fbpx

"יאהב את התוכחות"- תורה ח' תניינא/ יוסי פרומן

 בתורות של רבי נחמן יש מושגים שחוזרים על עצמם,  אבני יסוד.  ראינו בעבר כמה מילים כאלו,  מילים כמו 'בחינת'  'הנ"ל'  ' העיקר המעשה'.  יש מושג נוסף בברסלב, שנקרא 'ללכת עם התורה'.  מסופר שחסידים היו עושים תחרות ביניהם מי הלך עם תורה אחת זמן ממושך יותר.

ללכת עם התורה. . . . לא רק לומדים  תורה,  פיסקה,   אלא הולכים עם זה לאורך זמן. . . . פוגשים  את התורה הזו  בחיים,  מתבוננים וממשיכים ללכת עם זה. הבאנו היום כמה תורות של רבי נחמן,  שיוצרות ביניהם רצף ובונות תהליך. 

הפסקה הראשונה  נותנת לנו תמונה, אין בה הוראה- מה לעשות,   רבי נחמן רק מתאר איך זה נראה.  בשלב ראשון     נבקש להתבונן בתמונה.  לנסות לעמוד כצופים ולהתבונן בה בפשטות.

בפסקה השניה מופיעה כבר עצה.   איך אפשר לזכות לקול הזה של מוכיח הראוי,  איך אפשר להיות המוכיח הראוי.

הפסקה השלישית מרחיבה את היריעה-  עד היום דיברנו על מה קורה במרחב הבינאישי.   אך היה עוד דבר באוויר שהרי לעיתים זה לא את החבר שלי שאני צריך להוכיח,  אלא התוכחה מגיעה מתוך התפקיד שאני ממלא,  במקום העבודה,  במערכת מסוימת, תוכחה שיוצאת מתוך  אחריות  שמוטלת עלי.  בזה עוסקת הפסקה השלישית,  תוכחה במסגרת של התפקיד.    גם כאן נעזר בשיקוף.

 

 

                                                א.   

לקוטי מוהר"ן תנינא,  תורה ח',  אות ב'

 

אַךְ לָבוֹא לָזֶה,  לִבְחִינַת קוֹל הַנַּ"ל,  הוּא עַל-יְדֵי תְּפִלָּה כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים (כַּמְבאָר בְּפֶּרֶק ב' דְּאָבוֹת),  וְעִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת,  כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה י"א): "לא יָרֵעוּ וְלא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי,  כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" כִּי לֶעָתִיד יִגְדַּל הַדַּעַת,  וְאָז לא יִהְיֶה שׁוּם הֶזֵּק וְאַכְזָרִיּוּת,  כִּי יִתְפַּשֵּׁט הָרַחֲמָנוּת עַל-יְדֵי הַדַּעַת,  כִּי עִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת. . .  

 

 

ב.

                                               מסכת תמיד כח/א

תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו' אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא שנאמר מוכיח אדם אחרי ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא ממחליק לשון:

 

 

ג.

ליקוטי מוהר"ן קמא,  תורה נ"ו,  אות א'-ג'

 

                                 וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעתֵיכֶם

מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לא תַעֲשׂוּ (בְּמִדְבַּר כ"ח)

 

כִּי  יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת מַלְכוּת,  וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ,  כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִינוֹת מַלְכוּת יֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ,  וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּיוֹתֵר,  וְכֵן יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הָעוֹלָם,  כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּבְחִינוֹת: "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת" (שְׁמוֹת י"ח):

 וּבְחִינוֹת הַמַּלְכוּת הַזּאת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד,  הִיא בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא :

 בְּאִתְגַּלְיָא,  הַיְנוּ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ,  שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים בְּאִתְגַּלְיָא,  כְּפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ כַּנַּ"ל

