fbpx

מעשה מחוזה בכוכבים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"/ הרב דוב זינגר

מעשה מחוזה בכוכבים

הנקרא "וירוש ביט" שבא פעם לעיר אחת והלכו אליו כל תושבי העיר כל אחד לשאלו עצה על מצוקתו ומכאוביו, באותה עיר דר עני מרוד וירא שמים, שישב כל ימיו רק על התורה והעבודה, ואחר שהתפרסם שמו של זה החוזה בכוכבים וישועותיו ועצותיו, הפצירה בו זוגתו שילך גם הוא לזה החוזה, ואולי ייעץ לו איזה עצה טובה שיוכלו להגאל מעניותם הקשה והמרה, ומחמת שהיה ירא שמים ובעל אמונה לא שמע לקולה כלל וכלל,

[כמובן, אין הכוונה שירא שמיים לא שומע לאשתו אלא רק בדברים כגון חוזה בכוכבים…]

אולם אחר שהציקה לו עד מאד לא עמד כנגדה, "רצה לא רצה ובכל זאת הלך" [פזמון חוזר שאפשר לקרוא בכמה צורות], בלשון זה אמר רבנו ז"ל בספורו מעשה זה: "יא גיוואלט [כן רצה] נישט גיוואלט און פארט גיגאנגען",

[האם זה לא משנה שרצה או לא רצה, או שאולי הוא לא רצה: רצה? לא רצה! – ובכל זאת הלך].

[למה הוא הלך? התשובה לאט לאט תתברר בסיפור]

אמר לו החוזה: "מזלך יאיר לך כשתתעסק בגנבה", וברח ממנו והלך לבית המדרש ללמוד כסדרו, כשבא לביתו שאלה אותו זוגתו, מה אמר לך החוזה, ענה לה "לאו כלום", באמצע אכלו פרץ לפתע בצחוק רם,

[למה זה מצחיק?

הוא ידע שהיא תשאל והוא לא יוכל לעמוד נגדה.

אולי הוא מובך, יש פה חוסר התאמה בין העולם הפנימי שלו לחיצוני.

אולי יש פה חרדה ממה שהחוזה אמר – שהוא נגע בו באיזה מקום ולא ידע.]

אמרה לו זוגתו: בודאי אמר לך החוזה איזה דבר אולם אינך רוצה לגלות לי הדבר, והציקה לו מאד "רצה לא רצה ובכל זאת אמר לה", יא גיוואלט וכו', וגלה לה מה שיעץ לו החוזה, והזדעזעה מזה שיעץ החוזה לבעלה החסיד דבר משונה כזה, והלך כהרגלו וכמנהגו שוב לבית המדרש ללמוד ולעסק בעבודת ה', אחר זמן מה, כשהציק להם הרעב מאד, פנתה אליו זוגתו ואמרה לו: הייתי מוכנה כבר שתעסוק אף בגנבה ולא נחיה ברעב מציק כזה, [לא שהיא אמרה שהוא ילך לגנוב, אלא היא אומרת 'אפילו הייתי מוכנה שתגנוב']

וכך מיום ליום הציקה לו יותר ויותר שילך לגנב, אך פעם אחת לכדי חיותם ממש, [לא שתהיה חלילה גנב, אלא פעם אחת – שיהיה לנו מה לאכול] "רצה לא רצה ובכל זאת הלך", והתיישב בדעתו שהיות שאין לו בררה ובני ביתו מוטלים ברעב, ילך ויגנוב מהעשיר הגדול שבעיר אך סך מעט כדי חיותו ממש, והלך לבית מסחרו ומצא את השומרים ישנים ולא שאל אותו שום אדם למעשיו כלום, ונכנס מחדר לחדר עד שהגיע לקופת הכסף ולקח סך מעט מאד והביאו ונתנו לזוגתו, ואמר לה: ראי שמלאתי הפעם רצונך, כי לא אשוב ואעשה מעשה גנבה כזו [אפשר לדמיין איך הוא שם את הכסף לפני אישתו וברח משם כי הוא עדיין לא קשור לגנבה], עברו שוב כמה ימים וחזר הרעב להציק להם, הפצירה בו זוגתו שוב ושוב שיחזר רק עוד פעם אחת על מעשהו, "רצה לא רצה ובכל זאת הלך", והצליח שוב במעשה גנבתו, וכך חזר על עצמו הדבר כמה וכמה פעמים. [מה חזר על עצמו? אולי שהוא רצה לא רצה]

