל פָּנִים, וּבְחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁיֵּשׁ לִי, (הַיְנוּ לְבַעַל הַחֲטוֹטָרוֹת) הִיא בְּחִינַת סוֹף הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי, שֶׁמִּשָּׁם וּלְמַעְלָה אֵין מָקוֹם כְּלָל עַל כֵּן אֲנִי יָכוֹל לִשָּׂא אֶת כֻּלְּכֶם אֶל הָאִילָן שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לְגַמְרֵי:

 

(כִּי זֶה בַּעַל הַחֲטוֹטָרוֹת הוּא כְּמוֹ בְּחִינַת מְמֻצָּע בֵּין הַמָּקוֹם וּבֵין לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי כִּי יֵשׁ לוֹ בְּחִינָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת סוֹף הַמָּקוֹם מַמָּשׁ, שֶׁמִּשָּׁם וָהָלְאָה אֵין נִמְצָא תֵּבַת מָקוֹם כְּלָל כִּי מִשָּׁם וּלְמַעְלָה הִיא בְּחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לִשָּׂא אוֹתָם מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם, לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם. וְהָבֵן).

 

וְלָקַחְתִּי אוֹתָם, וְנָשָׂאתִי אוֹתָם לְשָׁם אֶל הָאִילָן הַנַּ"ל: נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לִי הַסְכָּמָה מֵהַנַּ"ל, שֶׁיֵּשׁ לִי בְּחִינָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה (בִּשְׁבִיל זֶה הָיָה נִדְמֶה כְּבַעַל חֲטוֹטָרוֹת, כִּי הוּא נוֹשֵׂא עָלָיו הַרְבֵּה, כִּי הוּא בְּחִינַת מוּעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה כַּנַּ"ל) וְעַתָּה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם זאת בְּמַתָּנָה שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי וְנַעֲשָׂה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְחֶדְוָה רַבָּה מְאד:

 

 

ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה קס"ב

 

בִּימֵי הַמַּגִּיד, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה אִישׁ עָשִׁיר וּמְיֻחָס, וְהָיָה מִתְנַגֵּד לְאַנְשֵׁי הַמַּגִּיד, וְסִפְּרוּ לוֹ אֲנָשָׁיו מִזֶּה הָאִישׁ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיִּרְאוּ לְקָרֵב אוֹתוֹ אֵלָיו, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה מְאד וּלְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲזר לָהֶם, וְכֵן עָשׂוּ עַד שֶׁעֲזָרָם ה' שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לְהַמַּגִּיד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְנַעֲשָׂה אִישׁ כָּשֵׁר יְרֵא שָׁמַיִם, אַךְ הִתְחִיל לֵירֵד מִנְּכָסָיו, וְאָמַר הַמַּגִּיד, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאֵלּוּ שְׁנֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, הַיְנוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה, כִּי 'הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים-לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין' (בָּבָא בַּתְרָא כה:). נִמְצָא כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַחְכִּים עוֹמֵד לְדָרוֹם עַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲשִׁיר, כִּי כְּשֶׁהוּא בְּדָרוֹם אֲזַי אֵינֶנּוּ בְּצָפוֹן וַעֲשִׁירוּת בְּצָפוֹן, וְכֵן לְהֵפֶךְ כִּי-אִם, אִם הוּא בְּתַכְלִית הָעֲנִיווּת שֶׁהוּא אַיִן מַמָּשׁ, אֲזַי אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשׁוּם צַד כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא בְּצָפוֹן אוֹ בְּדָרוֹם מֵאַחַר שֶׁהוּא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַל-כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ:

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה נ"ו

 

כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל. כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ'. כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג) "צוּר לְבָבִי". וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל"ג) "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" – שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (כמובא בפרש"י שם, והוא ב"ר שם). נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל:

 

 

 

התפעלויות מן המעשה

 

·         התפלאתי שהאילן מדבר, נותן הסכמה. אני לא מבין את זה. זה מזכיר לי ספרי קודש בלי הסכמה. הרי הספר אמור לדבר בעד עצמו. לא! צריך הסכמה מהאילן. זה די מפליא. יצחק מדייק – האילן עצמו נותן את ההסכמה. ההסכמה באה מהדבר עצמו.

·         הכי הפליא אותי איך בעל החטוטרת נותן במתנת חינם את החיסרון שלו לכולם. יכולת מופלאה לתת מתנה כזו.

·         נפעם מכוחות הנפש של בעל החטוטרת שמוביל את האנשים אל האילן. וגם תפס אותי הר הזבל שנוצר לפעמים כשמשתמשים "בראש" (הטוען הראשון בסיפור). אני מתפעל מכך אנשים בעלי מום שמסתכלים עליהם כלא יוצלחים הם בעלי הכוחות שיכולים להוביל לאילן. כשהלב הוא העיקר, זה אולי נראה משונה – אבל זה מביא לכוחות ולהובלה של אנשים.

