fbpx

מעשה מאורח בעל כנפיים/ הרב דוב זינגר

 

 

חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים, פ"ה

 

תקס"ט. א' דַּחֲנֻכָּה.

 

אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת. וְשָׁאַל לְבַעַל-הַבַּיִת מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ? וְהֵשִׁיב לוֹ אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם. וְשָׁאַל לוֹ מָה אַתָּה לוֹמֵד? וְהֵשִׁיב לוֹ. וְהָיוּמְשִׂיחִים יַחַד. עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאד אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ. וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל. אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם. אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ. וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ קדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם רַק אַף-עַל-פִּי-כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל-כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהג בִּכְבוֹדְכֶם. וְהֵשִׁיב לוֹ כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן. וְאָמַר לוֹ גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמד מִכֶּם כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם, וְאָמַר לוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וְשָׁאַל לוֹ וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם הֵשִׁיב לוֹ אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזאת לִלְמד עִמְּךָ. גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי. וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח. וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ.

 

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב. אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אז"ח הוּא ד' וְכוּ" וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשׂוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאד לִלְמד אֶת הַסֵּפֶר. בְּתוֹךְ כָּךְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב. וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִׂים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים וְלא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם. וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זאת לִבְנֵי אָדָם אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ אֵין לִי פְּנַאי כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ. אָמַר לוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי. הֲרֵי אֲנִי כָּאן וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי? הֵשִׁיב לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים:

 

את המעשה באורח סיפר ר' נחמן בליל הדלקת נר ראשון של חנוכה, באומן שנת תקס"ט (1809)- שנתיים לפני פטירתו. הסיפור שלפנינו מופלא. יש בו תיאור ציורי של מפגש בין בעל בית לבין אורח מיוחד במינו. אורח שלוקח את בעל הבית מביתו החוצה, לעוף. את העיון בסיפור נפתח בקריאה מודרכת – בהזמנה לסיור מודרך בשבילי הסיפור וחדריו. נעצור להתבונן במתרחש. לשאול שאלות. לפקוח עיניים ולשים לב. בחלק זה מוצעת דרך ללימוד סיפור, בפליאה ובסקרנות. בחלקו השני של העיון בסיפור נפתח דלת למשמעויות הקיומיות של הסיפור עבורנו, לקראת ימי החנוכה הבעל"ט.

 

 

כִּי הַתּוֹרוֹת שֶׁלּוֹ הֵם כְּמוֹ מִי שֶׁנִּכְנָס לְפָלָטִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֵיכָלוֹת וַחֲדָרִים וְאַכְסַדְרָאוֹת וּפִשְׁפָּשִׁין נָאִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים נָאִים מְאד וַעֲלִיּוֹת עַל גַּבֵּי עֲלִיּוֹת שׁוֹנוֹת בְּדַרְכֵי חִדּוּשִׁים נוֹרָאִים[1]. וְתֵכֶף כְּשֶׁנִּכְנָסִין בְּחֶדֶר אֶחָד וּמַתְחִילִין לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ וּלְהִתְפַּלֵּא עַל נִפְלְאוֹת הַחִדּוּשִׁים אֲשֶׁר בּוֹ בְּתוֹךְ כָּךְ רוֹאִין שֶׁנִּפְתַּח לוֹ פֶּתַח נִפְלָא לְחֶדֶר אַחֵר…

חיי מוהר"ן. עבודת השם, תקצ"ד

 

 

חלק ראשון: סיור מודרך

 