 וּבְאִתְכַּסְיָא הוּא,  כִּי גַּם יֵשׁ לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בְּחִינַת מַלְכוּת בְּאִתְכַּסְיָא דְּהַיְנוּ שֶׁאַף שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא נִרְאֶה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים,  עִם כָּל זֶה בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל,  הוּא מוֹשֵׁל עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים כִּי נִשְׁמָתָם הֵם תַּחְתָּיו,  וְנִכְנָעִים תַּחְתָּיו וְגַם זאת הַבְּחִינָה שֶׁל מַלְכוּת בְּאִתְכַּסְיָא,  הִיא לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בִּבְחִינַת: "שָׂרֵי אֲלָפִים,  וְשָׂרֵי מֵאוֹת" וְכוּ':

 וְיֵשׁ אֶחָד שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה,  וְאַף-עַל-פִּי-כֵן בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל,  הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הַדּוֹר,  וַאֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר כִּי כָּל נִשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם כֻּלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ,  וְכֻלָּם נִכְנָעִים וּכְפוּפִים אֵלָיו רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל. . . 

 

ב.  וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד,  לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ שֶׁלּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלּאת תַּאֲוָתוֹ,  רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין(קהֶלֶת י): "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין",  שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְךָ בֶּן חוֹרִין,  לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְךָ.

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי,  בְּחִינַת מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קל"ט:) שֶׁהַמָּרוּת,  הַיְנוּ הַמַּלְכוּת,  יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת,  שֶׁלּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ,  כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,  בִּבְחִינוֹת (עבַדְיָה א): "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" דְּהַיְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַמַּלְכוּת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,  דְּהַיְנוּ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּכְנָעִים אֵלָיו,  כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא הֵן אִם הוּא מוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ,  צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ וְאִם יֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה יוֹתֵר,  מֻטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים,  לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ:

 

ג.  וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת,  שֶׁלּא תִּהְיֶה בִּבְחִינוֹת (פְּסָחִים פ"ז:): 'הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ'

 

 כִּי כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ,  הוּא בְּחִינַת צוֹפֶה,  שֶׁמֻּטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם מִשָּׁרְשׁוֹ,  שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת מַלְכוּת עֲלֵיהֶם וְאִם הוּא מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם,  אֲזַי הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ,  וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ,  כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְחֶזְקֵאל ג): "צפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכוּ',  וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וְכוּ',  הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ" אֲבָל אִם אֵינוֹ מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם,  אֲזַי הָענֶשׁ עָלָיו (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם),  וְעַל כֵּן 'הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ' וְעַל-כֵּן צָרִיךְ לִרְאוֹת לְהַמְשִׁיךְ אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת,  דְּהַיְנוּ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיּוּכַל לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם:

 

 אַךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם? כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָהֶם,  וְגַם אֵינָם אֶצְלוֹ לְהוֹכִיחַ אוֹתָם?

 וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לָזֶה דַּעַת,  כְּדֵי לֵידַע אֵיךְ לְהוֹכִיחָם

וְלָבוֹא לַדַּעַת הַזֶּה,  הוּא גַּם כֵּן עַל-יְדֵי אֲרִיכַת יָמִים בְּעַצְמוֹ וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחַיָּיו,  כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה הוּא מֵחַיִּים,  מֵאֲרִיכוּת יָמִים:

 כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים,  הוּא עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תִּקּוּן י' דַּף כ"ה:),  וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ,  כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים,  כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים,  צָרִיךְ לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ כִּבְיָכוֹל,  וּשְׁמוֹ הוּא הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה,  קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים וְעַל כֵּן מֻזְהָר הַמֶּלֶךְ עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם,  מֵחֲמַת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל(דְּבָרִים י"ז): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" וְזֶה: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" "וְקָרָא" בּוֹ דַּיְקָא,  הַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא קוֹרֵא אֶת הַחַיִּים כַּנַּ"ל. . .