·         היה נראה לי שהכת עסוקה במריבות. הפליא אותי שהם יכולים להיות מאוחדים למרות הויכוח העצום שלהם – והשלווה שנדרשת מהם.

·         תמיד חשבתי ש"אל תסתכל בקנקן" – זה אומר שהחיצוני לא אומר כלום. כאן התפעלתי מכך שככל שיש פחות חיצוניות – האיכות עולה. זו תפיסה הפוכה לחשיבה מערבית שמסתכלת על כמויות. זו הבנה חדשה של גדלות מידת הענווה – שמודגשת בספרות המוסר. הנמיכות של "הקנקן" משאירה מקום לאנשים.

·          יש כאן קבוצה עם רעיון אידיאלי מושלם וגדול. ההחלטה ללכת מציפה את קושי הביצוע. הקשיים אינם טכניים – אלא מזמינים בדיקה מעמיקה יותר של המידות שלהם, של מה שהחבורה נושאת בתוכה – כדי שיוכלו להגיע למוסכם ביניהם. הפליא אותי שחצי חבורה מסכימה לחכות בסבלנות עד שכולם עושים עבודה פנימית ומוכנים להמשיך. מתארגנים, אוספים – והולכים קדימה. ועוד משהו: הם צריכים מישהו מבחוץ – חכם – שיעזור להם להבין את הרעיון אליו הם הולכים. הם חשבו שהאילן הוא כך וכך, והחכם מסביר שהוא אחר. הפליא אותי גם שהעוזר הוא הנעזר. מתברר שהתהליך דו סתרי – הוא מרוויח ודאות חוזרת וחזקה יותר של מה שיש בו. הכי מפליא ההרגשה שאי אפשר לקצר תהליכים.

·         רואה לא רק מטרה שקשה ללכת אליה. החזון עצמו מתגלה תוך כדי המסע. השינוי איננו אמצעי טכני. צריך להפוך דומה לאילן עצמו. עבודה על המידות חושפת אופק חדש במטרה עצמה. באילן עצמו. שם ופה נפגשים. החזון עצמו משתנה ומתבהר.

·         בדרך כלל אנשים מחפשים דברים שאין להם. הפליא אותי שהמידות של האילן צריכות להיות בפנים. החיפוש מבחוץ עובר לחיפוש בפנים – מוקד החיפוש מוסט פנימה.

·         לכל חיה יש צל מיוחד. אנחנו רגילים שהמיקום שלי קובע את הצל. כאן מתברר שהצל קיים. החיה הולכת אל הצל. וזה מקור התענוג. ההיפוך הוא שיש משהו אחר שאני מתאים את עצמי אליו והוא – באופן מפתיע – יתאים  לי באופן מושלם. ועוד משהו: תופס אותי שלאילן – בפועל – אין מקום. מתברר שכל אחד הולך לצל שלו שנקבע מראש.

·         הסיפור מוזר לי מאוד. הפליא אותי שראשון – שנשמע הגיוני – לא מתקבל. השני – הר הזבל – מתקבל. זה מוזר. התפעלתי מהקבוצה הזו שעושה את כל הדרך ביחד – ויחד מבררים. ובסוף, מול הבעיה הכי גדולה הפתרון תלוי באחד חכם – זה לא פתרון קבוצתי. הוא הפחות שבהם ומשתמש במום שלו, ואצלו סוד הקסם. למה יש קסם? הרי כל הדרך עבדנו! הפליא אותי שכל ציפייה שלי מופרת. בכל שלב בסיפור יש הפתעה.

·         הפליא אותי שהקבצן מופיע מייד, בתגובה לגעגוע ובקשה של הזוג. "והנה הוא בא". והוא שם בכל החום והנוכחות שלו. תפס אותי גם שיש כמיהה בהתחלה, וגם בסוף הסיפור – כמו סיפור שלא נגמר.

·         "והיו מתגעגעים – והנה הוא בא". בכל החיפוש יש געגוע. העבודה על המידות לא העיקר. הגעגוע יוצר מציאות לא פחות מעבודה מסוגים שונים. געגוע יוצר מציאות – כמו ילד שמתגעגע, והמציאות נענית.

·         ההתפארות של חברי הגיבן בסיפור הייתה לי משונה. ובכל זאת – כשהוא בא הוא מביא לחתן ולכלה את כל הכישורים שלו, את המתנה בעצם היותו. הוא נותן במתנה את עצמו לחבורה.