הסיפור מתחיל בבעל בית שהדליק נר חנוכה. לנגד עינינו מצטיירת תמונה של ליל חנוכה ראשון, של הדלקת נרות. חז"ל מורים לנו את מקום הדלקת הנר: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" (שבת כא:). מבטינו מתמקד בדלת הכניסה, בפתח הבית. מקום ההתרחשות של התמונה הראשונה בסיפור שלנו הוא על הפתח – במעבר בין פנים לחוץ. האורח מזהה את האור בזמן שהנרות דולקים, רואה פתח ונכנס. מן החוץ פנימה. אנחנו שמים לב שהאורח לא נכנס לבית כצפוי. אין כאן גינוני כניסה אופייניים לאירוח ביתי. לא מסופר לנו מי הזמין את האורח, אם בכלל. האם הוא דפק בדלת?! האורח לא שואל בשלומו של בעל הבית, וזה לא מציע לו משהו לשתות. כניסתו של האורח לבית, כמו כניסתו לסיפור – מיידית ומפתיעה. ונשים לב: "נכנס אורח לבעל הבית" – לא לתוך ביתו נכנס אלא לתוכו.

 

האורח שואל מייד: "מאין פרנסתך"? שאלה ישירה וחושפת. בעל הבית משיב לו: "אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם". בתשובה של בעל הבית ניתן לשמוע פתח נוסף. הפעם פתח בתוכו, בחייו. בעל הבית עונה שפרנסתו מחוץ לבית. התשובה שלו לא עונה לשאלה "מה פרנסתך", אלא מתארת מצב קיומי: למרות שאני בתוך ביתי – פרנסתי באה מן החוץ – מהעולם. בתשובה הזו בעה"ב חושף את העובדה שהוא לא בעל הבית עד הסוף. התשובה מדגישה שוב את הפתח דרכו בעל הבית מציץ אל מה שמעבר לבית ומחוצה לו. האורח נכנס פנימה לתוך בעל הבית, וזה מספר לו שהוא לא נמצא כל כולו בפנים, אלא מחפש משהו בחוץ, בתנועה החוצה. האורח ממשיך בשאלותיו האישיות והישירות: "מה אתה לומד"? השאלות של האורח חודרות ללבו של בעל הבית. השיחה ביניהם מתפתחת "לדברים היוצאים מן הלב". ר' נחמן מטעים עבורנו את האינטימיות בשיחה בין השניים – שיחה שיש בה יחסי כניסה ויציאה, פנים וחוץ: "עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב". המפגש הישיר הזה מעורר את לבו של בעה"ב לגעגוע ותשוקה לדברים במעלת קדושה. בעל הבית לא סיפר לאורח את דבר הגעגוע שלו, ובכל זאת האורח מציע לבעל הבית ללמוד עמו יחד. כאומר לו 'בוא איתי'.

 

תגובתו של בעה"ב להצעת הלימוד המשותף של האורח מפתיעה אותנו. במקום להיענות לו בשמחה, בעה"ב מהסס. דווקא ההצעה ללמוד גורמת לבעה"ב לעצור ולחשוב, אולי גם לחשוש: "אולי אינו בן אדם כלל"? ממה הוא חושש?! בעל הבית עומד בפני אפשרות של מימוש געגועיו. יחד עם געגועיו העצומים לדבר שבקדושה נמהלים חששות שהאורח אכן ייקח אותו לשם, יממש את החלום שלו. הגעגוע מוכר לו ונותן לו תחושת ביטחון. הוא מפחד שה"לא בן אדם" ייקח אותו איתו ויוציא אותו מגדר בן אדם. אולם, כשבעל הבית רואה שהאורח מדבר אתו "כדרך בני אדם" – הוא נרגע. אמונתו באורח חוזרת ומתחזקת. בעה"ב מתחיל לקרוא לאורח שלו "רבי", ומבקש ממנו ללמד אותו איך להתנהג אתו ואיך להיזהר בכבודו. האורח, שאך לפני רגע חפץ ללמוד עם בעל הבית – רוצה ללכת: "כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי! בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זאת – וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן". מדוע? בעל הבית נרגע מחששו, והשיב את אחיזתו במצב. הוא משבץ את האורח לתפקיד "רבי" – ובכך יוצר פשר אך גם ריחוק. בעל הבית מכניס את עצמו למקום קטן, כתלמיד בפני רבו. האורח לא מעוניין במפגש כזה, למשחק תפקידים, לחליפת הרב. הוא לא מעוניין בכבוד ולא בתלמיד שנתלה בו – שהופך אותו לפונקציה, לתפקיד. בלימת התנועה החיונית בין השניים מפיגה  ומעמעמת את הקסם, מפירה את הריקוד העדין שנרקם ביניהם. ברגע הזה התמוססה ההזדמנות לממש את המפגש ולהגיע לדבר שבקדושה. משום כך האורח הולך.

