fbpx

מעשה מעני ומרגלית/ יוסי פרומן

שאלות הנחיה לקראת הלימוד:

 ננסה לענות של שתי שאלות

 א.  לבחור משפט אחד בסיפור שאני מוצא אותו נוכח בחיים שלי.  לא רק שהוא מדבר אלי אלא שאני מוצא אותו נוכח בחיים שלי.  קיים בחיים שלי.  לא חייב להיות שהוא נוכח תמיד אבל שהיה לפחות רגע אחד שהוא היה נוכח בחיים שלי.  ואחרי זה כחבורה לתאר איך המשפט הזה נראה שהוא נוכח איך אני נראה שאני עם המפגש הזה.

 ב.  האם אני מוצא כאן בסיפור משהו שמקומם אותי,  לא חייב להיות אבל חלק מהכנות שלנו בלימוד זה לשים לב לשאלה האם משהו מקומם אותי בסיפור הזה.

הלימוד הפעם יהיה בקבוצות קטנות,  כשכל קבוצה ממנה לעצמה "קפיטן",  מנחה,  שהוא יהיה אחראי על השיג והשיח בקבוצה,  על ההקשבה,  ומתן הכבוד  לכל אחד.  כל זה  כחלק מהרצון שלנו להיות מסוגלים להוביל את שפת הלימוד שקנינו כאן למעגלים נוספים.  יש פה סוג של התנסות ביצירת השפה המיוחדת שלנו בבית המדרש,  והיכולת להמשיך אותה הלאה.

  

מעשה מעני ומרגלית

 

סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל מַעֲשֶה בְּעָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִטִּיט,  שֶׁהָיָה חוֹפֵר טִיט וּמוֹכְרָם,  פַּעַם אַחַת כְּשֶׁחָפַר מָצָא אֶבֶן טוֹב שֶׁהָיָה שָׁוְיוֹ הוֹן רַב מְאד וְלא יָדַע כַּמָּה שָׁוְיוֹ וְהָלַךְ לְסוֹחֵר שֶׁיֶּאֱמוֹד אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ,  וְעָנָה לוֹ הַסּוֹחֵר שֶׁאֵין בְּזֶה הַמְּדִינָה אָדָם שֶׁיּוּכַל לְשַׁלֵּם שָׁוְויוֹ,  כִּי הוּא שָׁוֶה הוֹן רַב,  וְצָרִיךְ לִיסַע עֲבוּר מְכִירָתָהּ לְלוֹנְדוֹן לְעִיר הַמְּלוּכָה,  אוּלָם הוּא הָיָה עָנִי וְלא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִיסַע,  וְהָלַךְ וּמָכַר אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל וְהָלַךְ מִבַּיִת לְבַיִת לֶאֱסוֹף נְדָבוֹת עַד שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לִיסַע עַד הַיָּם,

 וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַסְּפִינָה,  אוּלָם לא הָיוּ לוֹ מַסְפִּיק מָעוֹת,  וְהָלַךְ לְהַקַאפִּיטַאן וְהֶרְאָה לוֹ הַמַּרְגָלִית,  כְּשֶׁרָאָה הַקַּאפִּיטַאן אֶת הָאֶבֶן הֵבִין שֶׁאָדָם עָשִׁיר הוּא וְלָקְחוֹ עַל הַסְּפִינָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל,  וְנָתַן לוֹ חֶדֶר מְיוּחָד מִמַּדְרֵיגָה הָרִאשׁוֹנָה וְסִדֵּר לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים כְּאֶחָד מֵהַנְגִידִים הַגְּדוֹלִים,  מֵהַחֶדֶר שֶׁלּוֹ הָיָה לוֹ חֲלוֹן שֶׁפָּנָה לַיָּם,  וְהוּא הָיָה תָּמִיד מִתְעַלֵּס וּמְשַמֵּחַ נַפְשׁוֹ עִם הַמַּרְגָלִית וּבִפְרַט בְּעֵת הָאֲכִילָה הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמָּהּ כִּי הַשִּׂמְחָה וְהַרְחָבַת הַלֵּב טוֹבָה וּרְפוּאָה שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל בְּנָקֵל,

