fbpx

בדרך אפרתה, לכבוד יום פטירתה של רחל אימנו/ הרב דוב זינגר

היום, לכבוד היארצייט של רחל אמנו חשבתי לנכון לפגוש אותה בדרך אפרתה, כיום בתחילת הסידורים אנו רגילים שיש את מודה אני, ברוב הסידורים המסורתיים ההתחלה היא דווקא בתיקון חצות.

זו הזדמנות לפגוש קצת את תיקון רחל. אנו נקרא ביחד את הפסוקים. התחושה היא שרחל אמנו הייתה נוכחת בגלות אולי יותר מאשר בחזרה שלנו לארץ. איכשהו בתחושה של החזרה לארץ היא כביכול סיימה את תפקידה והיום היא מתעוררת שוב מההמונים שמציפים את הקבר. דרך העיון אולי נבין משהו מזה.

סדר תיקון חצות:

תיקון רחל:

יקח אפר מקלה וישים על מצחו במקום הנחת תפילין ויאמר:

לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר:

יחלוץ מנעליו ואח"כ יטול וישב לארץ אצל מזוזות הפתח ויאמר הוידוי אשמנו כו' מה נאמר לפניך כו' אתה יודע כו' עד על כל חטאתינו. ואח"כ יאמר:…..

 

בראשית פרק לה

(יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:

(כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:

 

בראשית פרק מח

(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

 

התמונה הזאת היא מעניינת שאבותינו כולם קבורים במערת המכפלה, ופתאום אין אפשרות לקחת אותה לשם אלא היא קבורה בדרך. מילא אם אי אפשר להגיע למערת המכפלה והדרכים לא כשירות לכך אז עדיין היה אפשר לעשות את זה במקום נורמלי יותר בסוג של בית קברות מקובל. רחל נקברת לבד, בדרך. אפילו לא מביאים אותה לבית קברות סמוך.

זו תמונה מאוד עזה, בין אם היא כואבת, התמונה הזאת כשלעצמה מעוררת אותנו לשאול מה זה הדבר הזה? אנחנו כבר רגילים שקבר רחל הוא במקום, אבל לנסות לראות את זה על רקע מערת המכפלה שכל הנשים שם והאשה האהובה היא בודדה, בדרך. בית הקברות הוא סימן לעיר, והנה פתאום מישהי נקברת בדרך.

 

הרב יצחק:

נזכרתי במשה שגם מת בדרך, על הפתח 'בעוד כברת ארץ' זה לא רק נקודת ציון במפה, זה אומר שהנה, עוד רגע, עוד מעט, אבל לא מגיעים למקום עצמו.

 

הרב דוב:

ירמיהו פרק לא

(יד) כֹּה אָמַר יְקֹוָק קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: ס  (טו) כֹּה אָמַר יְקֹוָק מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:  (טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: ס

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה פב ד"ה י ויצב יעקב

ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת, מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הה"ד (שם /ירמיהו ל"א/) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה.

 

הערות העמיתים

* זה פעם ראשונה שאני שמה לב שבמקום שרחל מבקשת על עצמה היא מבקשת על בניה. את הכאב של הדרך שהיא לבד היא מתרגמת אל הבנים.

* אפשר להתפלל בכל מקום, אני שואלת מה המשמעות של המקום כמקום פיזי כאילו רק משם היא יכולה להתפלל והרי אפשר להתפלל מכל מקום?

* תמיד ישב לי בראש שהבנים עוברים על הקבר ומתפללים. ופתאום גיליתי שהיא מתפללת על הבנים.

* יש הזדהות בין הדרך שלה לדרך של הגולים, כשאתה לקראת משהו שלא מתממש עד הסוף. היא מתה לבדה עם הבן שהיא כל כך חיכתה לו, מין סוג של עונש כזה. היא נענשת על מעשה שעשתה ובעלתה מענישה בדיבור פיו. וכל הסיטואציה היא סוג של הזדהות בינה לבין הבנים.

* ישני חברון הם מועילים למציאות של קבע שלווה וניחותא, ובא לפה מישהו מחוץ לכלל ללמד על הכלל. – רחל היא האמא של הגלות, של הטלטלות

* רחל היא סמל לטרגדיה.

