fbpx

להסתכל בהשכל של כל דבר/ הרב דוב זינגר

 

 

"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר". מהו השכל? ר' נחמן מציע שיש בכל דבר שכל וחכמה. כלומר: לכל דבר בעולם יש את הנקודה שלו, שמחייה אותו. יש לה שכל. ההבנה שהמציאות כולה נבראה על ידי מתכנן בשום שכל – "סוף מעשה במחשבה תחילה" – מאפשרת לנו להתבונן בדבר – ולחפש את השכל שיש בכל דבר. משום כך, ההסתכלות הזו מחברת אותנו אל השם יתברך. החכמה האלוקית עליה מדבר ר' נחמן טעונה במטען קבלי: ספירת חכמה היא הרעיון, היא ההתחלה, הניצוץ – ויש בה היגיון פנימי. זו קורמת עור וגידים, מתלבשת במציאות, משתלשלת לתוכה. תורה א', הפתיחה של ליקוטי מוהר"ן מיועדת להפנמה של ההבנה הזו: במציאות שלנו יש שכל, חכמה פנימית. היא לא מסתכמת במה שרואים – יש בה שכל.

 

 

 

לקוטי מוהר"ן קמא. תורה א'

 

כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת ח') "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב. כִּי יַעֲקב זָכָה לַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה (תִּקּוּנִים תִּקּוּן י"ד, זהַר מִשְׁפָּטִים קכ"א:) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קי"א) "רֵאשִׁית חָכְמָה" (בְּרֵאשִׁית כ"ז) "וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם", וְתַרְגּוּם אוּנְקְלוֹס: וְחַכְּמַנִי. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶה בְּחִינַת(מִשְׁלֵי ד') "וְארַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם". וְזֶה בְּחִינַת חֵית – לְשׁוֹן חִיּוּת (עיין זוהר פנחס רמ"ה: ובתיקונים תיקון ס"ה) כִּי הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת ז')"הַחָכְמָה תְחַיֶּה" וְכוּ'. אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאוֹר הַשֵּׂכֶל גָּדוֹל מְאד אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת נוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ב) "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְשׁוֹן מַלְכוּת'. וְזֶה בְּחִינַת לְבָנָה. כִּי הַלְּבָנָה אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַשֶּׁמֶשׁ (זהַר וַיְּחִי רל"ח). וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם אֶלָּא מַה שֶּׁמְקַבֶּלֶת מִן הַחֵית שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ"ל וְנַעֲשֶׂה (יְשַׁעְיָהוּ ל') "אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה".

 

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר זֶה בְּחִינַת עֵשָׂו שֶׁבִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כ"ה) "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה" – דְּהַיְנוּ הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל, בְּחִינַת (מִשְׁלֵי י"ח)"לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ". וְזֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה בְּחִינַת לְבָנָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָהוּ כ"ד) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה" וְכוּ' (עין תיקון ח'). וְזֶה בְּחִינַת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע. כִּי הַיֵּצֶר טוֹב נִקְרָא (קהֶלֶת ד') "מִסְכֵּן וְחָכָם" (עיין רש"י ועיין זוהר וישב קע"ט ובמ"ר קהלת ובנדרים ל"ב:) – בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנִיָּה וְדַלָּה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וְיֵצֶר הָרָע נִקְרָא "מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" – בְּחִינַת מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בְּחָכְמָה וָשֵׂכֶל בְּחִינַת "לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה" וְכוּ', כַּנַּ"ל.

 

וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִתֵּן כּחַ לִבְחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ה:) 'לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע'. וְעַל יְדֵי מַה נוֹתֵן כּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה? עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּכחַ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם: 'לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ' – אִי אָזִיל מוּטָב וְאִם לָאו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה') וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קִדּוּשִׁין ל:) 'אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ' כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נוֹתֵן כּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וַאֲזַי מְקַבֶּלֶת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת נ' חִיּוּת מִן הַחָכְמָה שֶׁהִיא בְּחִינַת ח' וְנִתְחַבֵּר וְנִתְקַשֵּׁר הַח וְהַנ וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה. וּכְשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל (רש"י בראשית כ"ה פסוק כ"ג) – וַאֲזַי נוֹפֵל וְנִתְבַּטֵּל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י"ד) "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". הַיְנוּ עַל יְדֵי דַּרְכֵי ה', הַיְנוּ הַתּוֹרָה, עַל יְדֵי זֶה הַצַּדִּיקִים שֶׁדְּבֵקִים בַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה הֵם נִתְחַזְּקִים וּמְקַבְּלִים כּחַ עַל יְדֵי זֶה "וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה בְּחִינַת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁנּוֹפֵל וְנִכְנָע עַל יְדֵי הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל.