 פַּעַם אַחַת כְּשֶׁיָּשַׁב לֶאֱכוֹל כְּהֶרְגֵּלוֹ וְהַמַּרְגָלִית הָיְתָה מוּנַחַת עַל הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁבִיל לְהִתְעַלֵּס בָּהּ וּמֵרוֹב עֲיֵפוּתוֹ נִרְדַּם,  בֵּינָתַיִם בָּא הַמְּשָׁרֵת וְלָקַח אֶת הַמַּפָּה וְהַפֵּירוּרִים שֶׁעָלֶיהָ עִם הַמַּרְגָלִית,  כִּי לא יָדַע שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַרְגָלִית,  וְהִשְׁלִיךְ הַכּל לַיָּם,  כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְׁנָתוֹ וְהֵבִין כָּל זֶה הָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְכִמְעַט שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ כִּי מַה יַּעֲשֶה עַתָּה,  הֲרֵי הַקַּפִּיטַאן הוּא גַּזְלָן שֶׁיַּהֲרוֹג אוֹתוֹ בְּעַד מְחִיר הַנְּסִיעָה,  עַל כֵּן עָשָה אֶת עַצְמוֹ שָמֵחַ כְּאִלּוּ לא אֵרַע דָּבָר,

 וְהִנֵּה הַקַּפִּיטַאן הָיָה בְּכָל יוֹם בָּא לְחַדְרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ,  וּכְשֶׁבָּא אֵלָיו הַקַּפִּיטַאן לא הִבְחִין עַל פָּנָיו מְאוּמָה,  כִּי הוּא עָשָה אֶת עַצְמוֹ שָמֵחַ עַד שֶׁלּא הִכִּיר בּוֹ שׁוּם שִׁינוּי,  אָמַר לוֹ הַקַּפִּיטַאן הֲלא אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִנְּךָ אָדָם חָכָם וִישַׁר לֵב,  וּבְכֵן בִּרְצוֹנִי לִקְנוֹת הַרְבֵּה תְּבוּאָה וּלְמוֹכְרָה בְּלוֹנְדוֹן וּבָזֶה אוּכַל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה,  אוּלָם אֲנִי יָרֵא שֶׁמָּא יאמְרוּ שֶׁאֲנִי גָּנַבְתִּי אֶת הַכֶּסֶף לִקְנִיַּת הַתְּבוּאָה,  עַל כֵּן יִהְיֶה נָא הַקִּנְיַן עַל שִׁמְךָ וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ עֲבוּר זֶה סְכוּם רַב,  וְהוּטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הֶעָנִי וְעָשֹוּ כֵן,

 וְהִנֵּה כְּשֶׁבָּאוּ לְלוֹנְדוֹן מֵת הַקַּפִּיטַאן וְנִשְׁאַר הַכּל אֵצֶל זֶה הֶעָנִי,  וְהָיָה עֵרֶךְ הַתְּבוּאָה כֵּפֶל כִּפְלַיִם מֵעֶרְכּוֹ שֶׁל הַמַּרְגָלִית.

 

 

 כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת הַסִּפּוּר אָמַר הַמַּרְגָלִית לא הָיְתָה שֶׁלּוֹ,  וְהָא רְאָיָה שֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנּוּ.  הַתְּבוּאָה כֵּן הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְהָא רְאָיָה שֶׁנִשְׁאַר אֶצְלוֹ.  אוּן וָואס עֶר אִיז גֶעקוּמֶען צוּ זַיין זַאךְ אִיז נָאר וַוייל עֶר הָאט זִיךְ דֶער הַאלְטְן[1].

אסיף:

האסיף נערך כשנציג מכל קבוצה  "הקפיטן",  מספר לנו על שהתרחש בלימוד הקבוצתי.

 

קבוצה ראשונה:

  אנחנו דיברנו על "שעשה את עצמו שמח",  כאילו לא אירע דבר,  ודיברנו על המקום הקשה,  לאו דווקא הביקורתי המחייב.  זה מחובר למקומות מאוד שונים "עשה את עצמו שמח" זה משפט עצוב,  ובטח זה קשה.  דיברנו על האם זה ישר והאם זה נכון.  כמה זה דומה ל'עשה את עצמו' אחרים שאנחנו מכירים,  עשה את עצמו דתי,  נחמד.  מה הציר בין איפה שאני באמת עד הסוף לבין ההקשר,  עם המחירים והמתנות שיש בכל צד.

קבוצה שניה:

מאוד קשה לי לסכם בשני משפטים את העוצמות האדירות שהיו בקבוצה שלנו ואת האושר שהיה בכל משפט של כל אחת.  היה לנו דיון לגבי "חפר ומצא" האם החפירה והמציאה הם שני דברים,  שתי תנועות שונות זו לזו,  והאם אפשר למצוא גם בלי לחפור,  או שהמציאה היא תוצאה של החפירה.  ואמרנו בקבוצה שהחפירה היא בסופו של דבר מביאה למציאות מאוד גדולות.