 

  נִמְצָא עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה,  מַמְשִׁיכִין אֲרִיכוּת יָמִים,  וְאָז זוֹכֶה לְדַעַת כִּי הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הוּא בְּעַצְמוֹ הַחִיּוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת ז): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ",  כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא עִקַּר הַחִיּוּת וְעַל-יְדֵי-זֶה הַדַּעַת,  יְכוֹלִים לְקָרֵב וּלְהוֹכִיחַ אֶת מִי שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹכִיחַ:

 

 

 דברי סיכום של יוסי :

 מצוות התוכחה מביאה אותנו למרחב של כנות בין אדם לחברו.  זה הבסיס,  שהמרחב הבין אישי יהיה נקי.

למדנו כבר שאם יש משהו בלב,  כעס,  טינה סמויה,  קוצר רוח,  הרי שאז התוכחה לא תעבוד. . .

אם כך הקריאה הראשונית היא קריאה לכנות.  אנו שמים לב שבאמת,  אין זה פשוט להוכיח.  זה יכול להזיק,  שיפוט של אדם יכול "לכלוא" אותו,  להקפיא  אותו על תכונותיו הלא טובות, או להציף לו דברים שהוא לא יכול להתמודד איתם ,  לכן רבי נחמן אומר לנו בשלב ראשון  – לכוון את הקול – ולאו דווקא  את התוכן.  המוקד של התוכחה היא האנרגיה מתוכה אני מוכיח.  האם זה קול ראוי? האם זה קול נשמע ? בשביל להגיע לקול ראוי צריך להיות במקום של רחמים,  במקום הנקי של הרחמים.  לא רחמים של ויתור אלא ' כרחם אב על בנים',  אני רואה את חסרונו וחולשתו של חברי ואני חומל עליו. זה מחייב  מדרגה מסוימת של דעת, של  יכולת  להתבונן,  להיות מודע למה שקורה. המשפט הפנימי שצריך להתנגן אצלנו הוא ' אתה כזה וכזה,   ואני רוצה שאתה תתקדם. . . אני רוצה להשקות אותך. . .  העולם יכול להתחדש אם אתה תשתנה.   עצה טובה יכולה להיות לנסות לדמיין לפני התוכחה איך היא תראה,  איך יראה המפגש,  להיות מודעים למה שעומד לקרות בפגישה.  המוכיח חומל על חסרונו של חבירו,  מאמין שיכול להיות אחרת.  ולכן התוכחה יכולה להיות כמה שיותר ישירה,  חד "שופרי ".  להגיד את הנקודה עצמה,  בלי שבחים מיותרים,   ובלי להשיא עצות. תוכחה טובה יכולה להוליד את המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך",  זה תוצאה של תוכחה טובה ולא רק תנאי לקראתה,  וזה יקרה רק מתוך אמונה גדולה באדם שלפניך אותו אתה רוצה להוכיח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכום הלימוד על תוכחה:

משימה :

  שלב ראשון.  – הסתובבות חופשית בחדר,  ותוך כדי כך,  לבחור מישהו אחד שאני מרגיש שאוכל לקבל ממנו תוכחה טובה,  ואז לעמוד אחד מול השני,  ולהזמין את השני להוכיח אותי על דבר שהייתי רוצה לקבל בו תוכחה.

    שלב שני– שוב הסתובבות חופשית בחדר,  אך הפעם נבחר מישהו אחד אותו אנו רוצים להוכיח,  כאשר המכוונות של המוכיח היא על היכולת להוליד "ריח טוב" בתוכחה שלו,  תוך כדי תשומת לב לכל הדברים אותם למדנו על אופי התוכחה,  המעמד הנפשי ממנו היא יוצאת,  לטון בו היא נאמרת,  ולגבולותיה.

 

 

דברים שעלו בפורום בעקבות הלימוד:

 

היופי במודעות למצות תוכחה                     6/12/06 09:21

תודה לכולם על העלאת נושא התוכחה למודעות,  לבירור שזכינו לקיים ולהעמדת מצווה זו באור בהיר הרבה יותר.  

גיליתי עד כמה המצווה הזו משמעותית בחיים ועד כמה היא תדירה ביום יום – לחיוב או לשלילה.  