 

בעל הבית מבין שהוא מפסיד. הוא מפחד שהוא טעה – שמא לא נתן מספיק כבוד? במושגים האנושיים שלו בעה"ב עושה ניסיון נוסף לאחוז באורח ומבקש ללוות אותו. אולי הוא גם מפחד להפסיד את ההזדמנות שבביקור הזה? האורח מאפשר לבעה"ב ללוות אותו "עד אחר הפתח". שוב המצלמה ממוקדת בפתח הבית, באור הנר – במקום המרכזי של הסיפור. בעל הבית הולך אתו בפחד. הפחד שלו מובן: הוא מפחד לאבד את ביתו, את זהותו ואת הביטחון שלו. הוא מפחד לצאת מפתח ביתו החוצה בלי הגנה – ואת זה הוא אומר לאורח: "וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם" החוצה, עד אחר הפתח. האורח עונה לו בלמדנות: "אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזאת לִלְמד עִמְּךָ – גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי"?! כלומר: אם אתה מפחד ממני שאחטוף אותך כשאנחנו בחוץ הרי אני יכול לחטוף אותך כבר עכשיו כשאנחנו בפנים! במפתיע, דווקא הפחד של בעל הבית מחזיר לאורח את החשק ללמוד אתו. ר' נחמן מלמד אותנו שגינוני הכבוד והתארים גורמים לדבר שבקדושה לעזוב אותנו, בעוד שהפחד לאבד אותו משיב אותו למגע איתנו, ומעורר אותו להיענות. בעל הבית מתחיל בתנועה החוצה. האורח יוצא דרך פתח הבית ובעל הבית מלווה אותו. ברגע מעבר סף הפתח – משהו מתרחש.

 

החטיפה של בעל הבית נעשית בחטף, במפתיע: "וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרחַ עִמּוֹ". האורח לוקח את בעל הבית למקום אחר, למקום שמעבר לבית – "לשם". האורח גם דואג להגנה על בעה"ב במלבוש ובאכילה ושתייה, ומפטיר בלשון פרדוכסלית: "וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ". אנחנו תמהים ושואלים את עצמנו היכן נמצא בעל הבית עכשיו? במעוף, או יושב בביתו?! המשך הסיפור מבהיר לנו שבעל הבית נמצא בו זמנית "שם" למעלה וגם "פה" בבית. בעת ובעונה אחת בעל הבית נמצא בשני מקומות: "בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ". קריאה רגישה מבחינה בחזרה על הפועל "הסתכל". ר' נחמן מפנה את תשומת לבנו להסתכלות, לעובדה שנקודת מבטו של בעל הבית קובעת את מקומו. בידיו, בידי תודעתו היכולת לצאת ולהיכנס – פנימה לביתו, והחוצה לתעופה. "וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב": בעל הבית משתומם. הוא מנסה להבין את שקרה לו, מתנסה ולומד את האפשרות החדשה להיות גם פה וגם שם שוב ושוב.

 

