fbpx

מעשה ממלך עניו/ הרב דוב זינגר

 

וידבר ה' אל משה פנים אל פנים                                                                                                      (שמות ל"ג, יא)

לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי… וראית את אחרי ופני לא יראו(שמות ל"ג, כג)

לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש                                                                        (תהלים כ"ז)

ויבקש דוד את פני ה'                                                                                                                            (שמואל ב', כא א')

 

 

בבלי. מגילה לא ע"א

 

אמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים –

כתוב בתורה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים"

וכתיב בתריה: "עשה משפט יתום ואלמנה".

שנוי בנביאים: "כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש" וגו'

וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח".

משולש בכתובים דכתיב: "סלה לרכב בערבות ביה שמו"

וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודין אלמנות". 

 

מ ע ש ה    מ מ ל ך    ע נ י ו

 

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות. מעשה ו'

 

 

1.                   מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד וְהָיָה לוֹ חָכָם.

2.                   אָמַר הַמֶּלֶךְ לְהֶחָכָם:

3.                   בַּאֲשֶׁר שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ שֶׁחוֹתֵם עַצְמוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר גָּדוֹל וְאִישׁ אֱמֶת וְעָנָו.

4.                   וְהִנֵּה גִּבּוֹר – אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא גִּבּוֹר,

5.                   מֵחֲמַת שֶׁסְּבִיב מְדִינָתוֹ הוֹלֵךְ הַיָּם

6.                   וְעַל הַיָּם עוֹמְדִים חַיִל עַל סְפִינוֹת עִם הוֹרְמַאטִיס [תותחים] וְאֵינָם מַנִּיחִים לְהִתְקָרֵב.

7.                   וְלִפְנִים מִן הַיָּם יֵשׁ (מָקוֹם שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ שֶׁקּוֹרִין) זוּמְפְּ [ביצה טובענית] גָּדוֹל סְבִיב הַמְּדִינָה,

8.                   שֶׁאֵין שָׁם כִּי אִם שְׁבִיל קָטָן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם כִּי אִם אָדָם אֶחָד. וְגַם שָׁם עוֹמְדִים הוֹרְמַאטִיס

9.                   וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְהִלָּחֵם מוֹרִים עִם הַהוֹרְמַאטִיס – וְאִי-אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְשָׁם.

10.                אַךְ מַה שֶּׁחוֹתֵם עַצְמוֹ אִישׁ אֱמֶת וְעָנָו – זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ.

11.                וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתָּבִיא אֵלַי הַפַּאטְרֶעט [דמות דיוקן] שֶׁל אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ,

12.                כִּי יֵשׁ לְהַמֶּלֶךְ כָּל הַפַּאטְרֶעטִין שֶׁל כָּל הַמְּלָכִים,

13.                וְהַפַּאטְרֶעט שֶׁלּוֹ לא נִמְצָא אֵצֶל שׁוּם מֶלֶךְ, כִּי הוּא נִסְתָּר מִבְּנֵי-אָדָם,

14.                כִּי הוּא יוֹשֵׁב תַּחַת כִּלָּה [וילון] וְהוּא רָחוֹק מִבְּנֵי מְדִינָתוֹ.

15.                הָלַךְ הֶחָכָם אֶל הַמְּדִינָה.

16.                אָמַר הֶחָכָם בְּדַעְתּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לֵידַע מַהוּת הַמְּדִינָה.

17.                וְעַל יְדֵי מַה יֵּדַע הַמַּהוּת שֶׁל הַמְּדִינָה?

18.                עַל-יְדֵי הַקַּאטָאוֶישׂ שֶׁל הַמְּדִינָה (הַיְנוּ עִנְיְנֵי צְחוֹק, שֶׁקּוֹרִין קַאטָאוֶישׂ).

19.                כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִים לֵידַע דָּבָר צְרִיכִים לֵידַע הַקַּאטָאוֶישׂ שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּבָר.

20.                כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי קַאטָאוֶישׂ:

21.                יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּכַוֵּן בֶּאֱמֶת לְהַזִּיק לַחֲבֵרוֹ בִּדְבָרָיו וּכְשֶׁחֲבֵרוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי מְצַחֵק!