ונעשה רעש בעיר, שנמצא גנב מופלא שגונב ולוקח לעצמו כי אם סך מעט בלבד, ומצליח לגנב כרצונו ואינו נתפס, והיה הדבר מפלא גם בין הגנבים, שאין חבורת הגנבים מכירים את זה הגנב, כי חפצו הגנבים להכניסו לחבורתם [איזו הרגשה זו? אולי סקרנות], והחליטו לעקב אחריו עד שיתפשוהו, ומחמת שגם לגנבים היה מזל טוב של גנבה, תפסוהו, ונפלא בעיניהם בראותם אותו [למה היה נפלא? הם היו מופתעים מראותם אותו. בדרך כלל לגנבים יש תלבושת מיוחדת ופתאום הם רואים יהודי מבית המדרש], והתיידדו והתחברו עמו.

יום אחד באו אליו הגנבים ואמרו לו היות שנמצא בבית המלך בגדים יקרים מאד שקבועים בו אבנים טובות ומרגליות, ואם יגנבוהו יתעשרו מאד, וכבר זמן רב מתכוננים המה לגנבם אולם אין ביכולתם לרב השמירה הגדולה ששומרים עליהם בבית המלך, ומחמת שכחו גדול ורב בגנבה, על כן ילך הוא ויכנס לגנבם

[מבחינת הסיפור יש פה איזה שינוי מסויים. כאן זה מעבר לצורך הקיומי שלו, ובנוסף זה לא אשתו זה מגיע מחבורת הגנבים – מהחבר'ה. והוא רוצה את הכסף]

"רצה לא רצה ובכל זאת הלך", ונכנס לבית המלך וכפי מזלו הטוב הצליח לגנבם, כשיצא לחוץ עם הבגדים למסרם לחבורת הגנבים, החלו לריב ביניהם, כי בבואם להתחלק ברכוש, טען כל צד שמגיע לו חלק רב מחברו, הגנבים טענו שהם שגלו לו מהבגדים היקרים הנמצאים בית המלך, ועל כן מגיע להם חלק הגדול, והוא טען שאלולי הוא שמזלו שפר עליו, לא היו משיגים את הבגדים, והוא אשר סכן עצמו להיכנס ולגנבם מבית המלך, ועל כן מגיע לו חלק הגדול [יש לו מודעות עצמית גבוהה יותר, והוא מודע לזה שמגיע לו], לא ידעו לשית עצות עד שהחליט ואמר להם, היות והמלך הוא חכם גדול אכנס אליו שוב ואשאלו שאלה זו, התפלאו חבריו הגנבים באמרם לו וכי יתכן שאתה בעצמך תשאל שאלה זו את המלך? ענה ואמר להם: והרי למלך יש מספר ספורים קבוע, שבכל עת שתידד שנתו מטרדותיו הרבות, מספר הוא לו איזה ספור עד שיירדם, ועל ידו הצליח בדבר. ובכן למחרת הלך וזעזע את מטת המלך עד שנעור המלך, ופנה תכף המלך למספר שיספר לו מעשה, והמספר עצמו ישן, ולקח הוא את תפקיד המספר, וספר את סיפורו למלך באופן אחר, ובסיום המעשה שאלו מה דעתו בכגון זה, ענהו המלך בכעס, מה השאלה? בודאי מגיע חלק הגדול לזה הגנב הבר-מזל, כי במזלו הטוב הצליח להוציאו מבית המלך, לאחר זמן נודע בבית המלך מגנבה זו, ונעשה רעש איך נכנס אחד לבית האוצר והצליח לגנב את הבגדים היקרים, והפליא הדבר את המלך ביותר, כי נזכר בשאלה זו שנשאל ומה שענה הוא עצמו על שאלה כזו, והשתומם בדבר עד שפרסם בחוצות העיר, שמבטיח לגנב זה שבאם יבוא הגנב ויתראה לפניו, לא יעשה לו המלך שום דבר, כי חפץ היה המלך לראות גנב מופלא כזה, "רצה לא רצה ובכל זאת הלך" וספר למלך כל המעשה שלו מהחל ועד כלה.