האורח מוריד את בעל הבית לגיא, בין שני הרים. נשתהה לרגע ונדמיין את המקום. בעל הבית יורד ממעופו לקרקע, למקום מתוחם. שדה הראייה הרחב שהיה לו מצטמצם. האם האורח עזב אותו? האם בעל הבית לבדו? במקום הזה הוא מוצא ספר שיש בו ציור של כלים. ובתוך הכלים יש צירופי אותיות וגם את האותיות שעל ידן ניתן לעשות כלים[2]. בעל הבית נחשף לספר מופלא שגנוזים בו סודות. שוב, מתעורר הגעגוע של בעל הבית לדבר שבקדושה: "וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאד לִלְמד אֶת הַסֵּפֶר". ושוב מתרחש הפלא: תוך כדי התעוררות החשק ללמוד הוא מסתכל – וההסתכלות מחזירה אותו הביתה: "וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ". בעל הבית שב ומסתכל על מקומו – "וְהִנֵּה הוּא שָׁם". שוב, בעל הבית נמצא בשני המקומות בו זמנית. אולם הפעם בעל הבית לא מסתפק בהיכרות והתנסות עם מצבו החדש. הוא "הִתְייַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב". מדוע הוא מבקש לעלות להר? בעלייה להר בעל הבית מקבל הזדמנות לראות אילן וכלים ממשיים. הספר ואותיותיו הופכים לממשות. בניגוד לגיא, בראש ההר בעל הבית מצליח לראות בבהירות את האילן ואת הכלים בעצמם. יתרה מכך: משחק המילים בין התיישב ליישוב רומז לנו שבעל הבית מבקש לנוח ולמצוא מקום יישוב במעלה ההר. הוא מבקש להפוך את "השם" ל"פה". לביתי. ר' נחמן מדגיש שבעל הבית "הָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים" – כלומר: לאחוז במופלא ולממש את הסוד. ניסיונו כושל: "ולא הָיָה יָכוֹל מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת". אחיזתם של הכלים בענפי האילן מונעת את לקיחתם, את הפיכתם ל"יש" מוחשי וממשי. ניסיונו של בעל הבית כשל, והוא חוזר ומסתכל "וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ". עיכובים ותסכולים בהם פוגש בעל הבית מחזירים אותו הביתה – יחד עם פליאה על מה שמתרחש: "שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם". הפליאה שלו מעוררת בו רצון לספר את הקורות אותו לבני אדם. בעל הבית יודע שלסיפור הזה "אֵין רָאוּי לְהַאֲמִין" – כלומר: הוא יודע שסיפור התעופה שלו יישמע בקרב בני האדם כמוזר ותמוה. בעל הבית נותר במסע שלו בודד ויחיד.

 

בעל הבית נמצא שוב בביתו. הוא מסתכל דרך חלון ביתו ורואה את האורח. על הפצרותיו של בעל הבית אל האורח "שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ" האורח משיב: "אֵין לִי פְּנַאי – כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ". כמעט שניתן לשמוע את קולו של בעל הבית ספק מתקומם ספק משתומם: "אָמַר לוֹ: זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי! הֲרֵי אֲנִי כָּאן! וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי"?! ברגע הזה האורח נותן לבעל הבית פשר. הוא מסביר לו את שארע ברגע הליווי מן הפתח החוצה: "בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ". נפש-רוח-נשמה. הנפש והרוח הנמוכות יותר נשארו "בבית" – למטה. אולם הנשמה נלקחה למעלה, וקיבלה לבוש גבוה. בעל הבית נמצא גם פה וגם שם. במתח מתמיד בין ביתו לבין געגועי נשמתו. האורח מוסיף לו הארה: "כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן". המעבר בין הבית לבין המעוף תלוי במחשבתך. בהסתכלות. בעל הבית, עכשיו בעמדת מספר, מסיים את הסיפור הפלאי הזה במשפט סוגר-פותח: "וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים".

 

חלק שני: פותחים דלת

 

