fbpx

מסירות נפש – בכל נפשך/ צוות בית מדרש להתחדשות

מסירות נפש – בכל נפשך

"ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם…"   

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי 

 אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל :

 "אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית  – אי אתם נמסרין בידם!"

(סוטה מב.)

 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְקוָק אֱלֹקינוּ יְקוָק אֶחָד.

  

    ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

 

וְאָהַבְתָּ אֵת יְקוָק אֱלֹקיךָ

 בְּכָל לְבָבְךָ

  וּבְכָל נַפְשְׁךָ

   וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם,

    עַל לְבָבֶךָ.

 

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ

 וְדִבַּרְתָּ בָּם

         בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ,

            וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

              וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

 

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ

    וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

 

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ

       וּבִשְׁעָרֶיךָ.

 

 

 

 

יז …ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה.

יח  וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו–עובר בלא תעשה, שנאמר "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו–מפניהם" (דברים כ,ג).

יט  ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו; ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו–הרי זה כמי ששפך דמי הכול, שנאמר "ולא יימס את לבב אחיו, כלבבו" (דברים כ,ח).  והרי מפורש בקבלה "ארור, עושה מלאכת ה'–רמייה; וארור, מונע חרבו מדם" (ירמיהו מח,י).

כ  וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד–מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא:  שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך . . . והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ה' אלוקיך" (שמואל א כה,כח-כט).

 

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ז')

 

 

 

בית מדרש להתחדשות

י"ח טבת תשס"ט / 14.1.09

 

בכל נפשך

 

הרב דוב:

יש הלכה מיוחדת במינה בהלכות אבלות – שאסור לדרוש בשלום האבל. יש לזה כמה וכמה הסברים, אחד מהם הוא שבמובן מסוים אין לו שלום, הוא והמילה שלום לא נמצאים ביחד.

ראיתי כמה זה קשה כי באופן בסיסי אנחנו כל כך מתעניינים ורוצים לשאול מה שלומך ומה קורה ומה המצב, והחוסר מנכיח מאוד את המקום בו יושב האבל לבין המקום בו נמצאים האחרים.

היום נמצאים איתנו ע.נ. מצד אחד, ויצחק מצד שני. הם היו נוכחים פה מאוד גם בשבוע שעבר – גם בהעדר עצמו וגם בהעדר שלכם, ואני מרגיש שאני ולא רק אני רוצה לשאול את השאלה האסורה, וחשבתי לנכון לתת לכם את רשות הדיבור לפתוח, ולהביא את המקום שלכם.

 

ע.נ.:

בית המדרש הוא מקום להתחדשות. בזמן האחרון יוצא לי להסביר את הדברים שאגיד כמסר ואמירה, אך המיוחד בבית המדרש הוא ההקשבה, ולכן כאן זה מאפשר לי להביא את הדברים ממקום יותר פנימי.

תוך כדי שיחה מקדימה עם הרב דוב הוא אמר שיכול להיות שתמונות הם הרבה יותר ממילים, והרגשתי נכון עם זה, אז הבאתי תמונות.

במשך השבעה הרגשתי בתפקיד, הרגשתי שה' שם אותי במקום כזה שבו אני מנסה לחיות משהו ולא להציג – זה תפקיד מסוים. יכול להיות שהמקום הזה פחות איפשר לי את החיבור הרגשי והפנימי.

בני יוני היה מפקד במגלן והיה כסמל מפקד של צוות, וכשבסוף השירות הוא החליט שהוא חוזר ועושה את המסלול מחדש כקצין, הוא עשה סרט שנקרא "פרידה" בו הוא נפרד מהחיילים שלו. בסוף השבעה ישבנו כל המשפחה וראינו את זה והכל צף, והיה שבר או חיבור יותר אמיתי ופנימי לדברים שלא נתתי להם ביטוי בשבעה.

זה מקום שבו אני כן רוצה לשתף אתכם. מתוך השיחה עם הרב דוב הבאתי את התמונות והסרטון.