שתי דוגמאות שפגשתי השבוע : רופא שפגע בכבוד אימי ( נקודה מאוד רגישה אצלי).  ברור לי שלפני הלימוד היתי מוצאת מילים רבות להוכיחו,  אולי אפילו בעדינות אך ודאי לא ממקום נקי.  ויתרתי שתקתי והרגשתי טוב.  בעז"ה לכשהעת תגיע אדע מה לעשות ואיך.  

מקרה שני שבו אני רואה אדם שאני מעריכה ואוהבת והוא משמעותי בחיי המקצועיים,  הנוהג שלא כשורה.  היום ברור לי שמחובתי למצוא את הדרך הנכונה,  המילים הנכונות והעיתוי המתאים לומר את דברי – על מנת לעזור לו לצאת מהמערבולת שבה הוא שבוי.  לפני הלימוד אמרתי

" עזבי בשביל מה ?". .

 

המשך…:

רק העליתי את הרהורי על דף הפורום ומיד, למחרת,  זימן לי הקב"ה הזדמנות נדירה, זמן ומקום ראויים ביותר למפגש עם האדם עליו כתבתי ואיתו חשבתי לקיים את מצוות "הוכח תוכיח".  והכי מעניין : הכניס הקב"ה בפי את המילים הנכונות ביותר לומר את דברי בבהירות,  במשפט קצר ומשמעותי מאוד לאותו אדם.  המשך המפגש העיד על תחילתו – ראשית הוא לא רצה להפסיק את השיחה – השיחה נמשכה כשעתיים – ובסופה קיבלתי חיבוק ונשיקה מעומק הלב.  

ומבחינתי המעניין ביותר היה שלמרות שהשיחה נסבה "כאילו" לא עלי – זכיתי לעשות בירור עמוק עם עצמי דרך הנ"ל.  

ובלי קשר לנ"ל – אולי עם ???

אני מצרפת קטע מתוך מאמר באתר : "מנהיגים ברשת" – מומלץ לשוטט בו קצת :

" למדתי ששיתוף בתובנות אישיות לא רק שהוא מחולל צמיחה,  ולא רק שהוא עוזר לאנשים נוספים למצוא את עצמם,  התחלקות זאת יוצרת ומעצימה מודעות הולכת וגוברת בחברה לצורך לחולל שינויים וליצור עתיד חדש.  אנו חיים בתקופה בה אבני יסוד חברתיות ואישיות משתנות,  והפרט נדרש להתווכח עם נורמות ואקסיומות כדי למצוא את הנתיב האישי הנכון לו.  "

 

 

 

 

* :

שלום לכולם
בעקבות כל הלימוד המשותף שלנו יחד בענין התוכחה, אני מצרף סיפור שכתבתי לקראת יום כיפורים השנה,  ועוסק בעניני תוכחה.  קריאה נעימה