 

הרב שמעון:

רחל היא מיוסרת גם בחייה, אין לה ילדים היא בוכה ומתלוננת, החיים שלה הם טראגיים והמוות שלה הוא טראגי. היא נשארת במצב הזה וזה אולי מה שמאפשר לה לשמוע את הבנים, הרגישות שלה היא זו שנותנת לבנים מקום לשים את הראש.

 

הרב דוב:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויגש דף רי עמוד א

וכדין רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, כי איננו כי אינם מבעי ליה אלא כי איננו והא אוקימנא כי איננו דבעלה לא אתשכח עמה דאלמלא בעלה ישתכח עמה תתנחם עלייהו דהא כדין בנהא לא יהון בגלותא ובגין דאיננו לאו איהי מתנחמא על בנהא בגין דבנהא אתרחקו מנה על דאיננו עמה

 

הזוהר מקשה קושיה מפשט הפסוקים, מה זה 'כי איננו' אמור להיות 'כי אינם'.

הזוהר בוחר להסביר שבעלה לא נמצא איתה, והיא לבד. היא מאנה להנחם על בניה כי בעלה איננו. כמובן, זה גם נכון לגבי רחל ומערכת היחסים המורכבת עם יעקב, וגם, רחל כידוע היא מזוהה עם כנסת ישראל. שהיא בוכה על זה שהיא רחוקה מבעלה וזה עצמו גורם לכאב של הילדים שאינם.

המשמעות של הגלות באים לידי ביטוי שבעלה רחוק ממנה. רחל – כנסת ישראל – קרובה לבעלה ונמצאת עם הקב"ה משמעות הדבר היא שבניה בארץ והכל במקום, כשהיא לבדה בוכה על זה שבעלה איננו המשמעות של זה – בהרבה דברים – שהבית חלילה מתפרק אז גם הילדים מתפזרים, חלק מהכאב הוא השבירה של הבית. הכאב על בניה כי בעלה איננו.

 

בזוהר הקדוש המושג שבעלה איננו מופיע בכמה מישורים. גם בחייה כשהיה את הסיפור האם בעלה איתה או לא, גם במותה, וגם על זה שכנסת ישראל רחוקה מהקב"ה. שה' הלך לו, חזר למקומו ברח לבית של ההורים, ולא נמצא בבית המשותף שלהם. זה התיאור החזק ביותר של הגלות, שהבעל לא נמצא והילדים מפוזרים, והיא נשארה לבדה בארץ, כביכול בדרך, הבעל הלך לצד השני – זו תמונת הגלות בצורה הכי חזקה.

 

הקטע של המהר"ל, הוא לא הקטע הקלאסי למרכז צמיחה, במובן הזה שהוא טקסט לא ראשוני, יש לו קשיים משלו ומאידך הוא אומר את הדברים שצריכים להאמר.

ההנחיה היא לקרוא אותו בסבלנות ולנסות לדלות ממנו מה שכתוב, ולנסות לראות אם יש מילה שאנחנו חושדים בה שיש בה משהו מעבר לפשט, לנסות למשש אותה ולשים לב. יש שלושה קטעים הלימוד גם יתחלק לשלושה, יש שאלות הנחיה מאוד ראשוניות.

 

*** התפזרנו לקבוצות     ****

המהר"ל גור אריה על בראשית מח

ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות, ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב"ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקראת 'צרה', הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז' שנים (לעיל כט, כ), ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה (שם שם כד), וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם – ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב"ה משיב "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב" (ר' ירמיה לא, טו). וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה – שהוא עולם החלוק והפירוד – ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה – קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם – זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו, ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה [בו] שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות.

 ועוד יש במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד) ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא על שם בנה, שנאמר (ר' עמוס ה, טו) "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף", ולא על שם בנה אלא על שם בן בנה "הבן יקיר לי  אפרים" (ירמיה לא, יט). וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל – שהם בית יעקב – על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה. כי פירוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה מפוזרים בכל הארצות – יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב' מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם,

ולפיכך נקברה רחל בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות רק תהא עם בניה, שהיא מתיחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן, ולפיכך כאשר הוגלו ישראל היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב"ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מחברת ומאחדת הכל – ישובו לגבולם. כי יש כח קבוץ עוד בישראל ואחדות, שבזכות אותו קבוץ ואחדות ישובו הם לגבולם להתאחד. ולפיכך נקברה רחל בדרך, כי אחר שישראל הם בגלות חוץ למקומם, נמצא אצלם כח קבוץ שלהם המקבץ ומאחד אותם – שם, הוא בית יעקב, ובשביל אותו קבוץ מתכנסים מן הארץ אשר הוגלו ונפזרו לשם. ועל פי זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה[1] "קול ברמה נשמע קול נהי רחל מבכה על בניה" – על כנסת ישראל, שנקראת "רחל":

שאלות הנחיה –

המדרש והמהר"ל בעקבותיו מבארים מה המיוחד ברחל שהיא זו הבוכה .אספו את ההסברים  השונים לייחודה של רחל .