קבוצה שלישית:

אצלינו בקבוצה עלו דברים מאוד אישיים, שמנו לב לנקודה בה אדם רוצה לעשות שינוי, אך לא מסתפק בשינוי מועט,  העני היה יכול למכור את המרגלית ולהגיע למשהו, אבל הוא חולם על יותר,  הוא חולם על לונדון.  דבר נוסף זה הנף היד של המלצר ששינתה את כל החיים איך שבין רגע הכל נעלם.  עוד דבר שבולט בצורה חזקה  כאן בסיפור הוא ההבדל בין תחושות הצער העצומות  כמעט עד טירוף הדעת, ומשם עד למקום שהוא היה נראה שמח שהוא היה ניראה ישר לב וזה שינוי מאוד חזק.

 

 

 

קבוצה רביעית:-אנחנו דיברנו על הנושא של המשחק,  דיברנו על הכח שצריך כדי לשחק ועל זה שאנחנו חייבים לשחק.  לפעמים כדי לשרוד ולפעמים כדי יותר מזה.  דיברנו גם על הגבול שבין משחק שמשרת אותנו לבין משחק שמשכיח מאיתנו מי אנחנו ומה הגבול ביניהם.

קבוצה חמישית:

" על כן עשה את עצמו שמח" אנחנו התיחסנו לזה במקום של עשה את עצמו שמח,  זאת אומרת לא עשה את עצמו כאילו הוא שמח,  אלא עשה עצמו שמח,  שימח את עצמו! ועל ידי זה שהוא הצליח לשמר את השמחה אז הוא הצליח להגיע למשפט הזה.  אבל מה שמעניין שמה שגרם לו להגיע לשמחה זה לאו דווקא אמונה או ביטחון אלא אולי ההפך,  דווקא הפחד.  נוצרת כאן משוואה מאוד מעניינת.  פחד שמוליד שמחה אני חושב שכל שחקן צריך להתחבר באמת מהפנימיות שלו לדמות שהוא מנסה להציג.  שמנו לב גם ל "מצא אבן טובה ולא ידע" –  כמה פעמים אנחנו לא יודעים להעריך את מה שתחת ידינו,  לפעמים צריך ללכת למקום חיצוני כדי להבין את השווי של מה שתחת ידינו.

קבוצה שישית:

-אנחנו עסקנו בנושא  של "עשה את עצמו".  האם זו העמדת פנים חיצונית או שעשה את עצמו זה באמת שינוי אמיתי.  ובהקשר הזה עסקנו בשאלה עד כמה שינוי התודעה יכול לשנות את המציאות.  הבאנו שני סיפורים על סוף שלא היה ברור שהוא הופך להיות שיא.  מצד אחד  גוש קטיף,  שם אמרנו "היו לא תהיה",  ובכל זאת הסוף לא היה טוב, ומן הצד השני-  החלום של 'אם אשכח ירושלים' שברוך השם התודעה ניצחה את המציאות ואנחנו נמצאים בירושלים. את ההצגה שהוא עושה אפשר היה להציג כאילו הוא איזה גלציאני כזה שמנסה לתחמן,  אבל אפשר היה לראות את זה באור של מישהו שלא ניכנע למציאות. משפט אחד שכולנו הסכמנו עליו זה "אחרי האוכל 'ונירדם. . . '".

קבוצה שביעית:

-אני חושב שעסקנו בשני צירים מרכזיים חוץ מכמה דברים שאיכשהו מתחברים לזה.  הראשון- מה זה שלי? האם שלי זה רק מה שאני עמל עליו? האם אני רוצה לזכות בזה?  יש פעמים שאבני המרגלית הופכים להיות אבני משקל שמאיימות להטביע אותך.  הדבר שני שדיברנו עליו זה העמדת פנים.  האם זה דבר מקומם או שאפשר להבנות מזה. דיברנו על כל מיני העמדות פנים ודווקא העמדת פנים בעולם הדתי שלנו.