לפני כן, אני רוצה לומר סוג מסוים של תודה על בית המדרש ועל המפגש עם החברים. יש סוגי השראת שכינה וישנם מדרגות – כך שמעתי בשבעה מהרב יעקב שפירא ראש ישיבת מרכז הרב שאמר בשם אביו – יש מדרגה של שכינה בבית אבל ויש מדרגה של שכינה בבית השמחה. בבית האבל זה מתחיל מהמחלה והגוסס ששם שכינה למרגלותיו, ואני הרגשתי שיש מדרגות בניחום אבלים. יש סוג של ניחום שבא מהחברים – סוג של נחמה בחברים של יוני שליוו אותו בצבא ושהיו איתו בפציעה, וכשבאו אח"כ הפצועים זה היה סוג של ניחום. ויש ניחום אחר שבא מהמשפחה – משפחות שכולות שבאות לשתף ולעודד. והרגשתי שיש סוג של נחמה מיוחדת בבית המדרש להתחדשות. אמרתי לחברים שהגיעו שאפשר לפתוח סדנה במקום, כי בית המדרש זה מפגש שאתה מתרגל את עצמך להפגש עם עצמך, עם חברים. יש פה הקשבה, ויש פתיחות כלפי השני במקום של "איפה זה פוגש אותך", וזה היה המקום שבו קיבלתי את הנחמה מבית המדרש המיוחד הזה.

נקודה שניה לגופו של עניין – הגיעו חברים כל אחד בסגנונו. הגיע חננאל עם ניסיונו המעשי ועם עצותיו המעשיות החכמות. הוא הציע לי לכנוס את המשפחה הגרעינית ולשבת, לא לתכנן יותר מדי אלא לדבר.

חבר נוסף שהגיע, אבי, הציע לי מכורח הנסיבות שהוא תותחן בשריון שהוא יכול לתאר לעצמו את החוויה הנוראה של צוות הטנק שפגע ביוני, והוא לא יודע איך אז קיבלתי את ההחלטה שאני יוצר קשר עם צוות הטנק בכל מקרה על מנת להגיד להם מה אני מרגיש, ותו"כ לחימה הצלחתי ליצור איתם קשר מעבר למכתב – לפני שבת נוצר קשר.

 

הדבר השלישי, דבר שראיתי שליווה אותנו הרבה לפני הניסיון הזה של הקב"ה – שהוא תמיד מכין את הרפואה, והייתה פה תרופה משמעותית בתוך המשפחה – שלוש חתונות בתוך פחות משנה, האח הבכור ראה בחתונת אחיו, הוא בעצמו התחתן ונולדה תינוקת שנולדה פגה, ועכשיו אני מבין שהקב"ה רצה לתת לו עוד חודשיים בתור אבא. וגם אני מרגיש שבית המדרש הזה היווה בעבורי סוג של הכנה, שמצאתי את עצמי הרבה מאוד בימי השבעה בהקשבה. הקשבה לחברים, להתבוננות, הקשבה פנימית. הקשבה שמאפשרת לתת מקום לדברים שקורים ומתרחשים.

 

אלו הדברים שרציתי לשתף אתכם במחשבה לאחור, במקום שאני נותן לבית המדרש סביב האירוע עצמו. אני גם רוצה לשתף אתכם בסרט, ואולי תו"כ זה יש קצת תמונות שאפשר להעביר. תוך כדי התמונות אני רוצה לומר כמה מילים, ואולי דרך שניים שלושה סיפורים אסביר על דמותו של יוני.

יוני באמת קיבל חינוך טוב – אבל אני חושב שמצד עצמו היה נשמה מיוחדת, ולא פחות ממה שחינכנו למדנו הרבה מיוני. בגיל 3 עשינו לו חלקה, ביקשנו שיסיר פאות, הוא אמר לאמא שצריך לחתוך את הפאות כי אולי זה יהיה לשון הרע על הספר.

זה מאפיין אותו גם בתור חייל. במסלול במגלן אמרו שמי שמנקר ילך ויגיד למפקד, וכשהוא התוודה בפני המפקדים הם אמרו לו שילך הצידה ויתן לעצמו סטירה, והוא הלך ונתן לעצמו סטירה – זו התמימות שלו. ומאידך הוא באמת היה מבחינת בגרות ובשלות משהו מיוחד, השבעה מבחינתנו היה מקום נפלא לאסוף את האישיות שלו ולרכז אותה במקום מיוחד.

סיפרו לנו בקורס קצינים שיוני היה רמה אחת מעל כולם, לא היה שייך איתו תחרות. הוא מאוד שנא את מושגי התחרות. בסיום הקורס הוא קיבל את הציון הכי גבוה שם וניגש אליו המפקד והתייעץ איתו שכדאי לתת את "המצטיין" למישהו אחר שצריך לדחוף אותו.

מצד אחד מצוינות ומאידך צניעות.

 

זה חלק מהדברים שאספנו באישיות שלו במהלך השבעה. קיבלנו יוני שלם יותר בשבעה.