22.                כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [משלי כו] "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" וְכוּ'. וְאָמַר: הֲלא מְצַחֵק אָנִי!

23.                וְכֵן יֵשׁ אֶחָד שֶׁמִּתְכַּוֵּן בְּדֶרֶךְ צְחוֹק וְאַף-עַל-פִּי-כֵן חֲבֵרוֹ נִיזּוֹק עַל-יְדֵי דְּבָרָיו,

24.                וְכֵן יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי קַאטָאוֶישׂ.

25.                וְיֵשׁ בְּכָל הַמְּדִינוֹת מְדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת,

26.                וּבְאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יֵשׁ עִיר אַחַת שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל כָּל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת,

27.                וּבְאוֹתָהּ הָעִיר יֵשׁ בַּיִת אֶחָד שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַבָּתִּים שֶׁל כָּל הָעִיר שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת

28.                וְשָׁם יֵשׁ אָדָם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַבַּיִת וְכוּ',

29.                וְשָׁם יֵשׁ אֶחָד שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַקַּאטָאוֶוישׂ שֶׁל הַמְּדִינָה.

30.                וְלָקַח הֶחָכָם עִמּוֹ מָמוֹן רַב וְהָלַךְ לְשָׁם,

31.                וְרָאָה שֶׁעוֹשִׂים כַּמָּה מִינֵי לֵיצָנוּת וּצְחוֹק,

32.                וְהֵבִין בְּהַקַּאטָאוֶישׂ שֶׁהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה שְׁקָרִים מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף,

33.                כִּי רָאָה שֶׁעוֹשִׂין צְחוֹק אֵיךְ מְאַנִּים וּמַטְעִים בְּנֵי-אָדָם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן,

34.                וְאֵיךְ הוּא בָּא לָדוּן בְּהַמַּאנִיסְטְרַאט [ערכאה נמוכה] וְשָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וּמְקַבְּלִין שׁחַד,

35.                וְהוֹלֵךְ לְהַסָּאנְד [ערכאה גבוהה יותר] הַגָּבוֹהַּ יוֹתֵר, וְגַם שָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר,

36.                וְהָיוּ עוֹשִׂים בְּדֶרֶךְ צְחוֹק אָן שְׁטֶעלִין [כעין הצגה] מִכָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ.

37.                וְהֵבִין הֶחָכָם בְּאוֹתוֹ הַצְּחוֹק שֶׁהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה שְׁקָרִים וְרַמָּאוּת וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת.

38.                וְהָלַךְ וְנָשָׂא וְנָתַן בְּהַמְּדִינָה וְהִנִּיחַ עַצְמוֹ לְהוֹנוֹת אוֹתוֹ בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן.

39.                וְהָלַךְ לָדוּן לִפְנֵי הָעַרְכָּאוֹת וְהֵם כֻּלָּם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּשְׁחָדִים,

40.                וּבְיוֹם זֶה נָתַן לָהֶם שׁחַד, לְמָחָר לא הִכִּירוּהוּ.

41.                וְהָלַךְ לְעַרְכָּאוֹת גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, וְגַם שָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר,

42.                עַד שֶׁבָּא לִפְנֵי הַסֶּאנַאט [ערכאה עליונה יותר] וְגַם הֵם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּשְׁחָדִים, עַד שֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ.

43.                וּכְשֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ עָנָה וְאָמַר:

44.                עַל מִי אַתָּה מֶלֶךְ? שֶׁהַמְּדִינָה מְלֵאָה שְׁקָרִים כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת!

45.                וְהִתְחִיל לְסַפֵּר כָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה.

46.                וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁמַע דְּבָרָיו הִרְכִּין אָזְנָיו אֵצֶל הַוִּילוֹן לִשְׁמעַ דְּבָרָיו,

47.                כִּי הָיָה תָּמוּהַּ לְהַמֶּלֶךְ שֶׁיֻּמְצָא אִישׁ שֶׁיּוֹדֵעַ מִכָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה.

48.                וְהַשָּׂרֵי מְלוּכָה שֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרָיו הָיוּ כּוֹעֲסִים עָלָיו מְאד.

49.                וְהוּא הָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה.

