fbpx

כבוד א-לוקים וכבוד מלכים/ יוסי פרומן

 

ליקוטי מוהר"ן קמא ו:

 

[א] כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם.

כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד[1], אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר"[2], וְהַכֹּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה:

אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, וְאָז אֵין בְּנֵי – אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר", כִּי אָסוּר לַחֲקֹר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה:

 

[ב] וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל – יְדֵי תְּשׁוּבָה.

וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק,

כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלֹא כָּ"ף, וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה: כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי[3]. הַיְנוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִין לֹא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי:

וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁבָּא לִקְנוֹת אֲפַרְסְמוֹן. אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן' וְכוּ'[4], וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ".

אֲבָל קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה אֲזַי בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּהַסְתָּרַת פָּנִים מִמֶּנּוּ, כִּי עֲדַיִן לֹא הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְמֶהְוֵי בָּעוֹלָם, וְהַסְתָּרַת פְּנֵי אֶהֱיֶה גִּימַטְרִיָּא דָּם[5], הַיְנוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים וּבִזְיוֹנוֹת, עַל שֵׁם (שְׁמוּאֵל – א ב): "וּבֹזַי יֵקָלּוּ", כִּי עֲדַיִן הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י): "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", עֲדַיִן הוּא בְּתֹקֶף וָעֹז. וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כִּי זֶה בְּחִינַת הַסְתָּרַת וְהַחְזָרַת פְּנֵי אקי"ה, גִּימַטְרִיָּא דָּם:

וְתִקּוּן לָזֶה, שֶׁיַּהֲפֹךְ דָּם לְדֹם, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, וְלֹא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ. וּכְשֶׁמְּקַיֵּם דֹּם לַה', אָז הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא מַפִּיל לוֹ חֲלָלִים חֲלָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וְהוּא יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים", (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גִטִּין ז.[6]), הַיְנוּ: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תְּהִלִּים ק"ט), הַיְנוּ עַל – יְדֵי – זֶה נִתְמַעֵט הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְֹּמָאלִי, וְזֶה בְּחִינַת זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְעַל – יְדֵי – זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע:

 

 

ברכה ראשונה

 

[יושבים עם הפנים אל מחוץ למעגל.]

אילן:

אנחנו מבקשים להיכנס כל אחד ממקומו, בשקט, להרגיש את הכיסא. מה התחושה מסביבי, מה יש לפני, מה יש מאחורי, מה מעלי, איך אני מרגיש את מה שקורה עכשיו, משהו קצת אחר. אני מבקש שכל אחד מאיתנו יחשוב על מילה או ביטוי שעכשיו יכול להכניס אותי פנימה, לתוך המעגל. בין מילה לשלוש מילים.

כל אחד יאמר מה הביטוי שהוא המפתח עבורו לכניסה לתוך המעגל. כשהוא אומר את המילה יסובב את הכיסא וייכנס עם הפנים למעגל, כל אחד בתורו.

 

פתיחה

 

יוסי:

בוקר טוב, ברוכים הבאים. התחלנו בסדרת לימוד שאפשר לקרוא לה 'מלך הכבוד'. אנחנו רוצים להידבק במידותיו של מלך הכבוד, ללמוד על הצדדים השונים של הכבוד.

אני רוצה לספר סיפור. מה שכתבתי בשיעורי הבית של שבוע שעבר היה שבישיבה בתקוע יש כמה גבאים, ואחד מהם קרא לי לתורה ולא קרא לי 'הרב'. שיעורי הבית היו לא רק לכתוב את הסיטואציה אלא גם את התגובה ברגע הזה. שמתי לב שנצבט לי הלב כשאני שומע את זה, ואחרי זה אני מחייך חיוך גדול שהוא זיוף. השבת הייתי שוב בישיבה וידעתי שצפוי שיעלו אותי לתורה, ובמקרה אותו אחד היה זה שמעלה לתורה. הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא הולך להעלות אותי, וקיבלתי על עצמי שהפעם אעשה קפיצה, אלך אליו ואעיר לו, למרות שזה מאוד קשה לי ולא מה'כבוד' שלי. בסוף הוא אמר 'הרב', והרס לי את זה…

לפעמים היופי בעבודה הפנימית בעולם הזה הוא שההתכוונות, ההחלטה, כבר מחוללת משהו.

