fbpx

"יחד כולם קדושה" / נגה הכהן ויעל כהן

מקורות ללימוד:

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה. יַחַד כֻּלָּם קְדוּשָׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁוּ. כַּדָּבָר הָאָמוּר עַל יַד נְבִיאָךְ. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם וּמְשָׁרְתָיו שׁוֹאֲלִים אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצוֹ: לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ: מִמְּקוֹמוֹ הוּא יִפֶן בְּרַחֲמָיו לְעַמּוֹ. הַמְיַחֲדִים שְׁמוֹ עֶרֶב וָבֹקֶר בְּכָל יוֹם תָּמִיד אוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה: שְׁמַע יִשְֹרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד: הוּא אֱלֹהֵינוּ. הוּא אָבִינוּ. הוּא מַלְכֵּנוּ. הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ. הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ. וְיִגְאָלֵנוּ שֵׁנִית. וְיַשְׁמִיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו לְעֵינֵי כָּל חַי לֵאמֹר. הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם: וּבְדִבְרֵי קָדְשָׁךְ כָּתוּב לֵאמֹר. יִמְלוֹךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָה (מוסף לשבת)

.

עולת ראיה , לקוטים.

נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש, המקדישים שמך בקודש. הכוונה היא אל מגמת הקדושה בפנימיותה, שהיא הסוד של השיח הקדוש הזה, שאע"פ שאין שום מלאך ושרף יכול להקדיש את עצמותו ית', משום דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, מ"מ הסוד הפנימי של הקידוש של השם הוא הערצת העצם, אף שאינו מושג לנו ואין אפשר לשום נברא להגותו אפילו במחשבה מרוב העלמו, ומ"מ הרצון הפנימי הוא קשור בקדושת העצם, דקב"ה אע"ג דלית מחשבה תפיסא בי', אבל רעותא דליבא איהו תפיס. הסוד הפנימי של החפץ וההשתוקקות של הקדושה הוא עולה עד העצם, אלא שלא בכל זמן אפשר לבטא חפץ נערץ כזה, אפילו בצורה נעלמת, והוכשרה לזה שעת המוסף בימים המקודשים של שבתות וימים טובים ובימי החול אין אומרים אלא כפי המדרגה הנגלית שהיא "קדושת השם", וגם בשבת ויו"ט מקדימים בשחרית את המדה הנגלית, כדי להתכשר על ידה לבא למדריגה הפנימית, שהוא הסוד של השיח, כלומר השיח בעצמו בגלויו הוא קדוש השם, "המקדישים שמך בקודש", והסוד שלו הוא קדוש העצם, נעריצך ונקדישך. ? ועי' בסידור הגר"א, שכתב שם דקדושת כתר היא למעלה מעוה"ז, אלא ע"י שאנו אומרים קדושת "נעריצך" מעוררים למעלה קדושת "כתר יתנו לך", והיינו שבקדושת כתר הוא עצם הסוד של השיח, ואנחנו שנקדישו יתברך כסוד שיח, בכף הדמיון, מפני שאין עוה"ז מוכשר לגלוי עצם הסוד רק עי"ז שאנו מקדישים אותו יתברך שמו, כסוד השיח בכף הדמיון, מתפשטת למעלה, וכן יתגלה לע"ל, עצם קדושת הסוד שזהו ענין קדושת "כתר יתנו לך".

 

 

 

 

עולת ראיה, א, רע"א.

"אמר רב הדא בר אהבה, מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כב, ע"ב) עיקר תוכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעייניו לא לצורכי עצמו כי אם לכבודו של אדון כל העולמים יתברך וקדושתו והשלמת רצון קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו אפילו בשלמות רוחנית , אין זה בכלל קדושה. כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר מצד עצמו, כפי הכרת האמת המבוררת, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו שהיא נמשכת ג"כ מאהבת -עצמו  הפרטית, שאינה זקוקה כי אם לרגש הקיום הטבעי הנטוע בכל חי. ע"כ עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזו נר לנתיבתו תמיד, הוא באמת מתעלה לקדושה, כיוון שאין מגמתו לאהבת-עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו  יא אפשר שיתעלה לקדושה לולי ההתרוממות למעלת הקדושה שע"י הרבים, לטובתם ולזכותם. וביותר מתגלה ערך העבודה הזאת בהכרת שמו יתברך, שלפי רוממות עליונותו תצוייר העבודה אליו רק בהשלמת רצונו העליון, שנתן כוח לטובים ולרשעים בליבותם, להוציא את שלמות היצירה באדם מן הכוח אל הפועל, המופיע בעיקר ברוממות קרן הכלל והרבים, בגילוי כוחם וקדושתם. ועל כן אין היחיד אומר קדושה  ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה שהוא התחלת ציור הרבים בכללות.

 

ליקוטי תורה  , תורה אור רי"ב.

כתר יתנו לך מלאכים וכו' ועמך ישראל וכו' יחד דוקא. כמו שכתוב בזוהר דלא מקדשי ליה לעילא עד דישראל מקדשי ליה לתתא דמקדשין ליה כולא כחדא. (שלא מקדשין לו למעלה עד שישראל מקדשין לו למטה שמקדשין לו כולם כאחד)

הנה ג עולמות בי"ע  הם ג בחינות מחשבה ודיבור  ומעשה. כי ישראל עלו במחשבה והיא עולם הבריאה. משא"כ מלאכים נמשכים מבחינת דבר ד' ורוח פיו וכו' שהיא בחינת יצירה לכך אין יכולים המלאכים לומר קדוש וכו' עד שיאמרו ישראל תחלה קדוש כי ההמשכה צ"ל כסדר כו'. וא"א שיומשך בהדיבור בטרם שנמשך במחשבה כמו שא"א לדבר אא"כ שיחשוב תחילה הצירופי אותיות שרוצה לדבר , ואמנם גם ישראל א"א להם לומר קדוש עד שיאמרו המלאכים קדוש. כי אם היות מצד שורש נשמתן הן מבחינת מחשבה שלמעלה מעולם המלאכים. אך מצד התלבשותם בגופות הרי הם בבחינת עולם העשיה שלמטה,  מטה מהמלאכים שהם בבחינת יצירה כו'. וא"כ הם צריכים לקבל ע"י המלאכים כדרך ההמשכה מבחינת הדיבור לבחינת המעשה כו' ולכן מקדשי ליה כחדא דוקא.

אצילות  (מאוחד עם אור אין סוף, ונקרא בשמו של הקב"ה.)

בריאה – מחשבה  (בחינת בריאה יש מאין מן עולם האצילות)

יצירה – דיבור (בחינת יצירה יש מיש מן עולם הבריאה)

עשיה- מעשה (המצומצם והמוגשם מבין העולמות, ובבחינת עשיה גשמית)

 

 

עבודה פנימית:

עבודה עם צבע

לתת לצבע להוליך אותנו לאחר הלימוד.

שיתוף