והנה שרי המלוכה והשופטים אמרו למלך אף על פי שאתה מותר ומוחל לו, אולם אנו תובעים את הדין ממנו, וישבו ודנו בענשו ופסקו שצריך להענישו בתליה. כשלקחו אותו לתליה ראה מרחוק את החוזה בכוכבים, שהולך ונושא על כתפו שק מלא נעלים קרועות הנקרא "שקראבעם". פנה אליו בצעקה "ראה להיכן מוליכים אותי, והלא אתה שיעצתני שמזלי הוא להיות גנב?" שחק ממנו החוזה ואמר לו: הבט נא בשקי שעל גבי המלא בנעלים קרועות, כי כל כך הרבה נעלים קרעתי בהליכתי עד שיכלתי לתפסך ברשתי", כי הוא היה הבעל דבר והיצר בעצמו שארב לו להכשילו בפיתוייו עד שתפסו והביאו למיתה ממש רחמנא לצלן.

 

***        התפזרנו לקבוצות         ***

שאלות ההנחיה –

1.      מה פירוש דברי המספר –  "רצה לא רצה ובכל אופן..". עיברו במהלך הסיפור ובידקו בכל פעם מה בדיוק הוא רצה ומה לא רצה ,כמו"כ זהו את הכוחות השונים שפעלו עליו בכל שלב .

2.      מה גרם לו ללכת למלך ולספר לו את הסיפור ועוד יותר מזה מה גרם לו להתוודות לפני המלך ?

3.      מדוע המלך לא עומד בדיבורו ? 

4.      האם צדק החוזה בכוכבים שמזלו יאיר לו בגניבה ?

 

 

הרב דוב:

אני רוצה לבקש מכם לרגע לשים את הסיפור בצד, ולהציע פרשנות מסויימת שיש בליקוטי הלכות שמתייחס לסיפור, דרך זה נבקש מכם לראות פרספקטיבה מסויימת על הסיפור.

ספר אור המאיר – דרוש לשבועות

נקדים מאמר הזוהר (ח"ב צג, ב) לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא, פסקא טעמא בכל הני תלת, ואי לא דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסיר לן לקטלא נפשא בעלמא אף על גב דיעבור על אורייתא, אבל במה דפסקא טעמא אסיר ושרי:

לא תנאף, אי לאו דפסקא טעמא אסיר אפילו לאולדא או למחדי באתתיה חדוה דמצוה, ובמה דפסקא טעמא אסיר ושרי:

הזוה"ק נדרש לטעמים שיש בתורה מתחת ללאווים של לא תרצח-לא תנאף-לא תגנב הטעם הוא טפחא, כלומר יש הפסקה קלה בין ה'לא' לבין ה'תגנב'.

הזוה"ק שם לב לדבר הזה ואומר 'לא פסקא טעמא בכל הני תלת'. כי באמת יש מקרים בהם הרצח – למשל – מותר על פי התורה עצמה (בבית דין למשל), ולכן הקב"ה נזהר שלא לומר את זה באופן חד משמעי.

לא תגנב, אי לאו דפסקא טעמא הוה אסיר אפילו למגנב דעתא דרביה באורייתא או דעתא דחכם לאסתכלא ביה או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאצטריך ליה למגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרווייהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסיר ושרי:   

אם היה כתוב 'לא תגנוב' באופן חד משמעי היינו חושבים שאסור לגנוב, אבל בלימוד יש עניין שכל הלימוד הוא סוג של סברות, בהם אתה גונב את דעתו של רבך. הדיין עצמו אם בא לפניו רמאי חלק מהדיון איתו הוא לבחון אותו ולחשוף אותו. לולא שזה היה מותר אי אפשר היה להוציא את הדין לאור.