 

נמשיך עכשיו עם הלימוד של הכבוד. נלמד את ההתחלה של תורה ו' בליקוטי מוהר"ן שעוסקת בענייני כבוד.

 

[א] כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם.

כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר", וְהַכֹּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה:

אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, וְאָז אֵין בְּנֵי – אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר", כִּי אָסוּר לַחֲקֹר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה:

 

[ב] וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל – יְדֵי תְּשׁוּבָה.

וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק,

כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלֹא כָּ"ף, וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה: כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי. הַיְנוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִין לֹא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי:

וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁבָּא לִקְנוֹת אֲפַרְסְמוֹן. אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן' וְכוּ', וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ".

אֲבָל קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה אֲזַי בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּהַסְתָּרַת פָּנִים מִמֶּנּוּ, כִּי עֲדַיִן לֹא הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְמֶהְוֵי בָּעוֹלָם, וְהַסְתָּרַת פְּנֵי אֶהֱיֶה גִּימַטְרִיָּא דָּם, הַיְנוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים וּבִזְיוֹנוֹת, עַל שֵׁם (שְׁמוּאֵל – א ב): "וּבֹזַי יֵקָלּוּ", כִּי עֲדַיִן הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י): "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", עֲדַיִן הוּא בְּתֹקֶף וָעֹז. וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כִּי זֶה בְּחִינַת הַסְתָּרַת וְהַחְזָרַת פְּנֵי אקי"ה, גִּימַטְרִיָּא דָּם:

וְתִקּוּן לָזֶה, שֶׁיַּהֲפֹךְ דָּם לְדֹם, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, וְלֹא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ. וּכְשֶׁמְּקַיֵּם דֹּם לַה', אָז הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא מַפִּיל לוֹ חֲלָלִים חֲלָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וְהוּא יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים", (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גִטִּין ז.), הַיְנוּ: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תְּהִלִּים ק"ט), הַיְנוּ עַל – יְדֵי – זֶה נִתְמַעֵט הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְֹּמָאלִי, וְזֶה בְּחִינַת זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְעַל – יְדֵי – זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע:

 

יוסי:

הרגשתי שהכבוד שלי למעגל של הלימוד שלנו היום הוא להביא תורה יותר קשה, לא ר' נחמן 'רך', ולנסות לפענח. אני מציע לעשות את זה בדרך הבאה. נתחלק למעגלים, נקרא שוב את האות א'. אני משער שכשקוראים לא מבינים עדיין, אבל ננסה, לפני שמבינים לגמרי, להגיד מה אני מבין שהאמירה המרכזית של ר' נחמן כאן. אחרי שכל אחד אומר והשני מוסיף ברמת השיקוף הפשוט של הטיעון המרכזי, אנחנו מוסיפים את השלב השני – מה אני מבין מזה, איך אני מסביר את זה. החכמה כאן היא לוותר על היומרה להקיף את הכול, אלא להתחיל מהמרכז ולהוסיף לאט-לאט.

כל האות ב' מזגזגת בין שני מצבים – לפני התשובה ואחרי התשובה. לנסות להסביר מה ר' נחמן אומר על כל מצב.

 

אסיף

 

יוסי:

עכשיו אני מבקש מכל הקבוצות לידום ולשתוק.

