fbpx

כח הגודל וכח הצומח על אמונה ואריכות אפים/ יוסי פרומן

 נקרא את תורה קנה, וננסה למשש את המושגים המרכזיים המופיעים בה: "ארך אפיים", "אמונה", "קרקע" וכו'.

ב"למשש" אותם אני מתכוון שניתן להם ממשות שלא משאירה אותם רק כערך מילוני. דרך טובה לעשות את זה תהיה שכל אחד מחברי הקבוצה יחשוב איך הייתי אומר את המילה הזו בשפה אחרת. עצם ההעברה לשפה אחרת מחייבת לתת למושג הזה פירוש קונקרטי וממשי.

הלימוד יהיה בקבוצות של עד שלושה אנשים. אפשר להסתפק כרגע בשתי הפסקאות הראשונות.

 

בהצלחה.

 

תורה קנה

 

עַצְבוּת הוּא מִדָּה רָעָה מְאֹד. וּמַה שֶּׁהָאָדָם אֵינוֹ נוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וּכְבֵדוּת. וְכֵן מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת. הַיְנוּ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כִּי בְּוַדַּאי אִם הָיָה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְהָיָה מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמֵד עָלָיו, וְשׁוֹמֵעַ כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו, וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלָּתוֹ, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת בִּתְפִלָּתוֹ, וּבְוַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. אַךְ עִקַּר בִּלְבּוּל הַתְּפִלָּה, הוּא בָּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. וְעַל – כֵּן נוֹפֵל עָלָיו עַצְלוּת וְעַצְבוּת, וּמְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ.

כִּי עִקַּר הָעַצְבוּת וְהָעַצְלוּת, הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. כְּמוֹ לְמָשָׁל, כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלֹא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל. וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אֶסְתֵּר ב):"וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה", לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת ל"א): 'אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים'. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, אֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם וְשׁוּם דָּבָר, וּמִתְפַּלֵּל בַּחִיּוּת כָּרָאוּי, וְנוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, כִּי אֵינוֹ מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מִשּׁוּם עִנְיָן שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ חִסָּרוֹן בָּאֱמוּנָה, אֲזַי אֵין לוֹ כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, וַאֲזַי הוּא נִרְקָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַחִטָּה הַנַּ"ל, וְעַל – כֵּן יֵשׁ לוֹ עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, וְהוּא נִרְקָב מַמָּשׁ:

 

 

וְזֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל שׁוּם בִּטּוּל וּבִלְבּוּל בַּעֲבוֹדָתוֹ, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, זֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר יָכוֹל לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ, כִּי לֹא אִכְפַּת לֵהּ שׁוּם דָּבָר, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא תָּלוּי בִּבְחִינַת אֱמוּנָה, כִּי 'כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם' (סִפְרִי פָּרָשַׁת רְאֵה), אֲבָל עַל – יְדֵי אֱמוּנָה שֶׁהוּא הֶפֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה, נִתְבַּטֵּל הַחֲרוֹן אַף, וְזוֹכִין לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁהוּא הֶפֶךְ הַחֲרוֹן אַף, הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה עַל – יְדֵי אֱמוּנָה לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁיַּאֲרִיךְ אַפּוֹ עַל כָּל דְּבַר בִּלְבּוּל וּמְנִיעָה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁיִּסְבֹּל הַכֹּל, וְלֹא יִתְעַצֵּב וְלֹא יִתְעַצֵּל עַל – יְדֵי – זֶה כְּלָל, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְלֹא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל, וְיַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל הַכֹּל, וְלֹא יָחוּשׁ עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת כְּלָל. שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁזּוֹכִין עַל – יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ. כִּי עַל – יְדֵי – זֶה הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ וּמַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ לְהַפִּילוֹ בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת חַס וְשָׁלוֹם, וּלְמָנְעוֹ עַל – יְדֵי – זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּזְרִיזוּת וְשִׂמְחָה, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים כְּלָל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ כַּנַּ"ל:

 

 

 

