fbpx

איש ואשה – צוותא ויצר/ יוסי פרומן

 

"אורחין רחיקא וצוותין בסימא"

על צוותא ויצר

 

הסיפור ממשיך את הנושא בו התחלנו לעסוק בפעם שעברה – גברים ונשים. הוא לקוח מגמרא במסכת סוכה שמגיעה לדיון בענין היצר. היא מתחילה במשנה על שמחת בית השואבה המספרת שבמוצאי יום טוב היו עושים "תיקון גדול" בעזרת הנשים – אותו תיקון שהוא כנראה המקור ל"עזרת נשים" של ימינו.

 

משנה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול…

 

 

מאי תיקון גדול? – אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

 תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש,

התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה…

 

כדאי לזכור את התמונה הזו – התחילו מעמדה מסוימת לגבי יחסי גברים-נשים, ובהמשך עשו סדרה של תיקונים בכדי שלא תהיה קלות ראש. בהמשך הגמרא המושג "קלות ראש" כבר נקרא בשמו המפורש – "יצר הרע".

מכאן פותחת הגמ' בדיון ארוך בעניני יצר הרע. אנחנו נתמקד בסיפור אחד משלל הענינים שמובאים כאן.

 

תנו רבנן: " ואת הצפוני ארחיק מעליכם"[1] – זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם; "והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" – למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן;

"את פניו אל הים הקדמוני" – שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו;

"וסופו אל הים האחרון" – שנתן עיניו במקדש שני והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו; "ועלה באשו ותעל צחנתו" – שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

" כי הגדיל לעשות" – אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם.

 

הדרשה הזו לוקחת את הפסוק ביואל, המתאר מצב עתידי שבו הקב"ה מרחיק מאיתנו את אותו "צפוני" – אשר לפי הפשט נראה שזהו פולש שמגיע מצפון – והופכת את זה ל"צפוּן". נסתכל רגע בכל מה שאומרת הדרשה הזו על היצר הרע – כיצד הוא מתואר כאן? מי הוא היצר הרע לפי הדרשה הזו?

 

  • כח שמסית את בני האדם לחטוא.

 

  • כח שמתגרה בבני האדם.

 

  • הוא נמצא בתוך בני האדם, צפוּן בתוכם.

 

  • הוא עומד בליבו של האדם – אולי זהו הרצון.

 

  • בסוף הוא גם הורג – הוא מלאך המוות.

 

  • הוא נותן עיניים ומתגרה במקומות הכי קדושים – בישראל, בבתי המקדש ובתלמידי החכמים.

 

  • זה לא נעים, אבל כתוב כאן שליהודים יש הרבה יותר יצר מאשר לגויים. פעם הוא היה אצלם והוא עבר אלינו. ולתלמידי חכמים יש יותר מכולם.

 

  • הנבואה היא שייקחו את הדבר הזה למקום שבו אין בני אדם.

 

  • יש לו איזה שייכות למקום של שממה וצלמות.

 

  • הוא נמצא אצל כולם אבל הוא מתגרה יותר בישראל ובתלמידי חכמים.

 

מתוך הברייתא הזו נתחלק לקבוצות ונעיין בסיפור הקצר הבא. שלבי הלימוד יהיו:

שלב ראשון – שיקוף. כדאי לדייק בשיקוף, ולוודא שלפחות את מה שמסופר אנחנו שומעים.

שלב שני – לקרוא ביחד שוב את הסיפור והפעם שורה שורה. אחרי כל שורה ושורה שאנו קוראים לשאול ביחד שאלה אחת: למה?

אחר כך להמתין קצת עד שלכולם תהיה תשובה משלהם, ולשמוע מכל אחד – למה הוא חושב שזה היה כך, או למה לדעתו זה מסופר – איך שהוא מבין את שאלת ה"למה?".

לעבור ככה גם על השורות הלכאורה "טכניות" – "אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא… למה"?

 

בהצלחה.

 

 

כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא : נקדים וניזיל באורחא.

 אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא!

אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא.

 כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא[2].

אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.

אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער.

אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

 

תרגום:

כמו זה, שאביי שמע לאיש אחד שאומר לאישה אחת: נקום מוקדם ונצא לדרך.

אמר : אלך ואפרישם מן האיסור!

הלך אחריהם שלוש פרסאות בשדה קנים .

כאשר פרשו אחד מהשני, שמע אותם אומרים : דרכינו רחוקה וחברתנו נעימה.

אמר אביי : אם מי ששונא אותי היה (לשון סגי נהור : אני בעצמי) – לא היה יכול להעמיד עצמו.

הלך, נשען על בריח הדלת והצטער.

בא אותו זקן, שנה לו : כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

(סוכה נב.)

 

אסיף

 

יוסי:

היו שורות שבהן היתה לנו הרגשה שאסור לענות על שאלת הלמה. אני רוצה לקרוא רק את חצי השורה האחרונה, לשאול עליה למה, ולשמוע מכם תשובות:

"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" – למה?

 

  • עיקר הסיבה שאנו נמצאים בעולם הזה זה הבחירה החופשית שלנו – להילחם ביצר ולנצחו. אם אדם גדל בחופשיות אז היצר שלו קטן, וכך גם העמל שלו קטן ובהתאמה גם שכרו קטן. זו טובתו של הקב"ה אלינו – בכדי שנקבל יותר שכר על המאבק וההתמודדות שלנו, הוא עשה שהיצר כל הזמן גדל איתנו.