מדוע בדרך ?   

 

 

הרב דוב:

משהו שהתחדש לי בלימוד, התחדש לי שרחל היא…

 

* הכח המאחד.

* נביאה, שידעה להבין דברים שהתרחשו בעתיד, קצת לראות מלמעלה. להבין שמסירת סימנים בעולם הזה יש לה משמעויות אחרות בראיה א-לוקית.

* הבכי מאחד, שהוא אוסף שהוא לא מוותר.

* אולי נביאה במובן הזה שהיא יכולה לעמוד מול רבונו של עולם באמת בתור אשתו, אחד מול השני, ולהגיד לו – מה שהיא חושבת, אחד מול השני. במקום כאילו של שיוויון…. ובאמת הוא מקבל את הדברים.

 

הרב יצחק:

מה שראינו שהמהר"ל מוצא מימד של עומק במדרש. המדרש מתאר סוג של ויתור של רחל, היא לא רצתה שאחותה תתבזה שזה רובד המדרש. המהר"ל מסביר ברחל משהו יותר עמוק שרחל מבינה שהעולם שלנו המחלוקות והריבוי שיש בו זה משהו שנדרש לעולם, אם כולם מסכימים לאותו דבר יש פה טיוח, מישהו פה ויתר. העולם בנוי שיש ניגודים ומריבות, ולנסות לטשטש אותם זה דווקא להפסיד. כשרחל קולטת את זה – לפי המהר"ל – אז גם מותר שתהא עוד אשה, זה חבל מאוד ולא לעתיד לבוא, אבל בעולם שלנו היום זה יאפשר לידה של יהודה ואפרים, זה יאפשר גם מריבות אבל גם סוג של תנועה ובירור בצורה יותר אמיתית. וזה הבנה הפנימת המאוד מתקדמת שהייתה לרחל.

פנית רחל היא שהעולם שלנו הוא שהאחד הוא מריחה מסויימת, אנחנו בעולם הזה, ואם יש עבודה זרה אז ודאי – כי כך העולם בנוי. וישראל הם חלק מהעולם הזה, בראת את העולם כך תסבול אותו בצורה כזו.

 

הרב דוב:

במובן מסויים, חלק מהשלמות של הקב"ה כביכול זה גם בראייתו שהמציאות לא שלמה. ההצגה של הקב"ה כשלם והרמוני לחלוטין דוחקת את חוסר ההרמוניה לשוליים.

בקיץ האחרון הייתי צריך לתת הרצאה בבנין שלם ודיברתי על זה שלמעשה השם של בניין שלם היה צריך להיות 'בניין חסר'. מה שיותר מעורר שלום בית זה ההבנה שזה לא בניין שלם אלא בניין חסר. הדימוי של בניין שלם מעורר חלק מהבעיות.

בוודאי שיש לעתיד לבוא, אנחנו לא מוותרים על ההרמוניה אך מאידך חלק מגדולתו של ה' היא שכביכול יש לו גם צד אנושי, אנחנו יכולים לראות אותו גם בחסר. וזה מה שרחל אומרת לו שאתה מגרש את עם ישראל – בצדק, יש עבודה זרה, שזה דבר נורא ואיום על רקע זה שהדגל שלנו הוא שמע ישראל – אבל אנחנו המבינים שהמציאות יש בה את הדבר הזה.

ר"נ אומר שה' עשה איתנו חסד שר"ה יצא בראש חודש. כי הגמרא אומרת שה' מבקש להביא עליו קרבן[2]. כבר בימים הראשונים של הבריאה נהיה חסרון וכך רוצה המהר"ל לטעון, שרחל בטראגיות שלה ובחיים הקשים שהסכימה להכניס צרה לביתה היא בעצם אפשרה בעולם את המקום של חוסר השלמות.