 

 

 

***     ראינו סרט שהכין יוני הי"ד        ***

 

 

 

הרב יצחק:

אין מערבים אבל באבל, קשה לי אחרי שדיברת לומר עוד דברים.

אני רוצה להוסיף שתי נקודות – נקודה אחת היא שהרגשתי המון אהבה, אנחנו עטופים באהבה. קיבלתי הרבה פנים – בשבילי זה יותר פנים מאשר סיפורים, את הסיפורים הכרנו – אבל קיבלנו הרבה פנים מכל מיני מעגלים, הרגשתי הרבה פנים חדשות שהגיעו.

 

אזכיר שלפני ארבע שנים ישבנו בקבוצה עם יוסי ואילנה וצחי להמן ויהונתן ומרדכי ובפתיחה ביום הראשון כל אחד אמר מה המתנה ומה הבקשה, וזה היה פחות או יותר אחרי ההופעה השנייה של הגידול.

כשהגיע תורה של אילנה היא אמרה שהמתנה שהיא מביאה היא שממש בתקופה האחרונה התגלה לה שהיא חולה עוד פעם בסרטן. היא קצת תיארה את זה ופרצה בבכי, והיה בכי בקבוצה. וכששאלתי מהי הבקשה, היא השיבה שהיא מבקשת שתמשיכו לדבר על הזוטות שלכם, ועל הדברים הקטנים של היום יום שלכם, ואל תמנעו מעצמכם משהו בגלל שמול הקושי שלי הכל מתגמד – תרשו לעצמכם להביא את החיים שלכם. משהו באוויר השתחרר, החופש ניתן, וזה בסדר. "כך", אמרה, "נהיה יחד". זה מאוד שיחרר ופתח ואיפשר לנו להיות שנה שלמה עם העליות והירידות בבריאותה, בחופש.

אני מעביר את הבקשה הזו, שתרשו לעצמכם לחייך, ולצחוק ולדבר על היום יום ולהביא אותו, שנרגיש שגם אנחנו נורמאליים, שאפשר להיות לידנו.

 

אסיים בדבר הלכה. בסוף השבעה גם אנחנו עשינו אסיף משפחתי, ישבנו ביחד אחרי בית הקברות והיה טוב מאוד. אבי (בעלה של אילנה) שאל את גיסי שהוא גם איש הלכה – הרב שמואל אריאל – לגבי זה שאנו מערבבים צחוק ובכי כל הזמן, והם באים כאחת, ונוגעים במקום העמוק של הפרידה והכאב, האם הדבר מותר לנו – שהרי האבלות ממשיכה כל השלושים, ולילדים כל השנה. האם זה בסדר שאנחנו מתבדחים וצוחקים?

אני אמרתי לו שכמו שאי אפשר להסביר בדיחה כך אי אפשר לשאול פוסק שאלה שכזו, אבל את ר' שמואל אפשר לשאול. תשובתו הייתה שכל עוד לא מדובר בהסחת דעת (כמו בצפייה בתוכניות בידור) זה חלק מהביטוי של האבל וזה בסדר. אז קיבלנו הכשר הלכתי גם לצחוק, ואני חוזר על בקשתי גם בשמי ובשם אילנה לשמור על הצחוק והחיונית.

 

הגמרא בסנהדרין דורשת  על הפס' "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" – בבכי ושירות.

 

הרב מרדכי:

אני רוצה להגיד משהו בשם אילנה,אני לא ידעתי שהיא חולה לפני המפגש שהרב יצחק תיאר קודם וזה היה בשבילי שוק, ושאלתי באותה פגישה מה יתאפשר לך בזכות זה שהבאת את זה כאן באופן כזה. היא חשבה רגע וסגרה עיניים, ואמרה: "שאני אזכה לעלות השמיימה בריקוד".

 

הרב יצחק: וכך הווה…

 

 

 

 

 

הרב דוב:

אנחנו לא צריכים להגיד במעבר חד נעבור ללימוד, כי הלימוד חד הוא עם מה שדובר כאן.