נמצא העולה מדברי קדשו, אם לא היה בחינת פסיק הטעמים באורייתא, בין שתי תיבות אלו, שנים שנים הבאים אל התיבה מעשרת הדברות, לא, הסמוך לדיבור תגנוב, או לא הסמוך לדיבור תנאף וכדומה, בלתי אפשרי היה שום גניבה בעולם, אפילו גניבה דמצוה, וממילא אם אין בחינת גניבה בסטרא דקדושה, מאין נמשך בחינת גניבה אל הקליפות, כי כל מה שיש בקדושה, כנגדה יש בסטרא אחרא זה לעומת זה, והכל נמשך מהתורה אשר בה אסתכל קודשא בריך הוא וברא עלמא (זוה"ק ח"ב קסא, ב), וממילא יש אותיות התורה בכל העולם ומלואה, עד מדריגה התחתונה, ובהעדרה לאפס ותוהו נחשבו, ויחזור ח"ו לתוהו ובוהו, ולכן מוכרח לומר שכל הגונב וכחש ורצח ונאוף וכדומה ממדות המגונות הפכיים, בכולם יש בהם חיות מעט מאותיות התורה, להחיותם עד עת קץ, והכל מכח פסקא טעמא, שנתן ריוח בין הדבקים, לא הסמוך אצל דבור מעשרת הדברות, גניבה וניאוף ורציחה וכדומה, מזה נמשך להם חיות מעט כדברי הזוהר.

בקצרה נאמר, שבעל אור המאיר מסביר את הזוהר והולך איתו עוד נקודה נוספת.

אם הקב"ה לא היה רוצה שתהיה גנבה בעולם אז לא הייתה גנבה בעולם. יש גנבה בעולם כי יש לזה מקום בתורה. מעין מה שאומרים על עמלק שאם הוא לא היה כתוב בתורה היה הרבה יותר קל למחות אותו. כך גם שכתוב 'לא תגנוב' כנראה שגנבה עמדה על הפרק.

יש גנבה ששייכת כנראה במקום עליון, והשתשלשלות שלה זה הקלקול של הגנבה השלילית..

זו הטענה הכללית ונקרא את זה כעת במילים אחרות.

ספר ליקוטי הלכות – הלכות תשעה באב ותעניות הלכה ד

וְתָלוּ אֶת הָמָן עַל זֶה הָעֵץ הַגָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים דַּיְקָא, כִּי מִשָּׁם דַּיְקָא הִפִּילוּהוּ. כִּי זֶה עִקַּר בְּחִינַת הַמְתָּקַת וּבִטּוּל הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן שֶׁהֶעֱלוּ אֶת הָמָן וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא עַד הַשֵּכֶל הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים. וְשָׁם בֵּרְרוּ מִמֶּנּוּ שֹׁרֶשׁ אֲחִיזָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה עַד שֶׁהִפְסִיקוּ וְכָרְתוּ חִיּוּתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ. וְאָז תֵּכֶף נָפַל נְפִילָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה, כִּי כָּל חִיּוּתוֹ הוּא כְּשֶׁיּוֹנֵק מֵהַקְּדֻשָּׁה, אֲבָל כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ לְשָׁם וּבֵרְרוּ חִיּוּתוֹ מִמֶּנּוּ, אֲזַי נָפַל מִמֵּילָא אֶל הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה, שֶׁנִּמְתְּקוּ כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם וּמָרְדְּכַי הַצַּדִּיק לָקַח כָּל גְּדֻלָּתוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ כַּנַּ"ל.

העניין לתלות את המן על עץ גבוה חמישים אמה. מישהו מוכן להציע את זה במילים אחרות?