"שנתן המצווה. . . "
סיפור ליום הכיפורים

בית הכנסת אוהל יצחק של ילדותי,  צריף קטן היה,  כמעט מט לנפול.  קירותיו בגוון ירקרק,  וכולו דחוס דחוס,  מתפללים וכסאות ושטיחים ונברשות.  איש הישר בעיניו יעשה,  וכל אחד כבודו של בית הכנסת נעשה כפי ראות עיניו,  זה הביא שטיח ישן,  אחר תקע מאוורר ממעל ראשו,  ושלישי החליט לנסות את מכונת הטיח שקנה,  וטייח את קירות עזרת נשים,  ואף על פי כן,  מלא חן היה וכל אחד מרגיש בו שמתפלליו אוהבים אותו והוא אותם.
בליל שבת,  בית הכנסת הקטן דחוס היה במתפללים,  כל אחד בא,  מבוסם ומקושט,  והריח שעלה באפי כשנכנסתי לבית הכנסת לקבלת שבת,  ריח של עלי הדס,  מעורבבים בעלי נענע,  ויחד עימם תמהיל של בשמים שונים ומשונים,  דמה בעיני לריחו של גן עדן.
ובכותל דרום סמוך לארון הקודש ישב,  מכווץ בכיסאו,  הרב.  זהו הרב חיים שלום שקל עליו השלום,  שעליו באתי לספר לכם היום,  ועל מעשה שהיה לי איתו.  אבל ראשית אתם צריכים לדעת מיהו אותו רב.  ובכן הרב שקל,  איש חינוך היה,  והקים כמה וכמה בתי ספר במרקש ובצרפת,  ואז עלה לכאן,  ואף פה,  לא הניח ידו והיה מפקח של משרד החינוך והמשיך לחנך ילדי ישראל.  ועוד היה בו,  שבעל ייסורים היה.  כליותיו לא נשמעו לו,  והיה נאלץ להתחבר לאותה מכונה שמנקה דמו של אדם ומזככת אותו בייסוריה.  מאותן שעות רבות שעשה במחיצתה,  הוציא הרב שקל חוברת שירים להשי"ת וקרא שמה " הודו לו".
ועוד נוסיף ונאמר שהרב שקל,  תקיף היה,  ולא נשא פניו לאיש,  וידע להוכיח את אנשי קהילתו בשבט פיו,  וכולם נשמעו לו מקטן ועד גדול,  ואם היה נדמה לו שדבריו לא נשמעים,  היה מכריז כעין חרם,  ומדיר רגליו מבית הכנסת,  עד שהיו באות כמה וכמה משלחות ומפייסות אותו,  ומבטיחות בהן צדק שלא ימרו את דבריו,  ורק אז היה חוזר,  והכל לשם שמיים.
מעשה בראש השנה אחד שהוציאו ספר תורה אחד והיה פסול,  והוציאו את חבירו והיה פסול אף הוא,  ואז נעמד הוא עליו השלום מכסאו,  אף שכבר היה חלש וחולה,  ושאג " שני ספרים פסולים בראש השנה,  מה זאת היתה לנו" ועוד הוסיף דברי כיבושין,  וכל הקהל עיניהם דמעות,  וליבם רוגש.  אמרו- לא היתה תפילת ראש השנה כזו מעולם בבית הכנסת אוהל יצחק.
ואף על פי שתקיף היה,  את הילדים היה מחבב,  ואף אני בכללם.  חביבות שלו,  לא חביבות של מתן סוכריות ופרסים היתה.  הלא אמרנו שאיש תקיף היה.  חביבות שלו חביבות של אחריות היתה.  משראה ילד שמצא חן בעיניו היה מקרבו,  ומיניה וביה היה מטיל עליו משימות.  וכך,  לפני הדרשה שלו בבית הכנסת,  היה קורא לי אליו ולוחש לי באוזן " לך לארון הספרים והבא לי גמרא ברכות עם רב אלפס",  וראיתי בעיניו שרצה לבחון אותי,  האם אדע למצוא את הגמרא הנכונה בין הספרים הרבים,  והאם אביא לו את אשר חפץ,  גמרא עם רב אלפס דווקא.  אם הצלחתי,  היה אומר לי – יפה,  ואם לא,  היה נותן בי עיניו,  ושולח אותי שוב,  ומבטו דוחק- עוד מעט הדרשה מתחילה ועוד לא הבאת לי את הספר.