זה לימוד זכות גדול על כך שאנחנו יכולים להיות בארץ ולא 100 אחוז, גם 60 אחוז זה אופציה. העובדה שיש שבר בעולם היא מאפשרת את היכולת של עם ישראל כשחוטא להיות בארץ.

זה יותר חזק בקטע האחרון 'לפיכך נקברה רחל בדרך' באמת התמונה הזאת, היא תמונה שרחל תקועה. לקבור אותה בדרך – בדרך זה להיות תקוע. זה לא בגלות ולא בארץ ישראל, האבות הם קבורים במגורי צוות. שם יושבים הגדולים והם בוודאי מתפללים, אבל זה בשביל מצב של שלמות. ביננו לבין עצמנו אנחנו כרגע לא שם, לא במקום של השלמות העובדה שרחל קבורה בדרך היא סוג של הפגנה, אמירה חזקה שהמצב הוא לא שלם. המצב הוא לא כמו שאמור להיות. יש כסא ריק בשולחן. אי אפשר להציג שהכל נפלא – רחל תקועה בדרך.

היא תקועה במובן הזה שזה לא מקום. התקיעות מבטאת את הגלות. בדרך זה לא שום מקום. העובדה שאנחנו בגלות זה הכי חזק בעובדה שרחל בדרך. כשעם ישראל יגיע לארץ, בעז"ה ירושלים תגיע לבית לחם ואז היא תהיה בחלקת גדולי האומה. זה מה שאני מבין במהר"ל.

 

רחל יותר מכל, היא כנסת ישראל. הביטוי מדבר על כינוס, הוא זה שמכנס. הוא מבטא את הביטוי שיש דבר כזה כנסת ישראל. זה המהות, יש דבר כזה שנקרא ישראל שמכונסים ומחוברים.

האמא, במקום האישי שלי, הבית שלה, העובדה שהיא קיימת ויש לה בית, זה מקום שכל המשפחה מתאחדת סביבו. כולם עוברים דרך שם, זה כנסת ישראל, זה משפחה. אמא שיושבת בבית – בית יעקב.

ורחל נבחרה פה להקרא על שם עם ישראל. עם ישראל נקרא רחל. הביטוי של המלכות נקרא כנסת ישראל היא זכתה לכך שהיא כנסת ישראל היא מבטאת יותר מכל את מושג האחדות. גם שיש לי קרוב רחוק אנחנו עדיין הבנים של רחל. יש את המושג של 'אמא' 'רחל אמנו'. זה יותר חזק משאר האמהות. זה לא זמין 'רבקה אמנו' עצם זה שיש לנו אמנו זה עצמו יוצר את האחדות את האופציה של הגאולה.

 

אני רוצה לסכם, שמעתי מידיד הרב שמעון דרשה על ה'מאנה להנחם' הוא אומר שכתוב אצל יוסף וימאן, הוא ממאן לאשת פוטיפר, וחז"ל אומרים שם משהו משונה שדמות דיוקנו של יעקב נראתה לו בחלון. והשאלה מהיכן נראתה לחז"ל דמות דיוקנו – מאיפה זה בא להם.

מי שמדפדף פרק קודם רואה שיעקב בזמן שכל האחים רוצים לנחם הוא ממאן להתנחם. המיאון להתנחם של יעקב הוא זה שגורם ליוסף למאן לאשת פוטיפר. וגם פה אנו רואים שהמיאון של האבא מתגלגל לאמא והיא לא מוותרת על הבנים שלה.

הנביא ירמיהו שאומר 'על בניה כי איננו' הוא רואה את הפסוקים של יעקב שממאן להתנחם על הבנים.

 

להלכה, יש את הלכות הבוקר בשו"ע:

שולחן ערוך אורח חיים סימן א

סעיף א

יתגבר כארי לעמוד בבוקר  לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. הגה: ועכ"פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (טור). …..

סעיף ב

המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה  ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה.

סעיף ג

(ט) ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.

סעיף ד

טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.

 

בסידורים, בחלקם לפחות, ההתחלה של הסידור – זה מאוד כואב לראות את זה – שתיקון חצות לא מופיע בסוף הסידור אלא בבוקר מוקדם, יהודים קמים במשך הדורות מוקדם בבוקר ומתחילים את היום בכאב החורבן. בחתונות זה מאוד בולט.