* למצוא בו את הנקודה שהיא בשער החמישים, להכשיר את השרץ.

* איך נראה עמלק מהפרספקטיבה שמעל השמיים. העץ הגבוה 50 אמה הוא מעל לשמיים.

 

אם להמן, עמלק, לא הייתה לו הצדקה אם לא הייתה לו נקודה שקשורה לא היה לו קיום, ברגע שאנו מוצאים את הנקודה הוא נעלם מהקליפתיות שלו.

 

ליקוטי הלכות  הלכות גניבה  הל' ג' אות ב'

וזה בחי' מה שהגנב משלם כפל כ"ש חיים שנים ישלם כי כל הגניבות נמשכין בשרשן ע"י הבעל דבר שהוא הגנב הראשון ראש לכל הגנבים והרמאים שבעולם כי הוא מתנהג עם רוב בני אדם בדרך גניבה בערמה ורמאות נפלא בכמה וכמה מיני דרכים שונים שהוא מרמה את האדם וגונב דעתו בכל עת עד שרוצה לתופסו במכמרתו רחמנא ליצלן כנודע ונראה בחוש… כי באמת ע"פ רוב א"א להבעל דבר שיבא להאדם להסיתו מיד לעבירה גמורה ח"ו רק בתחילה מתלבש א"ע במצוות וגונב דעת האדם ומורה לו היתר [כלומר, אם הבעל דבר בא ומציע לי משהו הייתי אומר לו – תסתלק ממני. לכן הבעל דבר לא בא ואומר יאללה לעברה, אלא הוא גונב את דעתו, והוא מלביש לו העצה הרעה שלו במצוות] ומלביש לו העצה רעה שלו במצוות והיום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד וכו' כשרז"ל וכש"ש רבינו ז"ל בתחילת הספר בהתורה אשרי תמימי דרך ….וע"כ באמת אי אפשר להנצל ממנו כי אם ע"י צדיקי הדור האמתיים שכפו את יצרם ועמדו בנסיון וכבשו את המלחמה שהם יודעים כל דרכי וומסתוריו וכל דרכי גניבתו והם יודעים איך להתנהג עמו כי הם גם הם מתנהגים עמו בגניבה וערמה בבחי' שרי להו לצדיקיא לסגואי ברמאותא עם רמאי (מגילה י"ג) כ"ש עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל. ודייקא ע"י גניבות וערמות מצילין הצדיקים אמתיים את האנשים אשר נלכדו ברשתו כצפרים האחוזות בפח ע"י גניבתו וערמתו כנ"ל. כי הצדיקים הם בחי' יעקב שהוא אחיו ברמאות של עשו ולבן שהם בחי' הס"מ והבע"ד. וזהו בחי' מ"ש רבינו ז"ל בהתורה הנ"ל שהצדיקים אין יכולין לעורר ולהקיץ את בני אדם משינתם ונפילתם כ"א ע"י סיפורי מעשיות שמלבישין ומעלימין בהם את הפנים של תורה שהו בחי' גניבה וערמה שמתנהגים עמו ברמאות שעי"ז דייקא מוציאין את האנשים מרשתו בבחי' משנה פניו ותשלחהו שמשנין את הפנים ע"י סיפורי מעשיות שלא יכירו ועי"ז דייקא מוציאין אותו בגניבה מהם.

במילים פשוטות:

הצדיקים יודעים. אם אני רוצה להנצל מיצר הרע רק הצדיקים יכולים, כי הם בעצמם יודעים ללכת ברמאות. יעקב אבינו שיודע לרמות את לבן הוא זה שמסתדר איתו.

הצדיק לכאורה אמור ללמד תורה, אבל שיעורי תורה יש הרבה. הצדיק יודע לעורר גם את אלו שנמצאים במקומות רחוקים בעזרת סיפור שבו עצמו יש סוג של רמאות. סיפורי מעשיות שלכאורה בכלל לא קשורים לתורה, לא מוזכר שם הקב"ה – סתם סיפור. אבל באמת, זה סוג של רמאות, כי הוא מלמד תורות עמוקות מאוד בסיפורי מעשיות.