ועוד סימן היה ובו ידעת אם הרב מחבבך,  והוא,  אם היה מקניטך.  אותי היה מקניט דרך קבע על כך שבאמצע סעודה שלישית,  ולפעמים תוך כדי דבריו,  הייתי קם והולך לבני עקיבא. " לאן אתה הולך?" היה שואל,  ואני אומר לו " לבני עקיבא" ואז היה מקשה " ולמה לא לבני טרפון,  ולמה לא בני רבי עקיבא,  אלא שאתם עוזבים דברי תורה והולכים לשחק בכל מיני משחקים על כן נקרא שמכם בני עקיבא,  על שם עקיבא כשהיה עם הארץ",  כך כל שבת,  הוא מקשה ואני הולך,  וידעתי בליבי שהרב מקיים בי
" את אשר יאהב יוכיח" ידעתי,  אך לא ידעתי עד היכן דברים מגיעים.
יום הכיפורים הגיע ואני נער עוד לפני בר מצווה.  בערב היום הקדוש לאחר תפילת מנחה,  היה רבי דוד הגבאי מלקה ברצועות של עור את המתפללים, ואלו עמדו לפניו משל היה מחלק מתנות ולא מלקות.
ואחר כך פנו איש לביתו לאכול סעודה מפסקת ואף אנחנו עשינו כן.  ניחוח של תבשילים עמד באוויר יחד עם ריח טהרה שהחל בעולם.  ואז,  פשטנו כולנו בגדי חול ולבשנו בגדי לבן,  שלא עלה על דעת אחד מאיתנו שלא לבוא לבושים לבן גמור בשערי בית הכנסת ביום הקדוש.  נתנו ידינו אני ואחי בידיו של אבא וצעדנו לבית הכנסת.
הרב כבר היה שם,  מכווץ בכסאו,  ונדמה שסאת ייסוריו באה ועמדה לפניו,  והוא כבקי ורגיל נענע לה בראשו.
הכל היו ממתינים באימה ובכובד ראש,  וכשהיה מגיע הזמן,  היה רבי דוד הגבאי רומז בעיניו,  ואז היו כולם פותחים ומתחילים לפייט את פיוטו של רבי יהודה הלוי,  " לך אלי תשוקתי",  והדמעות היו זורמות כמים.
והרב עליו השלום,  היה יושב בכסאו ופניו מיוסרות,  והוא יחד עם רבי יהודה הלוי,  מעלה לקרבן אשה את כל תאוותיו,  ועיניו בערו כשני לפידים,  שכאב היה בהם,  ותקווה היתה בהם,  ותביעה גדולה ניבטה מהם.
וביום הכיפורים עצמו,  השכמנו קום וצעדנו יחד עם אבא לבית הכנסת.  גאה הייתי בעצמי שעדיין צמתי,  ונדמה הייתי בעיני כאחד מהמבוגרים,  ראה זאת הבעל דבר והחליט לגרות בי את היצר הרע.
פסוקי דזמרה,  חלק שלי בתפילה היו,  ולא רק שלי אלא אף של שאר חברי,  שכך המנהג בבית הכנסת אוהל יצחק,  שאת פסוקי דזמרה אומרים הילדים שלפני בר מצווה דווקא.  הצעירים קיבלו את המזמורים הקצרים,  והוותיקים,  את הארוכים.  ואל יהי הדבר קל בעיניכם,  שכן בשעה זו היה רואה את עצמו כל אחד מן המתפללים כדקדקן גדול,  והיה משחר לטרף,  לחפש שגיאת קרי או הגיה,  ואז היה מרעים בקולו,  מסוף בית הכנסת ועד סופו,  ומתקן את הדרוש תיקון בעיניו.  לא פעם,  סיימתי את חוק קריאתי ודמעה על לחיי מחמת דקדקנים אלו.  אך ביום הכיפורים הזה שאני מספר לכם עליו,  קראתי כהלכה.  בקי ורגיל הייתי בפרקים כולם,  והם נשמעו לי,  ולאחר שסיימתי לקרוא,  אמר לי רבי דוד הגבאי- חזק וברוך,  היטבת לקרוא,  ונוספה לי גאווה על גאוותי.  ראה זאת הבעל דבר והחליט לשלוח בי רוח שטות.