אני מרגיש איזה סוג של 'טבילת אש', לא רק ב'לשמוע בזיונו ולשתוק', אלא גם בלימוד ליקוטי מוהר"ן – להיכנס לכל השפה המורכבת ולנסות להבין ולקחת ממנה משהו לחיים זו טבילת אש, זו יכולת שאפשר להשתכלל בה. לפני שנחזור ללימוד עצמו, ננסה לראות איך אפשר לקחת את זה לחיים שלנו. נשלים את המשפט הבא: "כשאני קודם התשובה אני ___, וכשאני בתשובה אני ___". אסור להשתמש בשום מילה שר' נחמן השתמש בה בהשלמה – זה בוחן פתע על עצמנו, לא על ר' נחמן. לענות משהו מהחיים שלנו. אני מציע להתייחס למושג 'תשובה' ע"פ ההבנה הספציפית שלנו כאן, בתורה שלמדנו.

נשמע קצת ממי שרוצה ומוכן להקריא.

 

מדברי העמיתים:

·         כשאני קודם התשובה אני בכעס, בסוג של מאבק, וכשאני בתשובה אני בשקט, בשלום.

·         כשאני קודם התשובה אני מתנפחת, מנסה לתפוס את כל החלל ולא מצליחה, וכשאני בתשובה אני מצטמצמת לנקודה קטנה וחשה שהחלל ממלא את קרבי.

·         כשאני קודם התשובה אני בוחנת כל דבר שקורה סביבי אם זה מסתדר עם האני שלי, וכשאני בתשובה אני מקבלת דברים כמות שהם, באופן נקי.

·         כשאני קודם התשובה אני צועדת ומפנה את הראש אחורה כל רגע, וכשאני בתשובה אני משתזפת על הדשא בכיכר העיר.

·         כשאני קודם התשובה אני מגיב למציאות, נגרר אחריה, מגיע למקומות לא טובים שאני מצטער עליהם אח"כ, וכשאני בתשובה אני מקדם את המציאות, פועל בה.

·         כשאני קודם התשובה אני בפיזור, פגיע, וכשאני בתשובה אני מפוקס.

·         כשאני קודם התשובה אני מגמגם, וכשאני בתשובה אני אומר.

·         כשאני קודם התשובה אני אוכל את הלב על אי ההצלחה או הכישלון, וכשאני בתשובה אני מפסיק לאכול את הלב ומקבל בהכנעה את המקום האמיתי הזה.

·         כשאני קודם התשובה אני קופצת לשמע כל הערה עלי או על התנהגותי ומגיבה בכעס או בפגיעה ואיני מקבלת את עצמי, וכשאני בתשובה אני מסוגלת לשמוע ביקורת ולקבלה, לנסות ללמוד ממנה, מודה לקב"ה.

 

יוסי:

אני רוצה לומר כמה מילים על מה שאני מבין בתורה הזאת. הרבה תורות בליקוטי מוהר"ן בנויות כך שהפסקה הראשונה זורקת לאיזו הכוונה – לאן פנינו מועדות – ופסקה ב' נותנת פרקטיקה – מה לעשות עם זה.

אני רוצה להסתכל קודם באות א', לראות לאן המהלך חותר, ואחר כך באמירה הפרקטית. בפסקה א' התנועה שמכוונים אליה היא של "מְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם". במצב של כבוד עצמו אני מרגיש 'וואי, מכבדים את יוסי'. במצב השני אני מרגיש 'אני צינור לכבוד של הקב"ה'. כבר אפשר לומר שזה לא שחור לבן, יש ממעט ומרבה, אפשר לנוע על הגרף הזה – פחות לתת את הכבוד לי ויותר להחזיר אותו למלך הכבוד. כשאני חושב על זה אני יודע שהתכונה שגרמה לי לתת, למשל, היא שלי, אבל קיבלתי אותה מהקב"ה.