 

שלבי המסע  /  יצחק

 

  1. געגוע. שלב האין. כמיהה וגעגועים מתחילים את המסע.
  2. צל מיוחד. לכל אחד יש צל מיוחד. בשלב ראשון יש זיהוי של נתיב אישי. מי אני? מהו הצל שלי? הקבוצה מגלה שלכל חיה וציפור יש צל מיוחד לה.
  3. חזון. החבורה מגלה את היחד. את החיפוש של מה שמעבר. חיפוש של אילן. במקום הזה לכולם  יש מקום. מזהים את היעד. את האפשרות. יודעים שיש שם עונג מופלא.
  4. יציאה לדרך. החלטה שהולכים לשם. שרוצים. יש התמסרות.
  5. מחלוקת. "קירות". אנחנו מגלים את הקירות של האחר, החיכוך בינינו חושף מחלוקת. מחפשים אילן שלם – אבל אנחנו במחלוקת. בחיכוך.
  6. גילוי. העבודה מתחילה בתוכנו. מיותר לפתור את בעיות החיפוש באופן חיצוני או טכני. עובדים על עצמנו: האם יש בנו אמונה? יראה? ענוה? האם יש בנו אמת? זו עבודה פנימית-אישית. כל אחד עובד על מידותיו. הגילוי הזה בא בעזרת חכם.
  7. החלטה. הולכים ביחד. זו התחלת התיקון. אם לא נלך יחד לא נגיע לאילן שיש בו מקום לכל אחד. זו עבודה פנימית-משותפת. כולנו עובדים על ה"יחד" – על הקבוצה.
  8. אמת. גוף האילן, ושורשיו: אמונה, יראה וענווה.
  9. יגיעה וטרחה. עובדים. קשה להשיל את הקליפות ולגעת בשורשים הללו. לא כולם טורחים ויגעים באותה מידה.
  10. פלא. "אזי באו כולם על דעת אחת". הויכוח והעבודה מתרככים – ובמפתיע (כמו במתנת חינם) – זה קורה. כולם על דעת אחת. זו לא עצת חכם.
  11. כולם מרגישים וממששים את האילן. כולם רואים מרחוק את האילן. והראייה הזו מלווה בתובנה: אין מקום לאילן. אין לו מקום של ממש. הוא פלא.
  12. הגיבן מחבר את החבורה אל הפלא. מגיע איש מופלא – שמחבר את האנשים אל האילן.
  13. האילן בשמיים. תמיד נדרש פלא – ואין אפשרות להישאר באילן באופן קבוע. אין כרטיס כניסה. הסיפור ספיראלי. ברגע שמתחברים אל האילן – זה עובר. אי אפשר לתקוע בו מסמר או לקשור חבל אל האילן. לאחוז בו. הסיפור לא נגמר – שוב חוזרים ויוצאים לדרך.

 

 

 

דברים של הרב דוב

 

סיפורי מעשיות. בסוף ימיו של ר' נחמן, הוא הרבה בסיפורים. הדגש עבר לסגנון סיפורי – במקום סגנון של אמירת תורות. "הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְסֻגָּל לְשֵׁנָה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁעַל-יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מְעוֹרְרִין בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם". בסיפור יש ערוץ תקשורת לאו דווקא של "תורה", אלא במישור פנימי – סיפור מעורר נקודות פנימיות ואישיות ומפעיל אותן. תמונות ודימויים שמעוררים אותנו משינה. בסיפור שלנו יש שבעה בעלי מום וחסרון. הם באים לשבע ברכות – בכל יום מוזמן אחד מהם. הסיפור חושף שהחיסרון והמום הם בעצם יתרון מיוחד במינו. כלפי חוץ זה נראה כמום – ובפנים, זה מקור חיות ויתרון. הסיפור הזה הוא גם סיפורו של מסע משותף. מסע של חבורה שהולכת יחד. הקבצן של היום החמישי גיבן. בלי כתפיים. הסיפור הזה הוא פתח גם לאלה מאיתנו שנושאים בעול על גבם, באחריות. למי שמרגיש את כתפיו תפוסות. יש כאן סוד לעבודה פנימית שיכולה להפוך את הכתפיים התפוסות למשוחררות.

 

בתורה קס"ב ר' נחמן מרחיב את אחת הנקודות בסיפור האילן שלנו. המגיד אמר שתורה וגדולה – אי אפשר שיהיו במקום אחד. ר' נחמן ממשיך: זה אפשרי בתנאי אחד – "שהוא אין ואפס ממש". כשאנחנו עומדים מול דילמה ומתלבטים אם ללכת ימינה או שמאלה, למעלה או למטה יש אפשרות נוספת. אפשרות שלישית שמעמידה את הדילמה הדיכוטומית באופן יחסי. האחיזה הפשוטה שלנו מגלה לנו שוב ושוב שיש סתירה. שזה או-או. ופתאום השאלות הכמותיות הופכות לאיכות. כאן נוצר מופת. הסתירה הכי הגיונית ובלתי אפשרית הופכת – במקום של אין ואפס – ללא סתירה. ננסה, במסע שלנו – להתבונן: האם אנחנו תופסים ואוחזים בימין בשמאל. אולי יש אפשרות לראות את המתחרש בראייה תלת ממדית? מעבר לדף. מעבר לנתונים. החמקמקות של האילן והעובדה שפעם ראינו אותו מאפשרת לנו למצוא פתרון שלישי, בראייה לא רגילה, לא חיצונית של המציאות. ראיה של המציאות כ"אין" – עשויה לאפשר היפוכים, הפתעות, ראייה לא שגרתית ולא חומרית של חיינו, ושל הדילמות ושאלות החיים שלנו.