קבוצה שמינית:

זה היה לא קל להנחות את המנחים ובכל זאת העזתי והקפדתי על שיקוף מלא.  זה נגע במקומות אישיים אצל כל אחד ולפעמים אותו משפט עורר דברים שונים בכל אחד מהקבוצה.  השאלה שקוממה חלק מהקבוצה היא שאלת ההפי –אנד,  והיה נסיון לתקן ולהציע סוף אחר.  מצד אחד הקו הפנימי של הסיפור הוא 'בא תשתחרר',  תרפה,  אם זה יפול אז זה מה שצריך להיות,  ואם לא אז לא,  לך קדימה,  להרפות ולהרפות ולהאמין שמשהו אחר לגמרי יכול לקרות.  ולכן ההפי אנד הוא אפילו צורם.

 

 

דברי סיכום של יוסי:

קודם כל אני רוצה להזהיר שהסיפור הזה מאוד לא חינוכי,  אגב כמו הרבה סיפורים של ר' נחמן,  אבל מצד שני אפשר לחזק את האמונה בזה וכך זה כן יכול להיות חינוכי. אני רוצה לדבר על נקודה בציר הזה של ה'לעשות את עצמו' כנקודה שהיא כן אמיתית ולא אמיתית.  ישנו איזשהו רגע  של מהפך,  מה זה הרגע הזה של המהפך? הוא כבר כמעט השתגע ואז,  אולי ממקום יעיל,  הישרדותי,  הוא בוחר לעשות את המהפך הזה.

אדם עובד ויגע ופתאום נוחתת עליו מרגלית, הוא לא ציפה לה,  הוא לא בנה עליה כשהתחיל לעבוד,  הוא קיבל את זה כמתנה,  וזה מאוד מרגש אותו,  הוא שמח במרגלית הזאת,  אם הוא אדם דתי אז הוא אולי אפילו מבטא את השמחה הזאת בתודה לקב"ה.  אבל אז,  כמו שקורה הרבה פעמים בחיים,  מתחיל תהליך מאוד טבעי של 'ניכוס' הוא מרגיש ש'זה שלי'! ואולי באופן יותר עמוק זה אני,  אני בעל המרגלית,  למרות שקיבלתי אותה במתנה.  בתהליך הזה של הניכוס אנחנו מזהים את עצמנו עם המתנות האלה.  ניכוס המרגלית יכול להיות תנועה פנימית של היפתחות לאופקים חדשים,  ללונדון.  לדעתי לונדון זה לא מקום שהוא כל חייו חלם להגיע לשם,  לדעתי זו הפעם הראשונה שהוא שמע על לונדון,  אולי זו הפעם הראשונה שהוא רואה את הים,  שהוא שמע שיש חיים מעבר לעבודה בטיט,  פתאום הוא רואה מרחב הרבה יותר גדול של חיים.  והתהליך שמתואר בסיפור הוא תהליך מאוד קשה של ההתקלפות מהניכוס הזה,  פתאום החלום של לונדון נראה לא קיים וזה מה שמוביל אל סף השיגעון,  בנקודה הזאת מה שיכול לקרות הוא שאם המרגלית היא אני, והיא נפלה לים,  אז אני אפול אחריה לים! הפלא שקורה בנקודת המהפך הוא היכולת המופלאה להתקלף מהניכוס של המרגלית  אבל להשאר עם התנועה הנפשית שקיבלתי בזכות המרגלית.  פתאום אני מגלה שאני כבר יודע שהחיים זה יותר מלעבוד בטיט,  שאני כבר חולם על לונדון,  גם אם המרגלית כבר אבדה,  אני את השינוי כבר עברתי.

הנקודה שלדעתי היא המשמעותית בסיפור היא הנקודה  שבה הוא באמת הופך להיות 'ישר לב',  כשהוא מפנים את זה שהוא יכול להסתובב כמו אדם שיש לו מיליון דולר בלי שיש לו שקל.  היכולת הזאת להיות ברוחב לב בלי להיות תלוי בעובדות הפיזיות זה להיות יותר קשור לרוח של הדברים ולדעתי זה להפוך להיות בן אדם יותר רוחני,  ככה לאט לאט אתה חושף יותר ויותר את הדברים הרוחניים שמעבר לעובדות הפיזיות. 

כך גם בתקשורת,  לדוגמא עם בן הזוג שלי.  אני מבקש משהו מאשתי והיא לא עושה אותו,  אבל יכול להיות שאחרי כמה זמן אני מגלה שבעצם קיבלתי את מה מה שהיה ברוח של מה שביקשתי,  הדבר הזה הוא ברוח,  משהו יותר באווירה.  כדי להגיע לשם חייבים לעבור דרך התקופה שיש מרגלית ביד ואז אפשר גם להתקלף.  השאלה של המרגלית היא לא- למה היא מגיעה לי,  ולא- למה היא נאבדת לי,  השאלה היא מה נישאר בי אחרי שהיא הולכת ממני.      גם בבית מדרש אנחנו עושים כל הזמן את ה'עשה את עצמו' אז שניזכה. 