 

יוסי:
כל הזמן יש שאלה האם ללמוד משהו שקשור לכאן ולעכשיו כי זה מוביל ומכוון, ואי אפשר לדעת מה קודם למה. בחרנו ללמוד סביב הפס' של "ואהבת" – המשך מתבקש משבוע שעבר וממצבנו. היום בבוקר תוך כדי שאני מלביש את הבן שלי בן ה-4.5 לגן- הוא אומר לי: "אבא תנחש את מי אתה הכי אוהב", ואני אומר לו: "את אמא", והוא משיב כנגדי: "טעות! את הקב"ה". וכבר הורמה לי גבה האם הוא היה אתמול בלילה כשלמדתי את זה. ואז הוא אמר לי: "אבא את מי אתה הכי אוהב"? לא ידעתי מה לעשות ואמרתי לו "את אמא", והוא לא וויתר ושאל: "מה עם ה'"? אז אני כבר לא יודע מה גורם למה.

 

זה שאנחנו לומדים "ואהבת" לא אומר שאנחנו מיד שם, כמו לגבי היראה כך זה לגבי האהבה.

יש כאן את המשנה ממסכת ברכות, ויש כאן טוטאליות שחופרת – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". נתחיל את המשנה ביחד ונצא ללמוד בחבורה.

 

משנה

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'"  בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובכל נפשך –  אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך – בכל ממונך.  דבר אחר: בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד.

 

יש כאן דין ויש דרשה. הדין הוא שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אפשר לפתוח בשאלת פשט – מה כתוב כאן? מה זה שחייב אדם לברך על הרעה כשם שעל הטובה, אם היינו צריכים לתרגם את זה למילותינו?

 

תשובות המשתתפים:

 

·         לדעת שהרעה מגיעה מאותו מקום שהטובה מגיעה.

·         המילה "לברך" מתורגמת כמו "להודות", ואולי כתוב כאן שחייב אדם להודות על דברים רעים שקרו לו.

·         כמו שנאמר קודם – מה המתנה שכל אחד מביא איתו. זה סוג של מתנה ותנועה אליי – והשאלה מה התנועה שלי חזרה לאותו דבר? אותו דבר שכביכול נאמר קודם כמתנה וזה ניתן לקבוצה – יש כאן טובה או רעה שניתנת לנו, והשאלה היא מה התנועה שלנו חזרה לאותו דבר.

·         הרב יצחק: אני רוצה לומר זאת בערבית: יש לי חבר שנולד לו ילד עם תסמונת דאון לפני 20 שנים, עוד לפני שזה היה בתודעה הציבורית. אנשים אמרו לו שזו חוויה נפלאה והרגיז אותו הייפוי של המציאות. הוא גר באזור ערבי ואיזו שכנה ערביה רואה אותו עם פנים נפולות ושואלת אותו: "נולדה בת"? והוא סיפר לה את האמת, ואז הזקנה אמרה לו: "רק את הטוב אתה מקבל מה', את הרע אתה לא מקבל מה'?" וזה ניחם אותו להמשיך הלאה.

·         אני מפרשת את זה כלקבל, לשים לב. בדרך כלל את הטוב אנחנו מקרבים ואת הרע מרחיקים, ו"לברך" הכוונה לא לפחד לגעת ולא לפחד לשחק בו ולהרגיש אותו. זה פירוש, לא פשט.

·         "לברך" מלשון ברכה, חייב אדם לראות את הברכה שיש בניסיון ובקושי, כשם שיש ברכה בטובה.

·         בולט לי יותר החלק השני של ההלכה: "כשם שמברך על הטובה" – זו דרך עקיפה לומר שצריך לברך על הטובה, כמו ש"ואהבת לרעך כמוך" מזכיר לנו שצריך לאהוב את עצמנו. כך שומעים את מה שבאמת חשוב.

·         מאוד טבעי לברך על הטובה. יש פה דרישה וחובה שאם אתה לא מברך על הרעה אתה בבעיה. אני מדגיש את המילים "חייב", ו"כשם" – זה אומר שזה צריך לבוא מאותו מקום של הנפש.

·         המילה הקשה אצלי היא "חייב", ומאוד קשה לי עם זה.

·         נורא קשה לי עם האווירה שחייבים לברך – איפה הרגש? איפה הזעקה? איפה ההתקוממות? אני לא מקבלת את הרע! אני לא יכולה להכיל את זה…

·         אילן: גם המשנה יודעת את זה ולכן היא אומרת "חייב" – המילה הראשונה היא "חייב", כאילו כבר נשמע קול שאומר שצריך זעקה, ואז עונים – חייב!

 

יוסי:

אתם שמים לב בהתבוננות ביניים, שזה ודאי היגד נורא קשה וחזק באופן ראשוני. המיון הטבעי של התודעה שלנו הוא שיש דברים טובים ורעים, ופתאום יש כאן משהו אחר. אנחנו יוצאים לדרך עם ציר מסוים, עם פריזמה רחבה של החיוב הזה עצמו. בוא נמשיך עם מה שנאמר, עד כה ראינו את הדין ועכשיו נראה את הלימוד ונשים לב מהיכן נלמד הדין הזה.