יש פה סיפור על געגועים ופחדים. על חיפוש וכיסופים לדבר מעלה שבקדושה. חיפוש ומסע מהולים בפחד וחשש. פחד שמימוש הגעגוע יחייב עזיבה של הבית המוכר, הבטוח, המוגן. זה סיפור על בעלבתיות, ועל היחס שלנו בין ביתנו לבין הגעגוע אחרי מה שמעבר לו. בתפאורה של חנוכה שבה הדלת נפתחת ובני הבית יוצאים החוצה ועוברים את פתח הבית יש גם הזדמנות שייכנס אורח. שיקרה משהו מפתיע. בעה"ב שלנו פתוח, במידת מה, ליציאה למסע. לאורח שייכנס לתוכו. אין לו קביעות מלאה בביתו, מחייתו מן העולם. עם זאת, אין לו את האומץ לקפוץ, לדלג וללכת אחרי לבו. כשהוא מזהה את הפוטנציאל הטמון באורח הוא מתרגש ומשתומם, ובו זמנית חושש. לא פעם, ימי חנוכה מצטיירים כהקרנה של האור הפנימי כלפי חוץ. פרסומי ניסא. ר' נחמן פותח בפנינו צוהר חדש לחנוכה – פתח כלפי פנים. לכניסת האור של האורח לתוכנו[3]. פתיחת הדלת היא הזמנה שייכנסו אורחים אלינו הביתה. פתח לשינוי והתחדשות. למבט והסתכלות חדשים. ההצעה של האורח ללמוד עם בעל הבית עשויה לשלוף אותו מביתו החוצה. משום כך, זה פתח שמלווה בסיכון ובפחד, בפליאה מבלבלת.

 

הבלבול והפליאה בסיפור שלנו מאפיינים התחלה של מסע, של לימוד משמעותי. הפחד של בעל הבית מוכר ומובן לנו. הוא מבקש לשוב למקום בטוח, לתוך ביתו פנימה. איננו מסכים לוותר על האנושיות שלו, על ההגנה של מקום מוכר ונוח. אולם געגועיו לא מרפים ממנו. בעל הבית שלנו כמה לזכות להיות שותף עם הקב"ה במעשה הבריאה. לצרף אותיות. ליצור כלים. לברוא עולמות[4]. בעל הבית מבקש את היצירתיות שלו, את ההזדמנות להצטרף לבורא עולם ולגלות את סודות הבריאה. הניסיון שלו לאחוז בכלים עצמם – עולה בתוהו. הוא פוגש שוב ושוב את הכאב ואת התסכול שבחיפוש ובגעגועים אין סופיים, ואת האפשרות המפתה לחזור הביתה, למוכר ולבטוח. ובכל זאת, געגועיו אחרי דבר מעלה שבקדושה מוליכים אותו לשלב הבא בסיפור. לצמיחה. לפליאה מחודשת. בסיפור שלנו ר' נחמן מתאר מסע אין סופי, לא גמור – ואולי בלתי נמנע – של בעל הבית אל הגעגוע, אל סוד.

 

הורגלנו לחשוב שעלינו להחליט מי אנחנו. להכריע. לסלול דרך ברורה בין עולמות: בין רוחניות לממשות, בין קדושה לחולין. בין "להיות בעל בית" לבין "להיות איש רוח". בין כאן לשם. בתבניות החשיבה הרגילות שלנו איננו יכולים להימלט מהכרעה: או – או. האורח מציע לבעל הבית אפשרות חדשה. הוא מופיע ממקום אחר – מחוץ לתבניות העולם הישן והמוכר של בעל הבית. הוא חוטף אותו והם עפים. בעזרת האורח נשמתו המתגעגעת והכמהה של בעל הבית אל דבר מעלה שבקדושה מצליחה לנסוק השמימה. אך הדילוג לא שלם. הגוף והנפש נשארים עם בעל הבית – בתוך הבית. האור-ח, אור חנוכה, מלביש את הנשמה בלבוש גן-עדן ולוקח אותה למקום אחר, אבל הנפש-רוח נשארים במקומם, בבית[5]. הגוף נשאר למטה במקומו, בעוד הנשמה מתגעגעת. במובן קיומי, אנחנו נשארים במקומנו – לא ממריאים ועוזבים עד הסוף את המקום שלנו. באפשרות הקיומית הזו טמון סודו של האורח, של חנוכה.