וְדַע, שֶׁאֶרֶךְ אַפַּיִם תָּלוּי בְּאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׁם זוֹכִים לִבְחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. כִּי אֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה", וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (כְּתֻבּוֹת ק"י:): 'כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ'. נִמְצָא שֶׁאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, וְעַל – יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִין לִבְחִינַת אֲרִיכַת אַפַּיִם כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ וּבִלְבּוּל מֵעֲבוֹדָתוֹ כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעִקַּר עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, זוֹכִין עַל – יְדֵי אֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת אֲרִיכַת אַפַּיִם, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, שֶׁעַל – יְדֵי – זֶה זוֹכִין לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב וּמְבַלְבֵּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת כִּי – אִם עַל – יְדֵי – זֶה וְכַנַּ"ל: וְעִקַּר גֹּדֶל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁל מׂשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מִתְלַהֵב לְאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל כָּל – כָּךְ, הָיָה רַק בִּשְׁבִיל מִדָּה זֹאת שֶׁל אֲרִיכַת אַפַּיִם, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁשָּׁם בְּאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל זוֹכִין לִבְחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְּרִין קי"א): "וַיְמַהֵר מׂשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ", 'מָה רָאָה אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה'. הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁרָאָה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם שֶׁהוּא תָּלוּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, עַל – כֵּן "וַיִּקֹּד אַרְצָה", שֶׁהָיָה לִבּוֹ בּוֹעֵר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶרֶךְ אַפַּיִם כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ שָׁם: 'וְחַד אָמַר אֱמֶת רָאָה מַר אָמַר חֲדָא וּמַר אָמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגֵי', כִּי אֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמֶת כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (א). וּמַסִּיק שָׁם בַּגְּמָרָא שְׁמַע מִנַּהּ אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה, כִּי עִקָּר הוּא בְּחִינַת אֲרִיכַת אַפַּיִם כַּנַּ"ל: וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כִּסּוּפִין וְגַעְגּוּעִים לְאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה גַּעְגּוּעִים לְכָל הַצַּדִּיקִים לְאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל. וְהוּא סְגֻלָּה לְהַכַּעַס וְלָעַצְבוּת, כִּי 'כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַכּוּ"ם' (שַׁבָּת ק"ה). אֲבָל אֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת אֶרֶךְ – אַפַּיִם, הֶפֶךְ הַכַּעַס: וְזֶה שֶׁקֹּדֶם קְרִיאַת – שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנַת הַיִּחוּד, אָנוּ מְבַקְּשִׁים:  'וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ', הַיְנוּ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל, וְעַל – יְדֵי – זֶה זוֹכִים לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ קְרִיאַת – שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנָה:

 

תרגיל

 

תמיד קיימת בלימוד (ובעבודה "בפה" בכלל) הסכנה הגדולה שהמילים תהפוכנה להיות מלכודת. מרוב שימוש המילים שאני משתמש בהן עלולות להתנתק ממשמעות ריאלית, ולהפוך להיות כלי משחק שאני משחק איתן כאילו הן מתמטיקה. עד עכשיו התבשלנו בתוך המילים של רבי נחמן. עכשיו בכדי שהמילים לא יהיו משחק אלא יהיו מקושרות פנימה, אנחנו נעשה את התרגיל הבא:

כל אחד ירשום לעצמו 2-3 מילים בודדות שהוא הבין מהלימוד היום. אבל – אסור שהמילים האלו יהיו מילים של רבי נחמן. המילים חייבות להיות מילים שלי!

כל זה בכדי שלא נשאר תקועים באותן המילים והן יאבדו ממשמעותן.

 

 

אסיף

 

כעת כל אחד יגיד מילה אחת שהוא רוצה לקחת, ויחד עימה יגיד את הנגטיב שלה – מה ההיפך ממנה?