 

 

דברים שעלו בפורום,  בעקבות הלימוד:

עוד מקור             ע.א.

            בספרי החסידות כגון שפת אמת, פרי צדיק,  נעם אלימלך ועוד יש התייחסות לפסוק בתהילים פא' " הרחב פיך ואמלאהו" במובן שהאדם הוא כלי קיבול וככל שהוא יפנה מקום רחב לקדושה כך הקדושה תכנס אליו.  

וכדברי רש"י מסכת סוכה דף נה עמוד א

"כתיב במזמור זה אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו – שאשלח לכם ברכה,  וסוף המזמור ויאכילהו מחלב חטה ".  

 

על הרחבת הפה ועל הרחבת הלב כפונקציה לקבלת שפע יש מאמרי חסידות רבים סביב הפסוק בבראשית פרק כו

"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְקֹוָק לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ"

 

 

 

כי מטיט אתה ואל תבואה תשוב. . .    ו        ש.ר.      11/5/07 13:28

            בעקבות הלימוד השבוע,  המרגלית הזאת יכולה לפרנס שבוע של לימוד,  כמקומה של המרגלית,  הסיפור בבחינת מים שאין להם סוף!

 

ישנו ביטוי מקומם: ". . . על כן עשה עצמו שמח כאילו לא ארע דבר. . . "

הפרוש הפשוט זה המכעיס הוא שהעני מציג מול הקפיטן.  הלגטימציה להונאה היא מקוממת ובצדק.  היא מעוררת שאלות גדולות,  מה ר' נחמן חושב על הצגת דברים כלפי חוץ.  אולי יש מקום להעמדת פנים כי היא מעידה על כיוון רצון לא ממומש וכד'.  זו שאלה גדולה כדאי לחשוב עליה דרך עיון במעשה ממלך עניו.  (מעניין שר' צדוק -שהייתה לו זיקה לכתבים של ר' נחמן -מקצין את העמדה הזאת, פרי צדיק שבת שובה )

אפשר לפרש את האמירה הזאת בסיפור בדרך אחרת,  הוא עושה את עצמו שמח מתוך התבוננות בכל מסכת האירועים.  שהמרגלית נעלמת במצולות,  כשהוא איננו יכול כבר להתעלס איתה,  כשאין משמעות לכעס על המשרת,  אחרי שהחליט שהוא לא יקפוץ אחרי המרגלית לים,  הוא מתבונן בכל מה שהיה,  מהמקום הזה הוא מבין,  כך צריך להיות! ההבנה שכך צריך להיות היא מקנה שלווה.  כאילו לא ארע דבר כאילו לא נמצאה מרגלית. . . ולא אבדה. . .  זה מזכיר את האמירה הנפלאה של ה"שפת אמת" בפרת יוגש,  שם הוא מטפל בשאלה מה הוסיף יהודה בנאומו ליוסף שלא היה ידוע לפני כן? קודם כל יהודה מסדר לעצמו את הדברים.  ( ולא ליוסף) כשהוא מתבונן במה שהיה הוא משלים עם הדברים,  כנראה שכך צריך להיות! אכמ"ל.  

יש עוד דברים נפלאים למשל,  העיון במשפט האלמותי: "מה שבא בקלות באותה קלות יעלם. " (שלום חנוך)

שאלה מרתקת "שלי" האם בגלל שהיה מעשה קניין באמת דבר הופך להיות שלי? משהו על היחס שבין מושגים משפטיים להתייחסויות נפשיות או רגשיות.  

התנועה הדו סטרית שבין טיט לתבואה ומתבואה לטיט. . . "אייך שגלגל מסתובב. . . " בלשון אחרת: הטיט הוא כאן והמרגלית בלונדון. . .  

השיחה שבין האוצר שתחת הגשר לבין המרגלית הנוסעת ללונדון,  כמובן שאיננה מגיעה.  

 

ישנו מאמר נפלא אם לא למעלה מזה של הרב שג"ר שליט"א,  על הסיפור הזה בדמוי 2 או 3 אם זכרוני אינו מטעה אותי.  (בתור אחד הזקנים מותר לי לשכוח את מספר הגיליון)

יש עוד המון המון מה לכתוב על הסיפור אבל תלאות המחשב ודוחק השבת.  