 

בעזרת האורח בעל הבית מגלה פלא: המקום אליו הוא מסתכל הוא מקומו. שם הוא נמצא. בכוחה של מחשבה, של הסתכלות שונה – לשנות את מקומו. בעל הבית מגלה שיש לו חופש תנועה – המחשבה שלו תקבע היכן הוא[6]. בפנינו נפתחת אפשרות לקיום מתמיד בתוך מסע שיש בו תנועה בין כאן לשם, בין מקומות. אפשרות שמכירה בכוחה של מחשבה והסתכלות להביא אותנו למקום חדש לגמרי, משרה ומפתיע. המחשבה בת חורין להניע אותנו מהבית פנימה אל החוץ, אל מה שמעבר – ושוב חזרה הביתה. בין מציאות ביתית ומוחשית של "כאן" ועכשיו, לבין מקום השראה ורוח שבאים "משם". האורח מלמד את בעל הבית את אומנות הנוכחות המלאה כאן ושם – בו זמנית. מעין מציאות חלומית של גם – וגם. תנועה קיומית כזו כרוכה בוויתור על שאלת הזהות שלנו – "מי אני"? ו-"מה מקומי – כאן או שם"? ר' נחמן מציע לנו להיפתח לאורח ולתת לו להיכנס לתוכנו, להפריח את נשמתנו – בלי לענות לשאלה. בלי לדעת מי אני, ואיפה אני נמצא כרגע בדיוק. לא צריך להשיב תשובה ולהחליט – האם אני פה או שם, גוף או נשמה. מוצע לנו להכיר במצב קיומי ואין סופי של געגוע.

 

בלשון צחות, ניתן לומר שהיחס בין בעל הבית והאורח שופכים אור על היחס ביניהם הוא היחס שבין אכילת סופגניות למשחק בסביבונים. הסופגנייה של חנוכה מונחת היטב, מנופחת, מרוצה מעצמה – מייצגת בעלבתיות. היא לגמרי "כאן". היא רומזת לרצון של בעל הבית לשבת במקומו, לנוח, ליהנות בניחותא ממתיקותו של הבית. בו בזמן, בתוכנו יש גם געגועים אין סופיים לדבר שבקדושה. הסביבון של חנוכה הוא סמל הפוך לסופגנייה. אין לו עמידה יציבה. קיומו תלוי בתנועה מתמדת. סיבובית. אם הוא מפסיק לנוע הוא נופל. אין לו מקום קבע. כולו "שם". משום כך, מסביר ר' נחמן, אותיות הסביבון מתחלפות ללא הרף. ר' נחמן קושר את המשחק שלנו בסביבונים לתנועת גלגל חוזר אין סופית בין עולמות. בין ביתנו לבין געגועים – פה ושם[7]. אנחנו בתקופה רווית הפתעות. דברים עליהם נשענו בביטחון כמו בית יציב מתערערים לנגד עינינו. לעיתים אנו מתמלאים בתחושה שהקרקע נשמטת מתחת רגלינו, ששוב איננו במקום מוכר – בבית. יש כאן כאב ופחד, אך גם הזדמנות. לפתיחת לב לדבר מעלה שבקדושה. לציפייה שהאורח ייקח אותנו אתו, מידי פעם, למעלה, "לשם" – "וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם, וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ".

 

השיעור נערך בידי עמרם קליימן

 


[1]   ראה לקו"מ קמא, רמ"ה.

[2]   על צירופי האותיות אז"ח הוא ד': נחל שורק. אות תתקצ"ח: "על  המובא  בספר  חיי  מוהר"ן / חנוכה תקס"ט אורח נכנס וכו'. אז"ח הוא ד' עיי"ש. אמרו אנ"ש שעניין זה מרומז בתורה ב' (תנינא) שאמרו רבנו בשנה הנ"ל. והיינו אור"ח זה בחי' או"ר ח' – בחינת אור ח' ימי חנוכה. אז"ח הו"א ד'. היינו – א' מרמז על בחי' אור האמת שאמת הואאחד. ז' מרמז על  בחי' ג' שמות: אל, אלקים, ה'. שע"י נשלם ד' חלקי הדיבור. וזהו שמרמז אות ז' שהוא חיבור של ג' וד'. ח' היינו ח' ימי חנוכה. וגם אז-ח כי א"ז הוא בחי' דיבור של מלכות כמ"ש: נכון כסאך מאז, כמבוב"פ. וזהו א'ז'ח' הוא ד' כי העיקר הוא שלימות הדיבור היינו רבוע הדיבור שבו נכלל ברכה וקדושה היינו לשון הקודש כמבוב"פ. (רל"י שליט"א). 