ר' נחמן לא יכול להגיד את זה בלי להוסיף פלפל, והוא אומר שככל שתמעט בכבוד עצמך, כך אתה תזכה "לִכְבוֹד אֱלֹקִים", שהוא הרבה יותר טוב מכבוד מלכים כי אחריו לא חוקרים ומערערים. זו תוספת שאנחנו יכולים לחוש אותה ביחס לאנשים אחרים, שהכבוד שלהם לא מכאן אלא ממקום אחר, שאי אפשר לגעת בזה. להכיר את זה כצופה אנחנו יודעים. הסיבוך הוא כשאני מדבר כך על עצמי, כי אז הסכנה הגדולה היא סכנת המניפולציה. כשר' נחמן מספר לי שע"י כך אני זוכה לכבוד אלוקים, האם אני יכול לשמוע את זה בלי לסובב את הראש? חבר טוב שלי פנה אלי ואמר: כשסיפרת את הסיפור הזה קודם, על 'הרב' בעלייה לתורה, ראית שאנשים מאוד כיבדו אותך במבט העיניים? אם נניח שהשאלה הזאת צודקת ובאמת היה כאן כבוד, אנחנו מגיעים לבעיית המניפולציה. איך אני לא מסובב את הראש מאחורי הכתף, לא מתערבב, משאיר את התנועה שלי נקייה?

יש סיפור חסידי ידוע, שהיו בלובלין שני רבנים חשובים: החוזה מלובלין – החסיד, והמתנגד – הרב אייזנקופ. הסיפור מספר שבשבת בצהריים כל אחד מהם דרש, ועם הזמן נראה שפחות באים אל הרב ויותר ל'חוזה'. בא רב העיר אל החוזה ואמר לו שזה לא כבוד שכולם באים לדרשה של החוזה ולא באים אליו – רב העיר, וביקש שיגיד את זה בשבת הבאה. החוזה הסכים ופתח את דרשת השבת הבאה בקריאה לבני העיר ללכת לדרשה של הרב אייזנקופ. בשבת הבאה, כמובן, כל העיר נהרה אל החוזה. הרב אייזנקופ הבין, ואמר לו להגיד שלא ילכו אליו, שהוא לא שווה כלום. ענה לו החוזה שהרבה הוא מוכן לעשות, אבל לא לשקר.

יש כאן שאלה של כנות פנימית – האם אני פוזל או לא פוזל? האם זה טריק כדי להשיג עוד כבוד, האם אני שותק כדי שיחשבו שלא אכפת לי, או שזו תנועה תמה, שבאמת לא אכפת לי ואני משייך את הכבוד למקום?

 

הרב יצחק:

המבחן הפשוט הוא פנימי – האם הלב מתכווץ או לא.

 

יוסי:

זה היופי של פסקה ב', שבה הוא נותן את זה בצורה מאוד פיזית: איך ממעטים בכבוד עצמי? – מבזים אותי. הלב גועש, בוער, זה פוגע, 'איך הוא אמר לי דבר כזה?', זה באמת לא צודק. ר' נחמן אומר את האתגר במשפט אחד – "כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק". האלטרנטיבה הפשוטה לשתיקה היא לענות, אבל יש גם חלופות אחרות – שתיקה רועמת, יקום ויצא, יתפלל עליהם, יראה לו מה זה.

 

הרב יצחק:

יש אפשרויות נוספות – 'בסדר, אל תיבהל, אז הוא אמר'; או לקבל את מה שהוא אמר ולבזות את עצמי – הלקאה עצמית – שגם זו לא תשובה, זו פשוט החלפת תפקיד, במקום שהוא יבזה אותי אני מבזה את עצמי.