 

שנאמר (דברים ו) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'"  בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובכל נפשך –  אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך – בכל ממונך.  דבר אחר: בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד.

 

·         מעניין שה' הידוע היא רק על יצר הרע ולא על יצר טוב.

·         אותי זה מכניס לטלטלה, זה ציווי על הרגשה, חובה להרגיש. וזה שהפירוש פותח ב"ואהבת" – כנראה שיש כאן הזמנה לעמוד בין החובה לבין ההרגשה. ההרגשה הפשוטה היא לברך על הטובה, ויש חובה לברך על הרעה.

·         יש פה קו של הקרבה שמופיע בכל חלקי הדרשה. זה טבעי לאהוב את ה' ביצר טוב, וזה לא צפוי ומפתיע לאהוב את ה' ביצר הרע. טבעי לאהוב את ה' עד הגבול שהוא דורש את נפשך, טבעי לאהוב את ה' כשאני נותן מעשר כספים ולא בכל ממוני. הדרשה עושה לי רושם שזה לא צפוי ולא טבעי-ראשוני לברך על הרעה, והדרשה היא לבקש את הלא טבעי והלא צפוי.

·         "בכל נפשך" הכי עושה לי את זה – כלומר לקחת את הנפש מהאדם בעצם הדרישה הגבוהה ביותר שאפשר לדרוש ולבקש מאדם, ואם זה לא ברכה, אם זה דבר שהוא לא נכון לעשות אותו אז האדם לא היה עושה אותו. אם הציווי פה הוא "בכל נפשך" זו ההוכחה.

·         אני רוצה להגיד שיש פה מובן מאליו שאנשים מברכים על הטובה, ואני חושב שהסיפא של המשנה מסייגת את זה – "הווה מודה לו בכל מידה ומידה"… כלומר: זה לא מובן מאליו שמברכים על הטובה, כי אנחנו רואים שאנשים בצרות מתפללים הרבה יותר בדבקות מאשר כשיש דברים טובים. אני לא מבין למה משווים את הטובה לרעה – אני מבין שכשרע אני לא מודה, אבל יש קשר לקב"ה. אני צריך להודות לו על ההתייחסות, על עצם הקשר.

·         הרב דוב: אני רוצה להזכיר שהפס' לא מופיע פה, אבל הפס' מתחיל ב"אחד – ואהבת". זה למעשה סוג של הצבעה על "בכל… בכל… בכל…" – עובדה שהכל אחד. הדרשה מפרטת את ה"אחד" הזה.

 

יוסי:

המילה "מאדך" היא המילה המוזרה, ולכן דורשים אותה ואפילו בשני דרשות. הדרשה השנייה – "ממונך", הולכת עם הצליל ומשחקת איתו (6 פעמים).

בכותרת של המשנה קראו לזה "רעה", ובדרשה קוראים לזה "מידה" – מידה שהוא מדד לו. כשיצאתי מהלוויה של אילנה דיברנו ואמרתי שהרווחנו ממנה כך וכך שנים – זה המידה שמדדנו לנו. זו הייתה תחושה חזקה מאוד ביציאה מבית הקברות. המכוונות היא לא אל ההילקחות – ששם יש משהו טוב, אלא הברכה היא על מה שכן היה. אולי אני מקל על הפרשנות, אבל אם אני מבין שהמשפט הוא המקור של הדין, אז זה נותן מבט אחר על מה מברכים – מברכים על המידה – גם על מידה קטנה וגם על מידה גדולה.

 

יש כאן את הדרשה ואחרי זה יש סיפור מפורסם לכולנו אודות הדרשה הזו. מסתבר שר' עקיבא שדרש את הסיפור היה נאה דורש ונאה מקיים שהפך את שמע ישראל לרגע של מסירות נפש בכל הדורות.

ברמה הספרותית יש כאן ארבעה תמונות, אני מציע לראות כל תמונה ולקרוא ולהבין אותה – מה מתואר כאן, וגם להבין אותה ברמה שכל תמונה אומרת משהו על מסירות נפש, ומתייחסת למסירות נפש מזווית אחרת. אני מציע לא להתייחס לסיפור בבת אחת, אלא שלב אחרי שלב. כל פעם שר"ע עושה צעד למסירות נפש הוא מסביר את עצמו מחדש, ובעיניים האלה נסביר את הסיפור.