[3]   הסיפור של ר' נחמן מבוסס על כוונות האר"י לחנוכה: "נ'ר. וזהו נר שבת ונר חנוכה אלא שיש הפרש ביניהם. כי נר שבת עולה היא למעלה עד הכתר שלו ממש. ונר חנוכה הוא אשר יורדים כל הבחי' אלו אליה למטה במקומה" (שער הכוונות, דרושי חנוכה). ברקע, נמצאים דברים אלו של האר"י הקדוש על עניינים של ימי חנוכה – בהורדת אור הכתר לתוך המלכות. כלומר: הורדה של אור שנובע מהספירה העליונה ביותר לתוך הספירה הנמוכה והארצית ביותר. תנועה של ירידה. בניגוד לשבת – בהן העולמות מתעלים למעלה, התנועה של חנוכה הפוכה – אור מעולמות עליונים יורדים מטה, מבקרים אותנו – נכנסים לתוכנו.

[4]   ותחילה בשורש שלהם לא באו עדיין לידי ציור פרטי רק בכלילות וסתום והעלם, והם הנקודות. ואחרי כן נתגלמו ונתפשטו יותר לפרטים וציורים, והם כ"ב אותיות. ולכן האותיות הם נקראים כלים וגופים והנקודות הם רוח שמאירים לגופים שהשרשים הם מאירים לענפים. ומאלו הכ"ב אותיות נברא הכל (מבוא לחכמת הקבלה א, שער ז').  

[5]   נפש רוח – אותיות נ"ר: "ולזה מדליקים נ"ר חנוכה, דחנוכ"ה גי' גוף ונ"ר ר"ת נפש רוח, והשמן אותיות נשמ"ה – לקשר אותם יחד" (מעינים בנחלים, חנוכה).

[6]   "וידוע במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו נמצא. כשמחשב בחכמה הוא דבוק ברגע ההוא כולו בחכמה. וכל מה שאדם מעורר במחשבתו כך מעוררין עליו מלמעלה" (דגל מחנה אפרים בשם הבעש"ט /  בראשית, ד"ה ויאמר). לתוספת עיון ביחס בין מחשבה לבין מקומו של אדם ראה גם בלקו"מ קמא, תורה קצ"ג, ובלקו"מ תנינא, תורה נ'. וגם בצדקת הצדיק, קמ"ד: "במקום שהוא המחשבה של האדם שם הוא כל האדם כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש. והנפש אינה דבר רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם".

[7]   "…וּבֶאֱמֶת דַּע כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר, שֶׁקּוֹרִין דְּרֵיידִיל. וְהַכּל חוֹזֵר חָלִילָה וְנִתְהַפֵּךְ… כִּי בֶּאֱמֶת בְּהַשּׁרֶשׁ הַכּל אֶחָד… וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּשַׂחֲקִין בַּחֲנֻכָּה בִּדְרֵיידִיל… וְזֶה בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עַל הַדְּרֵיידִיל שֶׁהֵם הנג"שׂ, רָאשֵׁי-תֵּבוֹת: הִ'יּוּלִי נִ'בְדָּל גַּ'לְגַּל שָׁ'פָל – שֶׁהֵם כְּלָל כָּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל שֶׁכֻּלָּם חוֹזְרִים חָלִילָה וּמִתְגַּלְגְּלִים וּמִתְהַפְּכִים מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה מְרֻמָּז בַּחֲנֻכָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם הָיָה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה שֶׁזֶּה בְּחִינַת דְּרֵיידִיל בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁנִּתְהַפֵּךְ מִבְּחִינָה זוֹ לִבְחִינָה זוֹ וּמִזּוֹ לָזוֹ… (שיחות הר"ן. אות מ').