 

מילים מהמשתתפים

אורך נשימה – קוצר נשימה

הטענה – ריקון

המקום – תלישות

מגדלת – ממיתה

רוגע – עצבים

מצע – תלוש

כח החיים – התרוקנות

סובלנות – עצבים

הרפיה – לחץ

פשוט – מורכב

אפשור – חנק

אקסיומה – בלבול\לא ברור\לא ודאי

השתנות – מוות

אנרגיה חיצונית – אנרגיה פנימית

נתון – ספק\ עמל

בסיס – תהום

גילוי – כיסוי

מאמן – ממית

תשתית\בסיס – ריקון

קשר – נתק

מכוונות – עבודה זרה

ביטחון עצמי – שיתוק

עומק – שטח

יציבות – רעוע

אקסיומה – נפילה

פאסיביות – אקטיביות

אינטליגנציה רוחנית – הדוק\חרד

אמונה חיה – חסרון אמונה

התמודדות – פירוק

פנימיות – ריקנות

קשר עם הקב"ה – חוסר אמונה

שמחה – ייאוש

תנועה – הסתגרות

התרחבות – קיבעון

מלאות – חידלון

זרימה – כבדות

השתנות – התאבנות

דופק החיים – נבילה

מכוונות – רעשים

התבוננות – חסימה

אמן – בורות

קיום – צמצום

חיות – קמילה

היפתחות – צרות\כבדות

דלוק – כבוי

מקום – תלוש

התקשרות – דיכאון

הכלה – מוטרדות

שמחה – צער

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמות לד

(ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה:

(ו) וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

(ח) וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:

 

סנהדרין קיא.

"וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו"

מה ראה משה?

רבי חנינא בן גמלא אמר ארך אפים ראה

ורבנן אמרי אמת ראה

תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה דתניא כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וכותב ארך אפים אמר לפניו רבונו של עולם ארך אפים לצדיקים אמר לו אף לרשעים אמר ליה רשעים יאבדו אמר ליה השתא חזית מאי דמבעי לך (תרגום: עוד תראה מה שתזדקק לו). כשחטאו ישראל אמר לו לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים אמר לפניו רבונו של עולם ולא כך אמרת לי אף לרשעים והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר

 

רב חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי רבה בר שילא שמעיה לההוא ינוקא דאמר עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לאורך ימים וסמיך ליה תפלה למשה וגו' אמר שמע מינה ארך אפים ראה

(תרגום: ר' חגא היה עולה בסולם בביתו של רבה בר שילא. שמע את אותו ילד שאומר: "עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים" וסמוך לו "תפילה למשה איש האלקים…" אמר: תלמד מזה שארך אפים ראה).

 

סיכום

יוסי:

חז"ל רוצים להבין בדיוק מה גרם למשה למהר וליקוד ארצה – בדיוק איזו מידה במידות הקב"ה הוא ראה שכל כך הפעימה אותו?

ואולי אפשר היה להעמיד את כל המחלוקות ביהדות על השאלה הזו: מה אלוקי בעולם?

רבנן אומרים: "אמת ראה" – זה שיש אמת! זה גילוי אלוקי בעולם. אדם דתי הוא אדם שיש לו יושר. שיש לו אמת.

רבי חנינא בן גמלא אומר את הדעה ההפוכה: "ארך אפים ראה" – אלוקי זה כשאני רואה שישאריכות אפים בעולם. בכל פעם שיש את האורך הזה של המציאות, את המשך, את אריכות הנשימה, אז אני קד ארצה ומשתחווה.

מבחינה קיומית זו היא עמדה הפוכה לגמרי המתייחסת לשאלה: "מה זה לפגוש את הקב"ה"? נפקא מינה אחת תהיה – האם להתפלל לקב"ה שיהיה צדק בעולם, או שיהיו רחמים בעולם. האם כשאני רואה שיש צדק בעולם אז אני אומר: "הנה הקב"ה", או להיפך – כשאני רואה שהרעים מנצחים, דווקא אז אני אומר: "וואו – יש ארך אפים בעולם"!

 

ולמרות שארך אפים זו רק דעת יחיד, הגמ' מוכיחה מברייתא ומסיפור שארך אפים היא המידה שמשה ראה.

