fbpx

יכולה היא שתרחם – על רפואה ושבת/ יוסי פרומן

תניא  … וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבן שמעון בן גמליאל:

 אין משדכין את התינוקות לארס, ולא את התינוק ללמדו ספר, וללמדו אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין חולין בשבת. דברי בית שמאי.

 ובית הלל מתירין.

 

לפני שניגש ללימוד המשך הגמ' נעיין קצת במחלוקת הזו. אנחנו יודעים אמנם שההלכה נפסקה כבית הלל – מותר לנו לבקר חולים וללמד תינוקות בשבת, ואפילו מופיע בשולחן ערוך שמותר לנחם אבלים בשבת. את הדעה של בית הלל קל לנו לקבל. אני רוצה שקודם כל ננסה עכשיו להבין את הדעה של בית שמאי –

מה מפריע לבית שמאי בכל הדברים האלה? מה לא שבּתי בעניינים האלה?

 

·         הרב יצחק: דעת בית שמאי היא אמנם קיצונית, אבל ניתנת להבנה: כל העיסוקים האלו הם עיסוקים מאוד אנושיים – חולי, אבל, ולהבדיל שידוכין. לפי גישתם – בשבת אנחנו לא אנושיים, אנחנו כמו מלאכים.

·         זה מזכיר לי את מה שמובא בשם האר"י שהלכה כבית שמאי לעתיד לבוא. בית הלל מתעסקים בעולם הזה, בכאן ועכשיו. לעומתם בית שמאי רואים את השבת בהקשר של לעתיד לבוא, של העולם הבא – אין באמת חולים, אין אבלים, אין מה ללמוד יותר…

·         אולי יש פה הצעה לאבל ולחולה להיות מנותקים מהאבל ומהסבל שלהם בשבת.

·         לפי בית שמאי בשבת לא יכול להיות שום חיסרון במציאות. לא יכול להיות שחסר לנו משהו – וזה גם בהקשר חיובי כגון שידוכין ולימוד. בשבת הכל מושלם.

 

יוסי:

למרות שנפסקה הלכה כבית הלל הגמ' מציגה לנו שזה לא היה כל כך פשוט. גם בית הלל לא המליצו לבקר חולים בשבת אלא רק התירו, ור' חנינא אומר: "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת". אנחנו רואים שהדעה של בית שמאי, למרות שלא נתקבלה להלכה השאירה את חותמה על הדיון בגמ' ועל כל הגישה שלה כלפי שבת.

הגמ' שנקרא מפתחת את הנושא של ביקור חולים בשבת. נעיין בקבוצות בחמשת הדעות השונות לגבי מה צריך לומר כשמבקרים חולה בשבת.

לחשוב לגבי כל אחת מהדעות: א. מה אני אומר לחולה במשפט הזה? ב. מה המאפיין השבּתי במשפט הזה? לחשוב איך הייתי אומר את המשפט הזה לו זו לא היתה שבת אלא ביקור חולים ביום חול.

לשים גם לב לכך שאצל שבנא יש כניסה ויציאה שונים כשמבקרים חולה.

מהגמ' הזו אנחנו יכולים לקבל הבנה גם לגבי מה זו שבת, וגם לגבי ביקור חולים וחולי בכלל.

בהצלחה.

 

תניא  … וכן היה רבי שמעון בן אלעזר  אומר משום רבן שמעון בן גמליאל:

 אין משדכין את התינוקות לארס, ולא את התינוק ללמדו ספר, וללמדו אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין חולין בשבת. דברי בית שמאי.

 ובית הלל מתירין.

 

 

תנו רבנן:  הנכנס לבקר את החולה אומר : " שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא".

 ור"מ אומר : "יכולה היא שתרחם"[1].

 רבי יהודה אומר : " המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל".

רבי יוסי אומר : " המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל"

שבנא איש ירושלים :  בכניסתו אומר –" שלום",  וביציאתו אומר – "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום".

 

ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת

 

 

תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה –  לא ישב לא על גבי מטה, ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה. שנאמר : " ה' יסעדנו על ערש דוי"

ואמר רבא אמר רבין :  מנין שהקב"ה זן את החולה שנאמר  : " ה' יסעדנו על ערש דוי"

(שבת  יב.)

 

 

אסיף

יוסי:

לפני שנתחיל להתעסק בנושא המרכזי שלנו – שבת, נגיד דברים שהתחדשו לנו על ביקור חולים.

 

 

·         מזה שאנו אומרים "שבת היא מלזעוק" אני לומד שביום חול עיקר הענין של ביקור חולים הוא התפילה והזעקה על החולה.

·         אני לומד שעיקר הענין הוא לזעוק עם החולה – אמפתיה.

·         מההבדל בין האמירה בכניסה לאמירה ביציאה של שבנא אני מבינה שבכל ביקור אני נכנסת אדם מסוים ויוצאת אדם אחר. אני לוקחת איתי חלק מהכאב. "בקושי התירו לבקר חולים בשבת" משום שהביקור הזה מצער את האדם, ואדם לוקח את הצער איתו גם אחרי שהוא יוצא.