50.                עָנָה וְאָמַר (הֶחָכָם הַנַּ"ל):

51.                וְהָיָה רָאוּי לוֹמַר שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ כְּמוֹתָם שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁקֶר כְּמוֹ הַמְּדִינָה.

52.                אַךְ מִזֶּה אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ אַתָּה אִישׁ אֱמֶת. וּבִשְׁבִיל זֶה אַתָּה רָחוֹק מֵהֶם מֵחֲמַת שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לִסְבּל הַשֶּׁקֶר שֶׁל הַמְּדִינָה.

53.                וְהִתְחִיל לְשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד.

54.                וְהַמֶּלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עָנָו מְאד, וּבִמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם עַנְוְתָנוּתוֹ,

55.                כֵּי כֵן דֶּרֶךְ הֶעָנָו שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין וּמְגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר נַעֲשֶׂה קָטָן וְעָנָו יוֹתֵר,

56.                וּמֵחֲמַת גּדֶל הַשֶּׁבַח שֶׁל הֶחָכָם שֶׁשִּׁבַּח וְגִדֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ,

57.                בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲנִיווּת וְקַטְנוּת מְאד עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אַיִן מַמָּשׁ,

58.                וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַוִּילוֹן לִרְאוֹת אֶת אוֹתוֹ הֶחָכָם,

59.                מִי הוּא זֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וּמֵבִין כָּל זאת,

60.                וְנִתְגַּלָּה פָּנָיו. וְרָאָה אוֹתוֹ הֶחָכָם, וְהֵבִיא הַפַּאטְרֶעט שֶׁלּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.

 

 

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת [אֵיכָה א']. צִיּוֹן הִיא בְּחִינַת הַצִּיּוּנִים שֶׁל כָּל הַמְּדִינוֹת, שֶׁכֻּלָּם נִתְוַעֲדִים לְשָׁם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [יְחֶזְקֵאל לט] וְרָאָה אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן. וְזֶהוּ [יְשְׁעַיָּה לג] "חֲזֵה "צִיּוֹן "קִרְיַת "מוֹעֲדֵינוּ – רָאשֵׁי תֵּיבוֹת מְ"צַ"חֵ"ק – שֶׁשָּׁם הָיוּ נִתְוַעֲדִים כָּל הַצִּיּוּנִים. וּמִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לֵידַע אִם לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר אוֹ הַמַשָּׂא וּמַתָּן הָיָה יוֹדֵעַ שָׁם. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

                          

רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט אַתָּה, הַמְעַיֵּן, עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג מְעַט מִסּוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַלָּלוּ אֲשֶׁר לא נִשְׁמְעוּ כָּאֵלֶּה מִיָּמִים קַדְמוֹנִים. וְדַע שֶׁכָּל אֵלּוּ הַפְּסוּקִים וְהָרְמָזִים הַמּוּבָאִים אַחַר קְצָת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הֵם רַק רְמָזִים וְגִלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא, לְמַעַן יֵדְעוּ כִּי לא דָּבָר רֵיק הוּא, חַס וְשָׁלוֹם. וְכַאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֵיזֶה רְמָזִים בְּעָלְמָא בְּאֵיזֶה פְּסוּקִים הַמְרַמְּזִים לְסוֹד הַמַּעֲשִׂיוֹת לְמַעַן דַּעַת שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר חַס וְשָׁלוֹם דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֲבָל סוֹד הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּעֶצֶם רָחוֹק מִדַּעְתֵּנוּ וְעָמק עָמק, מִי יִמְצָאֶנּוּ.

 

 

שיחות הר"ן. נ"א

העולם הזה אינו כלום רק למשך אל התכלית הנצחי. ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו. כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה. כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה אל האדם כאלו הוא מרוויח בכל פעם ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום, ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד דהינו האדם עם המעות, רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם? כי מעולם עושין תמיד מעות, והיכן הוא כל המעות? רק באמת אינו כלום לגמרי: ולעבד ה', איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך, מי שיודע מעט מגדולתו יתברך איני יודע איך יכול לומר שיעבד אותו יתברך. ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבד אותו יתברך, רק העקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך. ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין. ויש חלוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חלוקים גדולים בין הרצונות. והכלל, שעקר הוא הרצון והכסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך "כאילו" כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך. בלשון אשכנז קלאמירשט:

 

גם חכמות אינם כלום, רק תמימות ופשיטות. גם בתמימות אסור להיות שוטה, אבל אף על פי כן חכמות אין צריכים כלל. וכמבאר במקום אחר גם אין טוב להיות זקן הן חסיד זקן, והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש. רק יש מה שהוא משביח כשהוא זקן, הינו דבר אחר שמוסיף כח כשמזקין כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת עז:). גם הפקרות אין צריכים. אף על פי שבאמת אצלי אינו נקרא הפקרות כלל, אדרבא להפך, כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך זהו מופקר באמת, אך אף על פי כן אפלו מה שנקרא אצל העולם הפקרות דהינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבודת ה' שזהו אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים, כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות: את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות. שלא יטעה אותו העולם כי לא נמצא אחד שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם. וכל בני אדם שהיו אפלו אותן שתפסו בידם כל העולם הזה כולו, היה סופם רע מאד גם לדורי דורות קלקלו והפסידו. ואפלו אומות העולם צריכים לידע מזה, מאחר שאין העולם הזה כלום, מה צריכים לעשות. על זה צריכים זכיה מן השמים, לזכות לידע מה שצריכים לעשות. אך ישראל אין צריכים לזה. כי כבר הם יודעים מה לעשות על ידי התורה:

 

 

 

ליקוטי הלכות, חו"מ. הלכות ערב, ג', ל"א

אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן לִכְסוֹף תָּמִיד בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת וְרָצוֹן חָזָק לְקַיֵּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹךְ כַּךְ לוֹמְדִין כְּאִלּוּ לוֹמְדִין, וּמִתְפַּלְּלִין כְּאִלּוּ מִתְפַּלְּלִין, וְעוֹשִין מִצְוֹת כְּאִלּוּ עוֹשִין מִצְוֹת, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "נָאר וֶועלְן, דֶּער וַוייל דַּאוְנְט מֶען קְלָאמִירְשְׁט, דֶּער וַוייל לֶערְנְט מֶען קְלָאמִירְשְׁט, דֶּער וַוייל טוּט מֶן מִצְוֹת קְלָאמִירְשְׁט". (רק לרצות ובינתיים כאלו מתפללין ובינתיים כאילו לומדים ובינתיים כאלו מקיימים מצוות).

 

מדברי החברים במעגל  /   

האסיף במעגל היה בתשובה לשאלה: "איך זה להיות בתוך השאלה"? או "איזו תחושה הייתה לי כששאלתי שאלות ונשארתי אתן"?

 

 

·                       הרגשתי אנוס, עוצר את עצמי ממתן תשובה שבאה מהשכל

·                       הישארות בשאלה היא כלי שמחולל "אין". מניעת עצמי ממתן תשובה יוצרת מקום לשאלה של השני

·                       יש לי אינסטינקטלהבין פשט בסיפור. הישארות עם השאלה מכניסה לרובד נוסף של "לא הבנתי". החוויה שלי הייתה של הליכה בין לבין, בתנועה מתמדת

·                       בדרך כלל אני לא מבין את ר' נחמן – ועובר למשהו אחר. בדרך כלל ההרגשה שלי היא שאני לא בסדר שאני לא מבין. אני אומר: "תפסיק לבלבל בשכל" – גם ככה אני לא מגיע למה שצריך. ועכשיו שזו ההנחיה ממילא, אני אומר "סבבה"

·                       זו הייתה המטלה הכי קשה שהייתה לנו בלימוד עד עכשיו. כי הכול נראה לי מובן! מה יש להקשות?! הסיפור הזה פשוט. אני בא ממקום הפוך לסיפור – מרגיש שזה דווקא מובן. להקשות קושיות על ר' נחמן זה כמו "לאכול גלידה עם מיץ מלפפונים חמוצים". עבורי זו מתנה, כי אני מסתובב בתחושה שאני לא מבין – חוסר מובנות תשתיתי – זה מסקרן אותי לשבת אתך בצד ולשמוע אותך.