את רבי נחמן אנחנו משייכים באופן טבעי לצד של הסובלנות האלוקית ולא של המוחלטות האלוקית. לצד שבו יש לדברים אורך ומשך. לצד שבו הקב"ה מאריך אפו, אפילו לרשעים. לכן לא סתם אוסף רבי נחמן את הגמ' הזו אליו – הגמ' הזו נוטה לציר הזה של ה"ארך אפים".

רבי נחמן נותן לגמ' הזו מימוש קיומי – הוא מדבר על קיום בארך אפים. קיום שבו אני נושם עמוק – כל מיני דברים קורים לי במהלך הדרך, אני מתבלבל, אני פתאום עצוב, נופלים עלי דברים – אבל בסופו של דבר יש לי נשימה ארוכה. אני לא נתקע על הכאן ועכשיו, אני לא חי במנגנון הישרדותי כזה, אני רואה משך יותר ארוך – אני עושה את שלי בעבודתי והאירועים הרגעיים מסביב לא מסיטים אותי. יש איזו דרך כזו שלאורכה, לאורך ימים רבים, אני הולך, ואני לא חייב להגיב מיד לכל דבר שקורה.

אך עיקר החידוש של התורה הזו הוא לא בזה שבמצב של אורך רוח הכל נראה אחרת לגמרי, אלא הוא מתחיל בזה שבעצם מאוד קשה להיות באורך רוח, הרי כולנו נשאל: "איך אני יכול להיות עכשיו רגוע, הרגע צמח לי בלבול? אין לי כח לנשום עמוק – הרי המצב הוא כזה וכזה. על סמך מה אני לוקח את הטווח הארוך הזה"?

עם הקושי הזה מתמודדת התורה הזו.

 

וכאן דורש רבי נחמן את הפסוק של "וימהר משה ויקד ארצה": "ויקד" – מלשון: "יקד ליבו", "ארצה"-  ארץ ישראל – לב משה בער לארץ ישראל! רבי נחמן נעזר גם בגמ' הנ"ל האומרת ש"ארך אפים ראה" ומסביר שארך אפיים תלוי בארץ ישראל ותלוי באמונה – זהו המוטו.

אם אני חי בתודעה קיומית שאני לבד, שאני עומד רק על עצמי, שהחיים שלי תלושים, שאני מרחף בחלל – אז  באמת על סמך מה יהיה לי ארך אפיים? על איזה מקום אני יכול להישען בכדי לתת לי טווח רחוק?

אבל אם אני חי חיי אמונה, חיים שיש בהם הרגשה שאני חלק ממשהו יותר גדול, שאני מוכל במשהו גדול ממני, שאני לא כל הסיפור, אז יש לי מאיפה לקבל אורך רוח.

יש שיר של עפרה חזה שמלווה אותי תמיד בו היא אומרת: "…עם רוח ערב עלה נושר על גג ביתי, אני יודעת – מישהו הולך תמיד איתי". אפילו אם אין לי אמונה שהכל לטובה, אפילו אם רק יש לי אמונה פשוטה כזו – שאני יודע שמישהו תמיד הולך איתי – זה כבר נותן לי אורך רוח. ואם יש לי אורך רוח, אז כל הרעמים והזיקים לא ישר מעיפים ומסיטים אותי, יש לי יותר יציבות.

זה המובן הכי קונקרטי של ארץ ישראל שרבי נחמן מדבר עליו כאן – אדם שחי על אדמה שונה מאוד מאדם תלוש. האדמה נותנת בעצמה איזה אורך רוח – היא נותנת מקום, קרקע לדרוך עליה. ואמונה קשורה תמיד לאמא, לאדמה, לרחם האלוקית שכולנו מוכלים בתוכה. הפרי הנפשי המיידי של האמונה הזו הוא אורך הרוח.

 

רבי נחמן מדבר כאן על אורך רוח כמענה למצוקות, אך אני חושב שגם כשאני במצב טוב יש לתורה הזו  משמעות: זה שונה אם לוקחים את הטוב ממקום הישרדותי – בו אני מוצץ את הטוב הזה, או שאני לוקח אותו ממקום של אורך רוח וסבלנות.