·         אני רוצה מעכשיו כשאני מבקרת חולים לבוא ביותר ענווה וצמצום. גם כי לפי הגמ' השכינה שורה שם, וגם כי זה ממלא אותי בגאווה – היכולת שלי כאדם היותר חזק ובריא לסעוד ולבקר. בגלל זה הגמ' אומרת בחלק האחרון שצריך לשבת על הקרקע בביקור חולים.

·         אני הבנתי שהאיסור לשבת על כסא נועד ליצור שוויוניות עם החולה. אסור להיות יותר גבוה ממנו.

·         אני לא בטוחה שצריך ללמוד איך מבקרים חולים במשך השבוע על דרך ההיפוך מאיך מבקרים חולים בשבת. אולי השאיפה היא דווקא שנמשוך משהו מהתחושה השלימה של שבת גם לימי החול.

·         אני למדתי משבנא שצריך לשבת ולהכיר את החולה. גם שמו רומז לזה: "שב נא". הכי חשוב זה סבר פנים יפות, התעניינות בחולה. צריך להגיד שלום בכניסה משום שזה כבר עושה משהו בנפשו של החולה. לדעת שבנא רק אחרי שישבתי והכרתי את החולה אני יכול מתוך זה להתמלא ברחמים ולומר ביציאתי ש"שבת היא מלזעוק". אני לא יכול לבטא רחמים איך שאני נכנס, אני חייב להיות איתו קודם.

·         מזה שאין שום עשייה שמוזכרת לגבי ביקור חולים – רק אמירות, למדנו שצריך להיות איתו ולא להתעסק בדברים מסביבו כל הזמן. יש לנו אינסטינקט כזה כשאנו מבקרים מישהו לנסות כל הזמן לעזור לו על ידי התעסקות – להכין לו שתייה, לנקות מסביבו וכדו'. הגמ' אומרת שדווקא מתוך ההֶיות איתו, בלי שום עשייה מסביב, אתה יכול להיות צינור לרחמים. במובן זה הגמ' הזו היא ההיפך מהגמ' בנדרים על ר' עקיבא שביקר חולה ו"ריבצו וכיבדו" ובזה החייהו.

 

יוסי:

אני אומר כמה מילים על תפיסת השבת של בית שמאי. בית שמאי מציגים אספקט טוטאלי שאומר שאין בשבת שום התקדמות – בין בשידוכין בין בחולי בין בלימוד ובין באבל – בשבת מקפיאים את המציאות ומקבלים אותה כמות שהיא, ואין לתקן אותה בשום מובן. הולכים פה מהדבר השמח – שידוכין, אל הדברים העצובים – חולי ואבלות, בכדי לומר לנו שזה לא משנה אם זה עצוב או שמח – בשבת לא מתקדמים.

זו דעה מאוד קיצונית – אמנם היא לא נפסקת להלכה, אבל האווירה הזו לגבי שבת נמשכת בגמ'. אחת מגזירות חז"ל היא איסור רפואה בשבת, שזה מוסכם לדעת כולם.

חוץ מזה אנחנו רואים בגמ' שבשבת לא זועקים – גם לפי בית הלל. זה לא מקרי שהורידו את כל הבקשות מתפילת עמידה בשבת – זה לא בכדי שנגניב אותם במילים "שבענו מטובך". זו אמירה לגבי יחסי עם הקב"ה בשבת – במובן מסוים בשבת לא מתפללים. הנוסח של האמירה לחולה אינו דיבור של תפילה ובקשה, אלא: "רפואה קרובה לבוא".

 

וזו רק הדעה הראשונה בגמ'. הדעה של ר' מאיר אף יותר קיצונית: לא רק שאסור לזעוק בשבת,אסור גם לרחם בשבת. אני הבנתי את "יכולה היא שתרחם" כ"אני לא יכול לרחם עליך כי עכשיו שבת. היא תרחם במקומי".

זה נשמע אכזרי, אבל יש כאן איזה סוד שר' מאיר מלמד אותנו – כאשר אני שובת ומרפה מכל הדברים שאני רוצה לעשות, אז מסתבר שיש משהו במציאות שלוקח את התפקיד שלי ועושה זאת במקומי. אני לא יודע מי זאת ה"היא" הזאת, אולי זו השבת ואולי זו השכינה, אך נראה לי שזה משהו שמופיע דווקא כשאני מרפה. כשאני שובת אז היא יכולה לרחם עליך – לא אני אביא את הרפואה עליך, היא תבוא עליך מעצמה. יש רחמים פנימיים שנמצאים במציאות עצמה והם עוטפים את החולה.

 

בשבוע שעבר עלתה שאלה: אם אני מחקה את הקב"ה ולא עושה ממש כלום בשבת, אז מה כן יש בה?

כאן אנחנו רואים שכאשר אנחנו מחקים לגמרי את הקב"ה ומרפים מהכל, אז בכל זאת משהו כן קורה במציאות, משהו שכבר קיים בה מראש. אלו הם הרחמים של אותה "היא".