 

וְעַל יְדֵי זֶה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת. כִּי עִקָּר מַה שֶּׁאֵין נִתְקַבְּלִין הַבַּקָּשׁוֹת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן וְאֵין נִכְנָסִין בַּלֵּב שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ, כְּאִלּוּ אֵין בְּלִבּוֹ מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַמְבַקֵּשׁ חֵן שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְקַשְּׁרִין הַנ וְהַח כַּנַּ"ל, וְנַעֲשֶׂה חֵן וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה (מִשְׁלֵי ה') "יַעֲלַת חֵן" וַאֲזַי זוֹכֶה שֶׁדְּבָרָיו הֵם דִּבְרֵי חֵן וַאֲזַי נִתְקַבְּלִין דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו כְּמוֹ מִי שֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֵן שֶׁנִּכְנָסִין הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ דְּהַיְנוּ זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ.

 

וְזֶה בְּחִינַת ת' – הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁנִּתְחַבְּרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ הַחֵי"ת וְהַנּוּ"ן וְנַעֲשָׂה בְּחִינַת חֵ"ן, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת תָּ"ו שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲקִיקָה וּרְשִׁימָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל "ט) "וְהִתְוִיתָ תָּ"ו". כִּי עַל יְדֵי הַחֵן נֶחְקָק וְנִרְשָׁם מָקוֹם בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְקַבֵּל הַבַּקָּשָׁה. כִּי עַל יְדֵי הַחֵן נִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו. נִמְצָא שֶׁבְּחִינַת הַחֵ"ן חָקַק מָקוֹם בְּלֵב זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרָיו בְּלִבּוֹ וִיקַבֵּל בַּקָשָׁתוֹ. וְהַחֲקִיקָה וּרְשִׁימָה זֶה בְּחִינַת תָּ"ו כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ (קהֶלֶת ט') "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" – נַחַת דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת חֵן הַנַּ"ל וְהַת' הַנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אוֹתִיּוֹת נַחַת וְאָז נִשְׁמָעִים דְּבָרָיו וְנִתְקַבֵּל בַּקָּשָׁתוֹ כַּנַּ"ל.

 

וְעַל כֵּן יַעֲקב שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל עַל כֵּן זָכָה לְחֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ל"ג) "כִּי חַנַּנִי אֱלקִים" וְכוּ'. וְעַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת הַשְּׁבָטִים בְּחֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן" וְכוּ'. וּבִנְיָמִין לא הָיָה אָז (שָׁם דחא מ"ג) "אֱלקִים יָחְנְךָ בְּנִי" (עיין ב"ר וישלח פ' ע"ח מקץ פ' צ"ב). וְדַוְקָא יוֹסֵף הָיָה יָכוֹל לְבָרְכוֹ בְּחֵן כִּי יוֹסֵף הָיָה כָּלוּל בְּיוֹתֵר מִבְּחִינַת יַעֲקב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ל"ז) "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף". כִּי הוּא הָיָה עִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו. כִּי יַעֲקב וְיוֹסֵף כְּחַדָּא חֲשִׁיבֵי (עין זוהר וישלח קע"ו: וישב קפ"ב). וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בְּיוֹסֵף(דְּבָרִים ל"ג) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" – 'בְּכוֹר' הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל וְזֶהוּ 'שׁוֹרוֹ' – לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת. כִּי צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ "הָדָר לוֹ" – תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: זִיו לֵיהּ, לְשׁוֹן אוֹר. כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אפֶל וָחֹשֶׁךְ מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּכָל דָּבָר וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ 

 

 

*

 

דברים של הרב דוב

 

"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר". מהו השכל? ר' נחמן מציע שיש בכל דבר שכל וחכמה. כלומר: לכל דבר בעולם יש את הנקודה שלו, שמחייה אותו. יש לה שכל. ההבנה שהמציאות כולה נבראה על ידי מתכנן בשום שכל – "סוף מעשה במחשבה תחילה" – מאפשרת לנו להתבונן בדבר – ולחפש את השכל שיש בכל דבר. משום כך, ההסתכלות הזו מחברת אותנו אל השם יתברך. החכמה האלוקית עליה מדבר ר' נחמן טעונה במטען קבלי: ספירת חכמה היא הרעיון, היא ההתחלה, הניצוץ – ויש בה היגיון פנימי. זו קורמת עור וגידים, מתלבשת במציאות, משתלשלת לתוכה. תורה א', הפתיחה של ליקוטי מוהר"ן מיועדת להפנמה של ההבנה הזו: במציאות שלנו יש שכל, חכמה פנימית. היא לא מסתכמת במה שרואים – יש בה שכל.

 

אנימציה (הנפשה) היא ציור בתנועה. דמויות בסרטים מצוירים – מתמלאות חיוניות. הדומם והדו-ממדי הופכים לחי ותלת ממדי. המציאות כולה היא כזו. אפשר לראות אותה ברמות קיום שונות: של דומם ושל חי. למשל: כשאדם אומר משהו, אנחנו מניחים שהוא התכוון למשהו – כלומר: שיש בדבריו נקודה, חיוניות. כך גם בטקסט: אנחנו מאמינים שהחלוקים בסוגיה אומרים משהו, הם מדברים דיבורים חיים – יש להם כוונה. גם הלימוד של התורה הזו מאתגר אותנו להאמין שר' נחמן מתכוון למשהו. אנחנו לא מוכנים לוותר על השכל של התורה הזו. אם לא הבנו, אנחנו יודעים שלא הגענו לנקודה הפנימית של הבנת התורה. בסתר ליבנו, אנחנו יודעים שיש לדברים מובן, יש להם אור, הם חיים – הם לא רק מה שהם נראים, הם לא סתם. זה לא במקרה. הקב"ה מתכוון למשהו, יש כאן סיפור. אירועי החיים והקורות אותנו מתחברים לנו לסיפור אחד – ומאיר מתוכם השכל.