החזן היה מסלסל בקולו את הפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" שלפני חזרת הש"ץ,  ואני ממקום עומדי,  ועיני צדות דרך החלון הפתוח כמה נערים,  מאלו שאין רואים אותם בבית הכנסת אלא ביום כיפור, והם הולכים בטח,  על ממלכת הילדים ביום הכיפורים- הכביש השחור שלפני בית הכנסת.  ולא עוד אלא שהגדילו לעשות,  וזימנו להם תחת רגליהם כמין אריחים לבנים חלקים מקרמיקה,  והיו מחליקים עליהם כמין סקטים,  בירידה המתונה של הכביש.
רוח שטות נכנסה בי ונהייתה לרוח סערה,  ואך סיים החזן לקדש את ה' יתברך בקדושה שלו,  וכבר הייתי בחוץ,  הטלית על כתפי,  והאריחים הלבנים החלקים תחת רגלי,  ואני מחליק עימהם,  ואף אני מולך עליו,  על הכביש השחור,  שבכל השנה אין לנו דריסת רגל בו.
"אייילל!!!".  קפאתי במקומי.  הכרתי את הקול הזה היטב,  הכרתיו כשהקניט,  והכרתיו שהקפיד, ועכשיו קול של הקפדה גדולה היה.  ממקום מושבו על יד החלון,  ראה אותי הרב שקל,  ואף כי גופו בגד בו,  קולו מעולם לא בגד בו,  גם לא הפעם,  עת הדהד באזני והוציא ממני באחת את רוח השטות ורוח הסערה גם יחד.
רצתי חזרה לבית הכנסת,  ועת עמדתי בפתח,  פגשו בי עיניו,  והן חומות,  בוערות,  ומקפידות,  כמו אומרות- מה לך ולהם,  ומה לך בכלל שם,  ואיך ירדת מאיגרא רמא.  וכך הרגשתי.  כח שהיה בי ניטל ממני,  ונהייתי ממש ככלי מלא בושה,  ישבתי במקומי,  סמוך אליו,  וכבשתי עיני במחזור.
חן של יום הכיפורים ניטל ממני,  וכך גם גאוותי,  ובגדי הלבן אשר לי,  היו נדמים בעיני כמוכתמים בשחרו של הכביש.  חיכיתי,  מתי יעבור כבר היום הקדוש,  ואפטר מקפידתו של הרב.
השעות נקפו לאיטן,  ואני,  עיני בסידור- שמא תאמרו באותיות שבו? לא,  כי אם בעוביו,  ומסתכל הייתי כמה עברנו וכמה עוד נשאר.  החמה עמדה בראשו של האקליפטוס שמחוץ לבית הכנסת,  עת עלה רבי דוד הגבאי על הבימה,  לפני תפילת נעילה,  כדי למכור את המצוות.
כבר אתם יודעים את מנהגם של יהודי מרוקו,  שמחבבין את המצוות,  ומבזבזים ממונם כדי לזכות בהם.  בית הכנסת אהל יצחק,  שמו יאה לו,  אהל,  על שום שרוב מתפללים שבו אנשים פשוטים היו,  ולא בעלי ממון.  ובשבת רגילה,  היה רבי דוד הגבאי מתחיל את המכירה דרך משל בח"י שקלים,  ומקווה שיהיה מי שיוסיף עליו. יש שהיו מוסיפים לשלושים ושש,  ויש לחמישים ושניים כמנין בן,  ושבת שהגיע בה למאה ואחת שקלים,  יום טוב היתה הופכת לו.  לא כך מנהגו בתפילת נעילה של יום הכיפורים,  שמשעלה,  לא התחיל למכור בפחות ממאה ועשרים שקלים,  והיה בטוח שיהיו כאלו שיוסיפו עליו ממון הרבה כדי לזכות במצווה.
ישראל מחבבין את המצוות,  אך יש מצוות שחיבבון במיוחד.  וביום כיפור,  ארבע מצוות טרחו הקהל מאוד לקנותן.  ראשונה בקודש-פתיחת ההיכל של קול נדרי,  והיא מסורת אצל משפחת סלם משנים רבות,  והן שקונים אותה בממון הרבה,  ולא יוותרו בעד שום הון שבעולם.
חביבה כמותה היתה פתיחת ההיכל של הפרנסה,  שהיא בסוף תפילת ערבית,  והחלטת הקהל שאין בה חזקה לאיש,  אלא כל מי שזקוק לישועה ופרנסה יכול לקנותה.  שלישי בקודש הוא מפטיר של מנחה בספר יונה,  והוא חזקה גמורה בידיו של אחד המתפללים שיום פטירת אביו חל במנחת יום הכיפור,  ואף אם יצטרך למכור את בגדו שעל עורו,  לא יוותר על קניית מפטיר יונה.