שבת שלום ולהתראות  .

 

טיט- תבואה   ו                                                  ש.ר.

הטיט והתבואה מתקיימים באותו מרחב.  לעומת המרגלית שנוסעת ללונדון.  המרגלית היא אחרת במובן זה שאין לה "מקום" הטיט והתבואה הם המקום.  אנחנו יכולים להתעלות להתפתח במרחב שנו במרחבים אחרים אנו תובעים. ויש מה להאריך!

 

חזר למקומו   ו     א.י.

מקסים בעיני! ממש התרגשתי.  למעשה הוא התנתק מהעולם הזה כביכול( עשה עצמו. . . ) כדי לשוב ולהתחבר לעולם הזה במקום גבוה יותר.  אבל הוא באמת שב לעולם שלו,  למקום שלו. . . הוא לא הפך להיות שייך לסיפור אחר. . . הוא ממש עשה תשובה.  

 

תהום אל תהום קורא   ו     א.ו.       13/5/07 09:02

 

החוויה הזו של משהו מאוד בטוח,  מאוד יציב שנראה לך בזמן נתון שהוא הוא תמצית העתיד,  ודרכו חייך עתידים להשתנות,  ולפתע,  התעיף עיניך בו ואיננו,  הכל משתנה,  אין קרקע ואין יציבות,  אין עתיד וההווה נראה מסוכן,  החוויה הזו היא בעיני תמצית מבחן האמונה.  

כשלפתע נפער תהום מתחת לרגלינו,  והקרקע פוערת פיה לבלוע את כל הישן והמוכר,  בשלב הזה,  עצם היכולת להעמיד פנים,  מול קפיטן כזה או אחר,  נובעת בעיני כל כולה מעמקי תהום,  תהום אל תהום קורא לקול צינוריך,  כל משבריך וגליך עלי עברו.  חווית האמונה,  למרות שלא מופיעה בצורה ישירה בסיפור,  נוכחת אצלי מאוד,  ה"החזיק את עצמו" נולד מהמקום שבו יש אפשרות לראות שמי שאמר לשמן וידלוק יוכל לומר לחומץ גם כן.  מי שמצא לי את המרגלית,  והוציא אותי מיוון הטיט,  הוא גם זה שיעלה אותי ממצולות ים,  אם רק אחזיק מעמד.  

אי אפשר שלא להזכר במעמיד פנים אחר,  אותו אדם פשוט ממעשה בבטחון,  שמעמיד פנים כאילו החרב מברזל,  והנה היא נהפכת לחרב מעץ.  המבחן הוא מבחן העמדת הפנים.  האם אנו מאמינים בקדוש ברוך הוא עד כדי כך שאנו מסוגלים להעמיד פנים כאליו הדברים הם שונים לחלוטין.  

האם ישנה אפשרות לשיר בתוככי מחנה ריכוז" עבדים היינו עתה בני חורין"? מי שהצליח לשיר זאת,  הוא זה שגם בסוף הצליח לצאת משם.  

ניצוץ הקדושה שבתאטרון הוא היכולת הזאת להעמיד פנים.  כל העולם במה,  וכולנו שחקנים האמורים לפעול לנחת רוחו של הבמאי גם כשההצגה משתבשת.  ובאתה הזדמנות נבקש רפואה שלמה ליונתן שלנו.  

כל טוב

           

 

שאלה   ו            א.י.

            מלבד שהתרגשתי מדברייך,  והתעשרתי,  נותרה שאלה אחת מהדהדת בראשי ולא נותנת מנוח.  

מי?

שהצליח?

לשיר זאת?

הוא זה?

שגם בסוף הצליח לצאת משם???

 

ועוד מילה           א.י.

            אולי כדאי ב"היה עצמו שמח",  לא רק לא לשאול את שאלת העתיד,  אלא בכלל לא לבחון אותה על-פי מבחן המציאות.  גם לשעבר.  כי הרי מי שהצליח לשיר זאת,  הוא הצליח לשיר זאת!!! וזה המון וזה עולם ומלואו!!ודי לי להפסיק שם את מילותי.  

 

ושוב,  תודה על הדברים.  

 

 

חווית האמונה – המשך התלישות   ו             ע.ס.

 

א.ו.        אני מסכים איתך שחווית הוצאת השטיח מתחת הרגליים פוערת פתח לחווית אמונה חזקה ועמוקה.  