·                       הדברים של רונן נוגעים ללבי. שמעתי שרונן אומר: "בגדי המלך החדשים". העולם חושבים שזה ברור וככה חושבים. יש אנשים שממש לא ברור להם מה שברור לכולם. בלית ברירה הם זורקים את ר' נחמן, מרגישים מוזרים. יש רשות לומר "הכול לא מובן" – וזה מרגיע. זה בסדר.

·                       נהניתי מהמשימה. בפעמים קודמות ההבנה הייתה מותחת. חושבת שאלמלא ניסוח השאלה דברים היו נעלמים לגמרי. ועוד משהו – תוך כדי ניסוח השאלה רמזנו על התשובה. עברנו מפשט לרמז. היה לי טוב דרך העבודה הזו.

·                       היה לי קשה לשמוע שלאנשים היה טוב. לי היה קשה מאוד למצוא את "השאלה". זה קשה כמו לענות תשובה. זה אותו דבר.

·                       לא עמדנו במשימה. שאלנו וענינו. מצאתי את עצמי מאוד תכליתית: אם לא בשביל התשובה למה צריך לשאול?! (ואיך זה לא לעמוד במשימה?) – דווקא בגלל זה בסדר גמור!

·                       היה משהו מלאכותי בהנחיה שלא לקבל תשובות. התשובות צפו – ובכל זאת לא ענינו. אולי יש כאן הצעה להנחיה טובה יותר: "לענות ולשאול מייד עוד שאלה". זו דרך קלה וכנה יותר לתת לתשובות פשוטות לעלות, בתנאי שאינני נח – אלא מציף שאלה נוספת.

 

 

 

דברים של הרב דוב

ההרגשה של חוסר פשר וחוסר מובנות היא פתח. התודעה השכיחה שלנו בעולם היא תודעה של פשר. אנחנו "אנשים פשרניים" או "פושרים" – כלומר: אנחנו מניחים שלעולם יש פשר. הוא מובן. יש לו משמעות. סיפור חיינו מבוסס על חיפוש משמעות ובמטרה לענות לשאלות החיים ולמצוא פשר. כשעולה בנו שאלה אנחנו נוטים "לחזור בתשובה" – ולהמשיך הלאה וקדימה. לפעמים זה לא פשוט.

חז"ל אומרים שהעולם נברא מארץ ישראל. אולם דווקא בשוויצריה, שנראית לא פעם כמו ציור ילדים – קל יותר לדמיין איך מתחיל העולם. שם התשובות זמינות ופשוטות יותר. הנוף הארץ ישראלי של מדבר יהודה מורכב וקשה יותר. המציאות של חיינו מורכבת וקשה – ולא פעם אנחנו נשארים עם הרגשה שאין פשר לנעשה סביבנו ולסיפור חיינו. קשה לנו לזהות מי עומד מאחורי הקלעים של הסיפור כאן. מה הוא רוצה? מה קורה פה? מה הוא מנסה לומר? מה פשרו של עוול ושל שקרים של המדינה? מהן צרות? ר' נחמן מתעסק עם השאלות האלה הרבה. מה זה העולם הזה? מה ומי עומד מאחורי הקלעים? רמז לתשובה של ר' נחמן היא בדברי הראשונים על תארי השלילה של הקב"ה. ר' נחמן מאמץ את ההבנה שאת הקב"ה אי אפשר לכנות בשם תואר חיובי. אי אפשר להבין. אי אפשר לתת תשובה לשאלה "מיהו" הקב"ה.בעצם הניסיון להבין – טמון פח. הנחה מוקדמת שאפשר להבין את חידת הקיום שלנו בעולם ולתת תשובות לשאלות יוצרת תסכול וסוגרת את הדלת על אפשרות חדשה. ר' נחמן מציע לנו לראות בתסכול של אי ההבנה מנוף ותנופה להתקרבות לקב"ה. נשארים עם השאלה. זו תנועה דתית שממירה את החזרה בתשובה ב"חזרה לשאלה". ההישארות עם השאלה היא פתח לצעד הבא, להתקרבות לחידה של העולם, לקב"ה.