השמחה עם הזכר לחורבן דרך התמונה של רחל שתקועה בדרך ומבחינתנו אנחנו עדיין בדרך.

נתינת המקום לכאב, העובדה שבדרך יש סכנות, העובדה שבדרך יש את חוסר השלמות התמונה היא לא ורודה ומתקתקה והרמונית אלא כוללת את החסרון דווקא בה יש איזה משהו אמיתי יותר, השלמות שכוללת את החסרון שרחל לא נדחקת לשוליים אלא נוכחת יש בה סוג של תקווה וציפיה.

 

הרב שמעון:

אני חושב שיש בעניין של רחל, קודם כל הדבר הזה שהמהר"ל מביאו בשם התרגום. 'בית ישראל' שהוא נולד מרחל, יצירת הבית שרחל יוצרת היא תוצאה של ההבנה המאוד בסיסית של רחל של הפירוד. רחל מבינה שהדברים לא הולכים חלק. מכח העובדה שהיא מבינה שהדברים לא הולכים חלק יש לה יכולת לפרוש זרועות רחבות ולהכיל את העם והבית. הדוגמא שיש לי להמחיש היא ההבדל בין הורים לסבא וסבתא. ההורים נורא רוצים הסבא והסבתא מסתכלים בפרספקטיבה של הרבה שנים תמיד יכולים להיות מריבות, אבל הנכדים מה שלא יהיה זה טוב.

כי במבט שמכיר את הניגודים והסתירות אפשר להכיל הכל. המקום של רחל זה המקום של ההכלה. הניסיון שמכיר את העולם שהוא לא אחדות אלא מורכבות.

 

מקורות נוספים

משנה ברורה סימן א ס"ק ט

ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה ע"פ כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות והיא י"ב שעות אחר חצי היום והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט ומחצות ואילך יעסוק בתורה ובסוף הלילה יבקש צרכיו וי"א אז שומרים לבוקר ואם הוא קרוב להנץ החמה יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות ואח"כ יאמר שומרים לבוקר. ואחר התיקון שיעור משניות קודם לכל דבר ואם זכה לחכמת האמת עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קבלו משכבי עד קומי היינו משבועות שאומרים שכבי עד ט"ב שאומרים קומי א"צ לקום בלילה וי"א מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום והנוהגים ע"פ קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בצבור אין למנעם ואדרבה ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבהכ"נ משיאמרוהו בחדר הסמוך לו דבהכ"נ קדיש טפי וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר מחמת שהוא חלש בטבעו או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפלה מוטב לישן כל הצורך ומ"מ יהיה זהיר מאוד לקום שעה ולפחות חצי שעה קודם קריאת השמש לבהכ"נ כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בצבור ובנקיות:

(י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפלה יהיה בשמחה:

(יא) חורבן בה"מ – כתב של"ה שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ד' וגו'. והעיקר שידע מה קאמר ואחר כונת הלב הן הדברים:

 

 

תפארת שלמה (ר שלמה מראדומסק) על המועדים

ראש"י חדשי"ם לעמ"ך נתת. כתבו הראשונים כי ר"ת רח"ל. פי' רצונם בזה כי ר"ח הוא בחי' חדתותי דסיהרא תשוב לימי עלומה אחרי שהיתה פגומה כידוע בראשונים ז"ל כי כל זה רמוז על השכינה הנקראת רחל וע"ז נתקן ההלל בהתחדשות ר"ח כי בשעת פגימת הלבנה חלילה הדינים מתגברים לכן שוב ע"י ההלל והודאה בקול זמרה מתרוממת וכל דינין מתעברין מינה כמ"ש ז"ל הלל ר"ת הרופ"א לשבור"י ל"ב כי הוא רפואה לשבורי לב וכן הלל בגימ' אדנ"י הרומז לדין חלילה כידוע וע"ז נאמר (דניאל ט, יז) והאר פניך על מקדשך השמם למען אדנ"י כי ע"י השם הזה שמם בהמ"ק אבל ע"י ההלל יתמתקו כל הדינים והגבורות. וזהו הר"ת של ראש"י חדשי"ם לעמ"ך כי זהו תיקון רחל:

 

ליקוטי מהור"ן  סז'

בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". כִּי יֵשׁ עֲנָנִין דִּמְכַסְיָן עַל עֵינָא, שֶׁהֵם רוֹמִי רַבָּתִי וְרוֹמִי זְעִירָתָא, כַּמּוּבָא (בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, פִּינְחָס דַף רנב). וְזֶה בְּחִינַת (קֹהֶלֶת י"ב): "וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" 'זֶה מְאוֹר עֵינַיִם, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבְּכִיָּה'. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנא:), שֶׁעַל – יְדֵי הַבְּכִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם. וְזֶה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב, כִּי בְּמִזְרָח חַמָּה זוֹרַחַת וּבְמַעֲרָב שׁוֹקַעַת, נִמְצָא שֶׁמַּעֲרָב הוּא שְׁקִיעַת הָאוֹר. וְכָל זֶה עַל – יְדֵי בְּחִינַת הַבְּכִי, שֶׁעַל – יָדוֹ מִסְתַּלֵּק מְאוֹר הָעֵינַיִם כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל. כִּי מַעֲרָב רָאשֵׁי – תֵבוֹת: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (יִרְמְיָה ל"א), (כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל), כִּי שְׁכִינָה בְּמַעֲרָב (בָּבָא – בַּתְרָא כה), וְהַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, כִּבְיָכוֹל, עַל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת (יִרְמְיָה ל"א): "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" שֶׁהִיא בּוֹכָה עַל צָרַת יִשְׂרָאֵל, הַמְפֻזָּרִים בַּגּוֹיִים וְאֵינָם עַל מְקוֹמָם. וְעַל – כֵּן שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב, כִּי עַל – יְדֵי הַבְּכִיָּה מִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת 'כֹּתֵל הַמַּעֲרָבִי', שֶׁשָּׁם הַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת עַל חֻרְבַּן בֵּית – הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בְּ"מַעֲרָב" שָׁם רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כַּנַּ"ל:

 

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן י ד"ה על מדוכת

(ו) ואודות אם מותר להתפלל בחדר קבר רחל אמנו. – וכפי הידוע בשנים שקודם מלחמת הכיבוש שנת תש"ח היו מתפללים שם וגם קוראים בתורה. והרי הדין הוא שאין מתפללים בבית קברות?

על מדוכת שאלה זאת ישב הגאב"ד ממונקטש ז"ל בספרו שו"ת מנחת אלעזר ח"ג. השואל היה אחד מחכמי ירושלים ששאל אותו מה יסוד ההיתר על מה שנוהגים להתפלל ולקרות בתורה בציון רחל אמנו, הרי מבואר בטוש"ע יו"ד סי' שס"ז דלא יקרא ולא יתפלל תוך ד' אמות של קבר. ובראשונה השיב לו בדרך של: פוק חזי מאי עמא דבר, באומרו: והנה שם באהל רחל אמנו קבוע אה"ק =ארון הקודש= וס"ת לקרוא ולהתפלל בצבור בער"ח וכיוצא בעת רצון ובודאי נתייסד המנהג עפ"י גדולי וקדושי עליון אשר בירושלים עיה"ק שם סמוך ונראה. ולאחר מיכן מגולל שם יריעת ההלכה למצוא היתר מעשי לכך עפי"ד גדולי פוסקים המתירים לקרוא ולהתפלל ע"י קבר אשה, וכמו"כ מצד זה די"ל דבקברי אבות ואמהות שלפני הדיבור שהיו אינם מצוים ועושים ול"ש איסור זה, ועוד זאת מדבר מכח טעמא שעושים זה לכבוד המת ובכאלה אשר בצלם נחיה בגוים שאזי אדרבא נ"ר =נחת רוח= והנייה הוא להם, ועל כן בפרטות שייך זה בקבר רחל אמנו אשר דחז"ל כשיגלה אותם נבוזרדאן כשהם הולכים בדרך באים ומחבקים קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים וכו', הרי דמסוגל ביחוד תפלות ישראל על קבר רחל אמנו להושיענו ולהוציאנו מאפלה לאורה כמ"ש רחלמבכה על בניה וגו' שגם עתה עומדת לטובה לעורר רחמים על בניה, ע"כ בודאי שפיר מנהגן של ישראל להתפלל שם בציבור עיי"ש ביתר אריכות.

 

 


[1](יד) כדנן אמר יי קלא ברום עלמא אשתמע בית ישראל דבכן ומתאנחן בתר ירמיה נביא…

 

[2] והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ"ח) לה' – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.                                                     בבלי חולין ס ע"ב