אני גם מאמין במי שאמר לשמן שידלוק יוכל לומר לחומץ גם כן.  

אבל לפי דעתי חווית האמונה מתחזקת ביתר שאת כאשר בתוככי מחנה ריכוז שרים 'עבדים היינו לפרעה במצרים ועתה אנו בני חורין' – ומי שמצליח לשיר זאת הוא המאמין האמיתי אך לאו דווקא השורד.  

ואקצין ואומר שאולי דווקא אותו אחד ששר זאת ולאחר מכן נכנס לתאי הגזים ועדין האמונה בריבונו של עולם פיעמה בליבו – הוא המאמין האמיתי.  יכול להיות אדם שיתפוס את הסבל במלוא ההקשר,  שהצער ימלא את ליבו,  אך באותה עת גם האמונה והענווה מול ריבונו של עולם ומתוכה תפילה עצומה – תבקע שערים וזאת ללא מענה.  ללא הידיעה שיהיה טוב ואולי אפילו הידיעה שבמחינה אנושית יהיה רע.  

 

ו           א.ו.       17/5/07 12:30

 

א.י, וע.ס..  

שאלתך המרובעת אכן נוקבת.  האמת שגם אני התלבטתי לפני שכתבתי את המשפט הזה.  לחץ הזמן והילדים שטיפסו עלי מנע ממני להרחיב מעט.  את צודקת שאין להכנס להכללות,   ודאי בתחום כל כך מורכב כמו השואה.  אך בכל זאת,  נדמה לי שכבר קדמני פרנקל בהבחנה שאותם אלו שניצוץ אמונה דלק בליבם,  כרגע לא משנה אמונה במה,  אמונה באלהים,  או אמונה שאנחנו נבלה אותם,  או אמונה בזה שאמא עדיין בחיים ומחכה לי, ולפעמים הם עצמם ידעו שזו העמדת פנים,  ואמא לא מחכה בשום מקום,  ואף על פי כן,  כל עוד לא קיבלו עדות וודאית וגמורה המשיכו לחכות ולהאמין,  ובכן לאנשים אלו,  לפחות על פי פרנקל,  היה יותר כח עמידה.  

אני מסכים גם איתך וגם עם עמיחי שהאמונה הופיעה בצורות שונות,  גם בתאי המוות.  אך בדברי,  התייחסתי לתופעה אחת.  אחת מיני רבות,  שנראה לי שיש לה מקום.  אך לנוראות המושג,  ולקוצר המשיג,  הייתי צריך להזהר יותר

עמיחי,  בדבריך הדגשת שלא תמיד הסוף צריך להיות טוב.  מסכים בהחלט.  אך הרושם שלי הוא שרבי נחמן אומר לנו- לא תמיד צריך לומר שלא תמיד הסוף יהיה טוב.  בעיני,  הסיפור פותח אותי לאפשרות וציפייה שכן יהיה טוב.  מבחן האמונה הוא מתוק בסופו,  ועם כל הנוראות של מבחן העקידה,  בסוף נולדו לאברהם תאומים.  מיצחק!

תודה לכם על הערותיכם הטובות,  ועל זה שהלימוד ממשיך.  

 

 

א.י.       17/5/07 12:40

תודה.  איזו נפלאה התורה ומתוקים לימודיה.  

לוקחת איתי את "לא תמיד צריך לומר שלא תמיד הסוף יהיה טוב"

"טוב להודות לה'".  

 

על שירה וסיפורים   ו        יוסי

בהמשך לשאלת השירה:

בשפה של הסיפור,  זאת שאלת ההבטחה : מה הסיפור "מבטיח" למחזיק את עצמו? תבואה? או אולי מינימלי יותר (ע"פ הסיום) – שאזכה בשלי?

ואולי הסיפור לא מבטיח בכלל,  אלא רק מציע,  פותח אופציה,  או קצת מעבר לזה – מפתה?

הכנות הספרותית שלי אומרת לי שהסיפור אכן מבטיח,  ובגדול – "כפל כפלים מערכה של המרגלית".  השאלות הקשות העולות מן המציאות מושכות אותי לדרוש ולעדן את זה.  עצם השימוש במדיום הסיפורי הוא כבר בבחינת עידון והרחקה.  בכלל לא מדובר עלי,  עלינו,  אלא רק על איזה "עני אחד". . .  