דרך הסיפורי מעשיות הוא מלביש את התורה גבוה גבוה.

נמצא שהצדיק מתנהג בגניבה וערמה גדולה כדי להוציא בני אדם מרשת הס"מ שנפלו לשם ע"י דרכי גניבתו כנ"ל שזה ובחי' התעוררות השינה ע"י ספורי מעשיות שעי"ז מחזירין כמה בני אדם בתשובה ע"י שמעוררין אותם משינתם ע"י סיפורי מעשיות דייקא כנ"ל. וכן מבואר בכמה ספרים שהצדיקים מתנהגים עם הבע"ד בדרך גניבה וכמובא בס' תולדות יעקב יוסף ע"ש:

 

נתקדם צעד נוסף ולאחר מכן נדבר כולם.

ליקוטי הלכות גניבה הלכה ה' אות י

כי הגנב בא בהעלם ובהסתר בערמה ומרמה גדולה. ושרשו מהבע"ד שהוא הגנב הגדול שבא על האדם בגניבה ובמרמה כ"ש יארוב במסתר וכו' וכ"ש לעיל בהלכות הקודמות.

[הגנב מקורו הוא בבעל דבר שהוא הגנב הגדול]

ושורש הבע"ד והס"א הוא מתחילת הצמצום של חלל הפנוי שהש"י כביכול העלים והסתיר אור חכמתו בשביל הבחירה. וההעלמה וההסתרה הוא בחי' גניבה כי באמת לאמיתו יש שם הש"י רק שהוא מעלים ומסתיר עצמו כביכול בשביל הנסיון והבחירה בבחי' אתה אל מסתתר בחי' ואנכי הסתר אסתיר. וזה בחי' מה שארז"ל[1] שאמר הקיסר אלקיכם גנב הוא, ובתו השיבה לו שהוא לטובה כ"ש שם המשל ומשם שורש הגנב הגדול ע"י האמת ע"י שיודעים שבכל מקום נסתר הש"י אפי בהחלל הפנוי בעצמו ואז אין חשך ואין צלמות להסתר שם כי גם חשך לא יחשיך ממך וכתיב כי אשב בחשך ה' אור לי:

 

נסכם את כל המסע שעברנו,

לא רק שהצדיק הוא הגנב והוא יכול לנצח את הס"א, השורש של הגנבה מתחיל מהקב"ה כביכול, הקב"ה הוא עצמו שכבר משחק איתנו במחבואים, גם הוא לא ישיר עד הסוף. כל הבריאה כולה היא סוג של משחק בה הקב"ה מסתתר וזה מאפשר לנו את הבחירה החופשית.

תחילת הסיפור קשור לזה שהקב"ה לא מביא את עצמו באופן ישיר, לא מגלה את עצמו ומסתיר את עצמו, הוא מספר סיפור כדי שלנו יהיה סיפור. הוא משאיר לנו את המרווח של הבחירה החופשית כדי שיהיה לנו סיפור. למרות שמי שמסתכל טוב רואה שה' נמצא בתוך החושך.

הצדיקים שהם יודעים את העניין הזה, שהמציאות היא נסתרת ומסופרת וכל הסיפור הוא להבין את הסיפור ולספר אותו – המספר יודע כל – זה למעשה העצה נגד היצר הרע.

יש להאריך בזה הרבה, רק נזרוק עוד מילה אחת. האם צדק החוזה בכוכבים שמזלו יאיר לו בגנבה? אני חושב שהתשובה היא כן.

ברור שהאברך הזה, היה לו מזל, יש לו שורש בגנבה והוא קשור לנקודה הזו. אלא שהוא התווכח איתה, הוא לא הלך איתה מכיוון שהוא הבין את האופן של הגנבה בצורה שכזו שכתוב בתורה 'לא תגנוב' הוא בחור מוסרי ולכן הוא שודד קצת בנק במקום בנק שלם. הוא מתווכח עם המזל שלו במקום שיכול להיות שהעצה שלו הייתה לתלות את הגנב הזה גבוה.