 

יוסי:

העצה של "יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק" אלטרנטיבית לכל האפשרויות האחרות, עד לקיצוניות של ההלקאה העצמית, כי המשותף לכולן הוא שאני לא יכול לשהות ברגע הזה. לב העצה של ר' נחמן הוא השתיקה, ההמתנה עם הלב הגועש. גם 'לקבל את זה' זו הדיפה של ההשפלה, גם הפתרון של להמשיך כאילו כלום לא קרה. הוא מציע לשהות בהרגשה הזאת, ש'שופכים את דמי'. זו עמדה מאוד קשה כי כשאתה ממתין זה לא הופך את זה למשהו חדש, אלא "אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי": לא זכיתי לכבוד חדש, אני רק מושפל, אבל זה מוליד את האופציה. הרצון ללכת עם זה הלאה הוא רצון ליצור את עצמי מחדש. היכולת המוצעת כאן היא לשהות במקום שבו אין לי הוויה, אבל יש אופציה שנפתחה, חלל שנפתח. ר' נחמן הופך את ה"יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים" של הגמרא, שבפשטות משמעותו שהקב"ה יילחם לך, לזה שזה יעשה בך חללים.

יש איזה חוק כמו-פיזיקלי, כמו שוואקום שואב, שאם אני נשאר בחלל, בריק, במקום בו אני מושפל, זה מושך את הכבוד. אם אני שוהה שם, אפילו בכוח, פתאום מגיע כוח, מגיע כבוד, הוויה שמוענקת לי ממקום אחר. כך אני מבין את התהליך הזה שהוא מציע פה. זו החוקיות של הלב. אני זוכה בהוויה חדשה שגם היא הופכת להיות אגו, ושוב מבזים אותי וחוזר חלילה, זו המחזוריות הזאת – הלב מתמלא דם ואז מתרוקן, נהיה חללים.

יכולת השהייה מנוגדת לנטייה הטבעית לתנועתיוּת. ההבטחה שבפסקה א' היא שהשהייה מזמינה כבוד-אלוקים.

 

זה נורא מפחיד, ברוב הפעמים לא מצליחים לעמוד בפחד הזה.

 

הרב יצחק:

מישהו הציע שהשהייה היא לזכור ש"נוח לו שלא נברא". לא כמלחמה, אלא כהיזכרות במקום האמיתי שלי – חיבור לנקודת האמת. זו עצה אחת, יש גם עצות אחרות.

 


[1] "ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו" (ערובין יג ע"ב).

[2] גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה: כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר: שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר (משלי כה, א-ג).

[3] = אני מוכן להיות.

   "אהיה דא כללא דכלא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשן וכלילן בחד אתר, כדין אקרי אהיה כללא, כלא סתים ולא אתגלייא. בתר דנפק מניה שירותא וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא כדין אקרי אהיה אשר אהיה כלומר עד כאן אהיה אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא אהיה כלומר השתא אנא הוא כלל כלא כללא דכל פרטא, אשר אהיה דאתעברת אמא וזמינת לאפקא פרטין כלהו ולאתגלייא שמא עלאה" (זוהר ח"ג סג:).

   [תרגום: "אהיה" – זה הכלל של הכל. שכאשר השבילים סתומים ולא מובדלים וכלולים במקום אחד, אז נקרא "אהיה". כלל. הכל סתום ולא נגלה.

   כאשר יוצא ממנו התחלה, ואותו נהר עובר להמשיך את הכל, אז נקרא "אהיה אשר אהיה" כלומר עד כאן "אהיה" אהיה מוכן להמשיך ולהוליד הכל. אהיה כלומר עכשיו אני הוא כלל הכל, הכלל של כל הפרטים. אשר אהיה – שעוברת האמא ומוכנה להוציא את הפרטים כולם ולגלות את השם העליון.]

[4] "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג) 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'? בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה" (יומא לח ע"ב).           

[5] פירוש: כי אחורי שם אהיה הוא בגימטריה דם, כמובא. היינו שכותבין את השם באחוריים, דהיינו א אה אהי אהיה, שחוזרין בכל פעם לאחור, הוא בגימטריה דם וזהו החזרת פני אהיה שעולה דם.

[6] "שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: (תהלים ל"ט) אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה: (תהילים לז) דום לה' והתחולל לו, דום לה' – והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן" (גיטין ז ע"א).