(באופן דומה ר' נתן מסביר באיזשהו מקום את אמירתו המופלאה של ר' נחמן ש"כל התורה כולה היא סיפורי מעשיות".  ר' נתן מסביר שבשום מקום לא נאמר למשל בתורה שאסור לי לגנוב.  מסופר רק על מישהו שקוראים לו משה שעלה להר סיני והוריד לוחות שכתוב בהם "לא תגנוב" וכו'.  המרחב האישי נשאר פתוח.  אתה בוחר אם להיכנס לסיפור או לא.

 

והא ראיה   ו       אילנה

בכ"ז ר' נחמן לא מסתפק באמירה שהרויח כפל כפליים מהתבואה,  אלא מלמד: "המרגלית לא היתה שלו- והא ראיה שנאבד ממנו.  התבואה כן הייתה שלו- והא ראייה שנשאר אצלו".  לטעמי,  זה מכניס את ההבטחה להקשר מסוים.  

אני מרגישה כמו תלמיד שאיחר לשיעור ועוד מרשה לעצמו לשאול שאלות.  רציתי לשאול איך אתם מתייחסים למשפט הזה.  

אגב,  לפני כמה זמן סיפר לי מישהו על קרוב משפחה שלו שרימה בעסקים,  וטען שכך נכון היה לנהוג,  כי "הא ראייה שהכסף נשאר אצלי".  עוד אפליקציה אפשרית.  

חלק מכחו של העני ביכולתו להחזיק את עצמו,  קשור בעיני לכך שלא ידע שבסוף יקבל את שלו,  אלא ידע שכרגע,  ממש ברגע זה,  הוא בסכנת חיים,  ומתוך כך החזיק את עצמו.  אילנה

 

עשה עצמו שמח   ו           א.י.

אם אפשר לשתף מהרהורי

אני מרגישה הבדל עצום בין "גם זו לטובה" לבין "עשה עצמו שמח".  בראשון,  כתפיסת עולם,  יש שלבי חיים שהם רק מעבר למשהו אחר.  בשעת כאב,  שבר או רע,  יש הצעה להסתכלות אמונית האומרת שיש והדבר עוד יהיה לטובה.  

אך מי אמר שהעתיד חשוב מההוה?

בסיפור השני,  כפי שאני חווה אותו,  אין שאלת העתיד עולה.  אלא שאלת ההווה.  בלי התחייבות לתסריט כלשהו בעתיד.  והשאלה היא בחירת האדם כיצד לעמול ולעבוד,  ולעשות עצמו שמח,  כאן,  בעולם הזה,  בשעתו הקשה.  

אני מרגישה כרגע בשלום עם "עשה עצמו שמח"

מי יתן ויהיה גם הכל לטובה.  

 

וואלה!   ו            יוסי       10/5/07 17:51

            שמת מילים לתחושות שהיו בי כל הזמן על היחס בין הסיפורים,  ולא הצלחתי להגדיר אותן.  תודה.  

נראה לי שמה שכתבת רומז להבדל מאפיין שבין עולמם הדתי של חז"ל,  לבין העולם הדתי של ר' נחמן.  אצל ר' נחמן זה כמעט תמיד בא עם איזה קורטוב של שגעון,  פלפל וכו',  מה שמתגלה בחז"ל באופן תמים יותר.

 

תודה   ו             מיכל בארי          11/5/07 11:19

            אני אוהבת את דבריך.  תודה על ההארה.  

לשאלתך,  "אך מי אמר שהעתיד חשוב מההווה",  

חשבתי,  שכשיש אמונה בטוב העתידי,  זה מקרין על הטוב ההווי.  

כמו שאמונה בחיי עוה"ב,  במובן הרחב של המושג, נותן פרספקטיבה,  טעם ומשמעות לכל חיי עוה"ז.  

 

ההווה   ו            א.י.       11/5/07 13:57

זה נכון,  ובכל זאת יש משמעות נוספת ל"עשה עצמו שמח" בהתייחסות לעכשיו,  בלי כל התעסקות עם העתיד. ( לא של פחד ולא של ביטחון. . . )

אפשר לגלות כך המון צבעים וריחות ומנגינות שיש כאן,  עכשיו,  בהווה,  שההשענות על העתיד(גם אם היא בביטחון לטוב) מרדימה.

אני מרגישה את הדברים קיימים אצלי במקומות שונים בנפש.  

איזה מזל שיש לנו גם וגם. . .

 


[1] ומה שהוא הגיע לדבר שלו – הוא רק מפני שהחזיק עצמו.