 

ר' נחמן מלמד אותנו לבקש ולדרוש את המציאות – שזו תאיר לנו. לדרוש אותה, ולא לוותר לה. דרישת המציאות היא "בית מדרש" של סיפור חיינו. לומדים את המציאות בכל תחום חיים – ומחפשים ודורשים את ההארה שתהפוך את העובדות מדומם לחי. כשהדבר מובן ומואר (גם אם זה הבנה של עצמי) – מתעוררת בנו שמחה. הנתיב האישי קשור לנקודה הזו. לאדם יש אור שעובר דרכו, הוא מחפש את זה בכל מקום. אורו של הנתיב מכוון אותו. העבודה הזו, לא פעם, מעיקה. חיפוש ללא הרף של הנקודה הפנימית, של המסר. עשו לא סבל את ההבנה הזו, ומשום כך הוא בז לבכורה. גם אנחנו חשים תעוקה מחיפוש היתר של משמעות, של פשר: "אין שכל – אין דאגות". עשו מבזה את החיפוש המתמיד של משמעות בכל דבר. במצבים של הארת יתר, נוצרת תחושה של דחייה וביזוי האור. חיפוש ההארה ודרישתה – היא היחס המכונן בין יעקב לעשו.

 

אפשר לדמות את היחס בין חכמה (ח') לבין מלכות (נ') ליחס בין אור למסך. חכמה היא מקור האור, היא נקודת היציאה של המקרן. של האור. מלכות היא המסך של הסרט כולו – מסך של מציאות. עליו רואים את ההתגלות של השכל של הדבר, את החכמה. האור שיוצא מהמקרן חזק מידי – ומשום כך אנחנו חייבים מסך. במסך אין כלום. אבל הוא המרקע לקבלת האור. עשו טוען שהמציאות איננה המסך – יש רק מלכות – אין שורש, אין אור, אין "ח" – יש רק מציאות. גם הסתכלות על השמש בלתי אפשרית. המתח בין המציאות כפי שהיא נראית לבין הידיעה שהמציאות משתלשלת ממקור – הוא מתח מכונן. התנועה העדינה ביניהם היא שאלת הפוקוס על המסך. הדיוק במידת הכוונון – היא סוד. מקור האור מותאם למסך. ר' נחמן קורא לסוד הזה ח"ן. יכולת סודית להופיע במציאות כשהיחס בין חכמה למלכות מדויק. במצב כזה, פיו ולבו שווים, הוא מתבטא במדויק. החוץ משקף פנים, אבל הפנים מוסתר – ולא מתגלה בחוץ באופן פעור. כלומר: זו מערכת היחסים העדינה בין פנים לחוץ. ח"ן היא היכולת לבטא בצורה מדויקת ומתאימה את הפנים בחוץ. ח"ן דורש כבוד לחוץ, למציאות – וגם חיפוש וקשר עם הפנים.

 

אנחנו רגילים לשוחח בשיחה בינאישית בשיקוף. שיקוף מדגים את נקודת הח"ן. אנחנו משקפים בכבוד את המילים של האחר – כלומר, פינינו מקום ללבושים, למלכות שלו, לגילויים שלו דרך מילותיו. ואת זה עושים בכבוד. כבוד קשור באופן עמוק למלכות, להתגלות כפי שהיא. האישוש וחיפוש ההיגיון הוא חדירה עמוקה יותר לכוון הפנים, האור שיוצא ממנו. האמפטיה להרגשה מתקרבת עוד יותר לנקודת החיות של הדובר. שיקוף ואחריו החייאה של דבריו – זה תהליך עדין של איזון של ח"ן.

 

התהליך הזה אינסופי. הוא לא מתמצה, אלא דורש חיפוש מתמיד בין נקודת ההארה לבין הגילוי שלה במציאות. מעל חכמה יש כתר – יש אין – יש נקודה נעלמת שבה אפילו האור לא מופיע. האור והחכמה אינם חומר. פשטות, אצל ר' נחמן, היא היכולת של האיש הפשוט לדעת שיש חכמה בכל דבר. זו היכולת של התם. הוא לא מחפש את התגלות לבו (כמו החכם, שחושב שהחכמה בתוכו ושלו) – אלא מאמין בתמימות שהמציאות תאיר לו.ר' נחמן מלמד אותנו שזה הכוח של לימוד תורה. הלימוד עוזר לנו לחשוף את הנקודה הפנימית שמופיעה במציאות. וכך גם בתפילה. היא הביטוי העצמי הפנימי ביותר, תחנונים (ולא קבע) – והיכולת הזו  דורשת ח"ן. דיוק ביחס בין הפנים לחוץ.