ואחרון,  פתיחת ההיכל של נעילה,  בעת רעווא דרעווין,  זמן חיתום הדין,  ופתיחה זו,  הכל היו יודעין מעלתה וחשיבותה,  עד שנדמה היה שעלתה על כל חברותיה.
ובכן עלה לו רבי דוד הגבאי על הבימה,  " רבותי,  עוד מעט ינטו צללי ערב,  והיום הקדוש יצא,  פתיחת ההיכל של נעילה מאה ועשרים שקלים. . . . .  " והיה מטה אזנו היטב לשמוע מי ומי הקונים שפעמים יש ושני מתפללים אומרים אותו הסכום בבת אחת,  ואז היה מכריז "שלש מאות שקלים בשני מקומות",  ועוד היה מדגיש בקולו את המילה שקלים,  משום מעשה שהיה בזקן אחד שקנה בממון הרבה מזמור של הפרנסה,  והתפלאו כולם מנין לו שנתעשר כל כך,  וסוף דבר שבא לאחר יום כיפור לשלם נדרו,  והתברר ששקל התחלף לו בלירה ויצא רבי דוד וידיו על ראשו,  שמעולם לא מכר מזמור של פרנסה במחיר כזה.
וכך היה רבי דוד מוכר והולך,  וכבר עבר את החמש מאות שקלים,  ומהעזרה נשמע קולה של סולטנה עבדאלחק והיא מוכנה לקנות בשש מאות,  עוד לא יצא מפיו של רבי דוד וכבר נשמע הקול "שבע מאות, " ואחריו "שמונה מאות",  ואנו הילדים מתווכחים בינינו,  האם נראה את האלף יוצא מפיו של מישהו.
"אלף!"-ואחריו מייד דממה.  זה היה קולו של הרב.  נסתיימה המכירה,  שאין איש בבית הכנסת שיקנה את הפתיחה לאחר שהרב רוצה בה.  ורבי דוד,  עיניו רחמים, אומר רק לשם אמירה " אלף שקלים פעם ראשונה,  פעם שניה,  פעם שלישית,  זכה!" ומייד מתחיל לברך " מי שברך אבותינו הקדושים, , , , ,  הוא יברך את מורינו ורבינו הרב חיים שלום שקל בעבור שזכה בפתיחה של נעילה,  מלכא דעלמא יברך יתיה,  ויזכה יתיה וישלח לו רפואה שלמה, , , , ,  ויכתב בספרן של צדיקים, , , , ,  וזכות יצחק ואהל יצחק יגן עליו, , , ,  וכן יהי רצון ונאמר אמן".  שם לב רבי דוד שהרב רומז לו להמשיך, ונרמז. יודע הוא במה להמשיך,  שמנהג הוא אצל יוצאי מרוקו שמכבדים הם את מי שרצו לכבד, . . " שנתן המצווה" הכריז רבי דוד ופניו כלפי הרב.
והרב,  הרים מעט את קולו ואמר " שנתן המצווה להתלמיד הנעים אייל בן אשר" עשה עצמו רבי דוד כמי שאינו שומע,  שמעולם לא היתה כזאת בבית הכנסת,  שנער טרם בר מצווה יפתח את ההיכל בנעילה,  והרב,  קולו תקיף חזר ואמר" שנתן המצווה להתלמיד הנעים אייל בן אשר ורד" וחזר אחריו רבי דוד והוסיף "גם ברוך יהיה. "
הרמתי את עיני מן המחזור,  שמשעה שהבנתי להיכן דברים מובילים,  כבשתי פני בו.  אלא שעתה לא נותרה לי ברירה,  שהכל היו מצפים לי שאגש אל הפרוכת.  ובשעה שהרמתי ראשי,  פגשתי בעיניו של הרב והם היו חמות ושוחקות,  וחיוך של טוב היה על פניו,  והוא מתבונן בי כאומר " וכי חשבת ששכחתי אהבה שבינינו?,  את אשר יאהב יוכיח!"
ניגשתי אל הארון,  עליתי במדרגת העץ הפשוטות ואחזתי בידי את הפרוכת האדומה,  שמש נצנצה מעל ארון הקודש דרך החלון הצר,  ועוד טרם כיליתי לפתוח את הפרוכת לכל אורכה,  נזדעזעו קירות בית הכנסת בשאגות אדירות " אל נורא עלילה,  אל נורא עלילה,  המציא לנו מחילה בשעת הנעילה".