אם הוא היה מצליח למצוא את נקודת הקדושה בתוך המזל שלו, אולי הוא היה מתחיל לדבר עם אשתו והופך להיות רב'ה. אצלו היו שתי אפשרויות או להיות גנב או להיות אברך בישיבה, ההצעה שמוצעת פה שיכול להיות שגנבה יכולה להיות גנבה מסוג כזה או אחר.

אם במקום להתחמק מזה ולומר 'רצה לא רצה לא רצה לא רצה' אם היה נמשך למקום האמיתי שלו, כמו שראינו שקרה שניצל את כח הגנבה והפך למספר סיפורים לפני המלך.

כשהוא מספר למלך הוא מתקרב לכח הגנבה האמיתי שלו. שם מתחיל הנתיב האמיתי, לפני כן היה פספוס מסויים.

נעיר, שגם המלך שבדרך כלל עומד בדיבורו הוא סוג של ה' צלך על יד ימינך. אם הבן אדם רצה לא רצה אז גם המלך משקף לו את הרצה לא רצה הזה.

הרב יצחק:

למדנו במקורות הנוספים שיש לכל דבר שורש בקדושה, לכל דבר יש נקודה של קיום והשאלה לאן מושכים אותה. אפשר לשורש, ואפשר למטה ולקלקל אותה. הדבר נכון לגבי גנבה כמו גם לגבי דברים אחרים.

על פי הבנתך הסיפור מספר על אדם ששורשו קשור לגנבה, זה יכול להגיע למקום של קדושה – רב'ה, מספר סיפורים שמבין את דרכו של הקב"ה בעולם ומבין את הגנבה בעולם ואת ההסתר.  יש משחק בין הסוד לגלוי וזה צורת החיים שלו וצורת הסיפורים שלו.

אבל, הבעיה של אותו אדם שהוא היה אדם פשטן, הוא היה בחור ישיבה הוא לא הבין שיש גם אפשרות כזו. ולכן הוא התמודד עם היצר – עבודתו הייתה עבודת היצר 'כן בסדר או לא בסדר' במקום להתעלות מעל זה. להבין את השורש של הדבר.

הואיל והוא לא הבין את השורש לא רק שהוא התדרדר אלא גם הקב"ה דן אותו באותה צורה – אסור, למרות שבעצם אולי זה היה מותר.

 

* אבל הוא היה גנב מצויין, מזלו באמת האיר לו בגנבה, המקום בו הכל התקלקל היה כשהוא התחיל לספר. ולכן לומר שהוא פספס את הקטע כי בעצם המזל שלו לא היה להיות גנב….

הרב דוב:

הבעיה שלו הייתה שהוא נכנס למקום של 'רצה לא רצה' כי הוא הלך לגנבה באופן פשטני. אולי הפתרון שלו היה למצוא את הנקודה, שהוא לא מוותר על הערכים שלו על המוסריות והוא מנסה לדלות את נקודת הקדושה והאור שבתוך הדבר הזה.

הרצה לא רצה זה החוסר נכונות שלי להודות במזל שלי, באמת, הוא גם רצה זה לא שהוא התנגד לחלוטין. משהו משך אותו להכנס ללוע הארי.

 

אילן: ההצעה שאתה הצעת היא יפה, ביחד עם כל המקורות הנלווים. אבל אנחנו אנשים תמימים והיה לנו את הסיפור ותהילה אומרת שמהסיפור הוא קיבל המלצה לעסוק בגנבה ואכן כל גנבותיו הלכו יפה עד שהוא התחיל לעסוק בדברים אחרים ואז הוא הסתבך.

הרב דוב: זו אפשרות לקרוא את הסיפור. אני מציע שלא שם הבעיה. ר' נחמן שם את הדגש על 'רצה לא רצה' כלומר הוא לא הולך על משהו, הוא לא מצליח להיות אומן בדבר.