 

בליקוטי הלכות ר' נתן מלמד אותנו – בביטוי חריף – שאנחנו עושים מצוות ומתנהגים בעולם "כאילו". גם המצוות עצמן שהן שיא הפשר של חיינו – הופכים ל"כאילו". עבורו העבודות "אינן כלום" – הן צחוק כנגד גדולתו יתברך. הידיעה שגדולתו של ה' ומה שמתרחש פה בעולם גדולים יותר מכל יכולת שלנו להבין – מרכזית. נקודת החרך דרכה אנחנו רואים את העולם צרה וקטנה מאוד – ודרכה אנחנו מנסים לפעמים לענות לתמיהה. ניסיון זה מצחיק. היכולת לראות את צרות נקודת המבט שלי היא הפתח. היא מבהירה שיש רק געגוע. סיפור הקיום שלנו מבוסס על געגוע. על אי ידיעה ועל חיפוש אין סופי. "תכלית הידיעה שלא נדע".

 

בסיפור שלנו תמונת המלך העניו היא "רק תמונה". היא לא המלך העניו "בעצמו" – שהוא "אין". צילום המלך הופך לצלם. לפסל ומסיכה. אם אנחנו יודעים שיש לנו רק געגוע כל תמונה של המלך וכל ציור של  פני המלך אינם אלא גילוי פניו של המלך ב"כאילו". אמנם יש בה מפגש, אבל היא איננה הדבר עצמו. איננו רואים את פני המלך – אולם אנחנו מתגעגעים ומבקשים את פניו ללא הרף. ההישארות עם השאלה יוצרת געגוע. הניסיון לגעת בתשובה מתוך געגוע של שאלה לוקח אותי לקומה גבוהה יותר של ראייה.

 

הרמב"ם הוא "מורו וריבו" של ר' נחמן. השאלה שעומדת ביניהם היא האם ניתן לראות מתוך העולם  שלנו את הקב"ה. מול תורת התארים של הרמב"ם, ר' נחמן מציע לחיות דרך "תארי השלילה". לתת תואר וציור ולשלול אותו. לשמוט את האחיזה שיש לי בתשובה ובפנים הללו, ולהיזכר שזה לא זה. ר' נחמן אומר: אל תנסו לחשוב שהעולם מצביע על הקב"ה. שאפשר להבין את הקב"ה מתוך העולם ולתת תשובות. ר' נחמן יודע שכל מה שאני רואה הוא "יש" ולכן – זה לא זה. זו השגה מתוך "היכלי התמורות". ברגע שאנחנו תופסים משהו – אנחנו חוזרים לאי הידיעה, לעובדה שאין לי ביד כלום. נותר לי להתגעגע. לבקש את פני המלך. את הציור הבא. בשיחות הר"ן הנקודה הזו מקבלת ביטוי נוסף, מעבודת המקדש. גם בבית המקדש היה ניסיון לעשות מצוות שתופסות את הקב"ה. כל זה מותנה בהבנה של הכוהנים "שזה לא זה". למרות שהם עושים עבודות של התקרבות לקב"ה הם לא אוחזים בפרצוף המלך, הם לא עושים את הדבר עצמו. כל עשייה במקדש היא בחינת בדיחה, "בדחנים של המלך".

 

ר' נחמן מציע אפשרות דתית חדשה. דרך שמטה את עבודת ה' ממה שיש וממה שאני עושה – לגעגוע. איננו מחפשים את הדבר שיהיה תשובה נכונה, "שזה יהיה זה". ההתנהלות שלנו עוברת מהבנה סוגרת ומגדירה של המציאות לתנועה אין סופית של געגוע, כיסופין וחוסר מובנות. התפילה היא געגוע. כל אי הבנה מקבלת ציון גבוה יותר. היא שמה אותנו בדרך – תמיד. יש בה תסכול וכאב של געגוע אין סופי. בשפה קבלית-חסידית המושג "אין" הוא שם חיובי של הקב"ה: "מאין יבוא עזרי" – "החכמה מאין תמצא". העולם נברא יש מאין, ואנחנו מוזמנים – בעבודת השם שלנו – להחזיר את היש לאין. התמונה של המלך נעלמה ובכל זאת פניו התגלו. כאן טמון פרדוכס. ההתאיינות שלו לתוך ענווה איננה עושה ממנו "כלום", אלא חושפת את פניו. משום כך ה"אין" קשור לחוסר פשר ולשאלה. השאלה מחזירה את מה שיש לאין שבו. לנקודה הפנימית, לראשית.