 

גמרא

תניא ר' אליעזר אומר : אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך?  אלא, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו  – לכך נאמר בכל נפשך,  ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך.  רבי עקיבא אומר בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך.

 

 

תנו רבנן : פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה.  בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה.

אמר ליה  : עקיבא,  אי אתה מתירא מפני מלכות הרשעה? אמר לו :  אמשול לך משל, למה הדבר דומה ? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם :  מפני מה אתם בורחים.  אמרו לו :  מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם : רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו :  אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?  לא פקח אתה אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה ?! אף אנחנו – עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל) "כי הוא חייך ואורך ימיך"  – כך,  אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה!

 

אמרו, לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו : פפוס, מי הביאך לכאן?  אמר ליה : אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה,  אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים!

 

בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה – זמן ק"ש היה,  והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל,  והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו : רבינו עד כאן?  אמר להם : כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי –  מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!  היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.  יצתה בת קול ואמרה : אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד.

 

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה  : זו תורה וזו שכרה ?!(תהילים יז)" ממתים ידך י"י ממתים וגו'" אמר להם:  חלקם בחיים.  יצתה בת קול ואמרה : אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב:

(ברכות סא)

 

 

רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד.

 כי הדר,  אמר ליה אבוה :  מאי חזית?

אמר ליה :  עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה!

אמר לו :  בני,  עולם ברור ראית!

ואנן היכי התם?

כי היכי דאיתו אנן הכא –  הכי איתינן התם.

 

ושמעתי שהיו אומרים :  אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

ושמעתי שהיו אומרים :  הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן.

 

 מאן נינהו? אילימא ר"ע וחביריו –  משום הרוגי מלכות ותו לא  !? אלא הרוגי לוד.

(פסחים נ.)

 

תרגום:

רב יוסף בנו של ר' יהושוע בן לוי חלה ועמד לגווע.

 כאשר חזר, אמר לו אביו : מה ראית?

 אמר לועולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה![1].

 אמר לו : בני, עולם ברור ראית.

"ואנחנו[2], איך שם?"

" כמו שאנחנו כאן כך אנחנו שם" .

" ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו,

  ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן"

 

מי הם (הרוגי המלכות)?  אם תאמר ר' עקיבא וחבריו (עשרת הרוגי מלכות), משום שהם הרוגי מלכות ותו לא?![3] אלא  -הרוגי לוד[4].

 

 

אסיף

יוסי:

נתמקד בפסקה הראשונה וניקח את זה לחיים שלנו. כשנותנים סיפור כזה שמדבר על מסירות נפש יש יותר סיכון שאנחנו נישאר בדוֹגמא, וברוח מה שנאמר פה בתחילת הפגישה – לחזור לחיים, אני רוצה לשאול את השאלה על החיים.

בפסקה הראשונה הוא שואל אותו איך אתה לומד תורה. ר"ע עונה לו שהתורה זה החיים שלי, בשבילי מחוץ לתורה הרבה יותר מסוכן כי בלי זה אני לא יכול לחיות – בזה אני כמו דג במים.

אני רוצה שניקח כמה דקות להתבוננות, כל אחד על עצמו ועל החיים שלו ונחשוב: איזה דבר או דברים אני יכול לומר עליהם שבשבילי זה המים שבתוכם אני חי, בתוכם אני כמו דג במים, ובלי זה חיי לא חיים. יכול להיות שלא נמצא שום תשובה, אך נבדוק את השאלה עם עצמנו ואני מקווה שנמשיך לחשוב על זה גם אחרי זה.

 

אני מרגיש תמיד מול מוות ומול מחלה שזה מחזיר אותי הביתה עם שאלות חזקות על החיים. אני מציע שמתוך הלימוד הזה נלך עם השאלה הזו…

 

תם ולא נשלם.

 

 


[1] רש"י : אותן שהיו כאן חשובים ראיתי קלים.

[2] רש"י תלמידי חכמים

[3] רש"י : לא היתה בהן מעלה אחרת שיחשבו עליה אלא זו בלבד?!

[4] רש"י : שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל, שהודו על עצמן הריגת בת מלך, שהיו מטילין אותה על כל ישראל.

לעילוי נשמת יקירתנו,

אהובת ליבנו,

מיסודות בית מדרשנו

אילנה מרים