הצרימה בסיפור ובאישיות של האדם היא ב'רצה לא רצה' חוסר יכולת שלו להפוך את הכשרון שלו לדבר שהולך טוב, לדבר שמצליח, לא רק בגנבה אלא גם בשלמותו.

 

* מה אנחנו לומדים מזה? כשאנחנו קוראים את הסיפור הזה. כל כך היה לי קשה לשמוע את זה. קראתי סיפור מאוד עצוב, וקשה לקחת את זה. אני לא מצליחה להבין את זה, אני רואה פה דבר יומיומי, במלחמה של היצר של דברים שאנחנו רוצים ולא רוצים ונאבקים מה נכון ומה לא נכון, ויש כאן בן אדם שרעב ללחם ומגיע לרגע שהוא מת מרעב, אולי ברגע שאני הולך למות כבר מותר לי לגנוב, ואז הוא גונב.

כאן מתחילה הנפילה, ברגע שאתה נופל פעם אחת אתה יכול ליפול שוב ושוב. ואז כבר אפשר ליפול נפילות עמוקות יותר – בתוך חבורה וכו'.

הרב דוב: זה וודאי שזה רובד אחד של הסיפור. בצורה בוטה אפשר לומר שלספר לנו את ההכרות שלנו עם ההדרדרות בשביל זה לא היה צריך את ר' נחמן. בהרבה מקומות הוא מלמד אותנו שבכל אופן יש פה איזה נקודה שיכולה לעזור למדרדר. לא רק לעבוד על הברקסים, זה לא רק שאלה של כח רצון, כח הרצון הוא צד אחד אבל לא כל הסיפור.

ההבנה הפנימית של הדבר יכולה לעזור. זה לא רק שאלה של מצליח או לא מצליח, יש אפשרות להבין את הדברים מהיסוד שלהם.

אם הגנב היה מצליח לדבר עם הצדיק שלו או עם אשתו היה מבין שיש לו את הכח בגנבה, היה מצליח לנתב את זה למקום כלשהו. אם היה רק מתגבר על זה היה נשאר רעב. הרי יש לו כשרון מולד שמתבזבז ולכן השאלה היא לא רק אם אני אשב בבית ולא אגנוב. הסיפור השמח הוא שהוא יצליח לנתב את הכשרון הפנימי שלו למקום עליון שמצליח באמת לעשות איתו משהו ממשי.

יש לנו הרבה פעמים כשרון שמושך אותנו למקומות לא טובים, ואנחנו מתמודדים על ידי ברקסים, אם אדם יכול להבין ולתלות על עץ גבוה – נגיד שאני בונה לי בבית עץ גבוה ואני תולה את הגנב הזה ומסתכל עליו בעין טובה וממקום של כשרון.

 

הרב שמעון:

אני רוצה לתמוך ולאפשר את הקריאה השניה. האמנות של ר' נחמן לדבר בשפה כפולה. יש לו את השפה המובהקת שלו.

ר' נחמן מדבר הרבה שעם הבעל דבר אסור להתעסק, ברגע שהתחלת לדבר איתו, נפלת ברשתו. ברגע שזה 'רצה לא רצה' נכנסת לשפה ואז אתה מגיע להיתר של ר' הונא – נעשתה לו כהיתר. בקטע האחרון אין כבר רצה לא רצה, זה נעשה לו כהיתר, הוא רץ.

החטא שלו שהוא התעסק איתו.

 


[1] ילקוט שמעוני בראשית – פרק ב – רמז כג

 א"ל קיסר לרבן גמליאל אלהיכם גנב הוא דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם. אמרה ליה ברתיה שבקיה דאנא מהדרנא ליה א"ל תן לי דוכוס אחד א"ל למה ליך א"ל לסטין באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתות של כסף והניחו לנו קיתות של זהב. א"ל ולואי שיבואו עלינו בכל יום א"ל ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטל ממנו צלע אחד ונתן לו שפחה כמותי לשמשו