 

  • לדעתי "יצרו גדול" בהתחלה ולא בסוף: "כל הגדול מחבירו – סימן שמלכתחילה יצרו היה גדול יותר". מי שיצרו גדול היה צריך לבנות בעצמו בנין גדול בכדי להתמודד עם היצר הזה, ובזכות זה הוא הגיע למה שהוא. הוא גדל מתוך המאבק.

 

  • אני מרגישה על הרבה אנשים שעושים דברים גדולים בעולם שהדרייב שלהם היה היצר הרע, והם תיעלו אותו למקומות טובים. זה סוד הכוח של הרבה אנשים – הדרייב של העולם הזה הוא היצר, וצריך לתעל אותו נכון.

 

  • היצר הינו האגו. כל אחד כלוא בתוך אגו מסוים ודרכו הוא רואה את העולם. כשאדם גדול מחבירו בתורה אז האגו מתחזק אצלו – כי הוא מרגיש שהוא צדיק ושהצדק עימו, וככל שהאגו הזה מתחזק כך נהיה לו יותר קשה להיאבק בו.

 

  • היצר אינו דבר שלילי – "יצר" בא מלשון "יצירה": ככל שאתה גדול יותר כך כוחות היצירה שלך גדולים יותר, ו"מי שלא יוצר לא שוגה". ככל שאדם יוצר יותר, כך הוא עלול לשגות יותר. זה לא רק במשמעות של יצר מיני אלא במובן הרחב – כוח היצירה שלו מאוד גדול, והכוח המיני הוא רק אחד מהביטויים של כוח היצירה הזה.

 

  • אדם שקורא את המציאות בגדלות ובעוצמות גבוהות, אז אותם כלים גדולים מביאים גם ליצר גדול – כל כוחותיו פועלים בגדלות. הגדלות לא מתבטאת רק בטוב אלא בכל הכוחות.

 

  • אותו סבא אומר את זה בכלל בסימן שאלה: "האם בהכרח כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו"?! הוא אומר לאביי: "אתה השלית את עצמך לחשוב שלא היית יכול לעמוד בפיתוי מתוך הגאווה שלך, ומתוך המודעות שלך לגדלותך, אך זה לא בהכרח עובד ככה". הסבא מעורר את סימן השאלה ובכך מעורר את אביי.

 

 

יוסי:

אותי תפס מאוד המשפט שהאיש והאישה אומרים זה לזו בהיפרדם: "ארחין רחיקא וצוותין בסימא" – יש איזה חן ועדינות ממש נוגעים ללב בתמונת הפרידה הזו. זו אפילו לא אמירה של מישהו למישהו אלא משהו שקורה ביניהם ביחד: "דקא אמרי". עד כאן יש בסיפור מגע מאוד יפה, מאוד מבין ואוהב.

אך ההקשר שהסיפור מכניס אליו את זוג ההולכים עושה לזה היפוך רדיקלי – האופציה הזו עצמה של "צוותין בסימא", בעיני אביי היא ה"איסורא" ממנו הוא רוצה להפריש אותם, זה לעומת זה. 

 

אמנם תיאורטית, קיימת הידיעה שיכול להיות משהו בין גבר ואישה ההולכים ביחד שהוא "רק" באיכות של "צוותין בסימא" ותו לא. אנחנו אולי נגדיר יחסים כאלה כמצב שלפני חטא אדם הראשון. הגמרא לא מרחיקה את זה כל כך הרבה, ור' יוחנן מספר לנו תמונה נוסטלגית – שעוד בזמנו היתה מציאות ש"היו מטיילים נער ונערה בני 16-17 ולא היו חוטאים". אולי אצל הרבה אנשים ישנם זיכרונות נוסטלגיים של תקופה תמימה יותר, ובהקשר של נוסטלגיה דיבור כזה הוא לא כל כך רדיקלי.

 

אך בניגוד לר' יוחנן, אביי נפגש במציאות הזו כמציאות קונקרטית, כאן ועכשיו. הוא נוכח לדעת שגם כיום אפשרית מציאות תמימה ופשוטה ללא חטא (והיו דיונים אצלנו האם ללא חטא משמעותו ללא יצר, או שמא היה שם יצר אך הם עמדו בו ולא חטאו). אביי נתקל באופציה הזו, ובגדולתו הוא לא פוטר אותה באמירה פשוטה ש"במקרה הם לא חטאו", או "זה היה רק פעם אחת", וכדומה. אביי עומד בכנות מול עצמו ומודה: "אני לא הייתי עומד בזה! אני הייתי חוטא!". הוא נותן למפגש עם המציאות התמימה הזו לזעזע את עולמו. עד כדי כך נוגעים אליו הדברים שהוא "תולה עצמו", ומישהו כבר רצה לפרש את המשפט הזה עם האסוציאציות האובדניות שנקשרות לזה. הגילוי הזה חודר עמוק לעולם שלו, והופך את תפיסתו על פניה.

 

עד שבא אותו "סבא", מרגיע אותו ואומר לו שזה לא צריך למחוק את העולם שלו, אלא להיפך – "זה ככה דווקא מתוך העולם שבנית. זה בגלל שאתה יותר גדול מהם". המשפט הזה מחזיר את אביי למקומו כגדול הדור, ומייצב מחדש את העולם שלו.

 

השאלה שלי היא: מה קורה עכשיו לאביי? מה צריכה להיות השורה הבאה בסיפור, עכשיו כשאביי כבר מבין שהוא גדול מהם?

אני חושב שתגובתו של אביי תהיה ההבנה ש"בגלל שאני גדול מהם, לכן חשדתי בהם". הוא מבין שמי שגדול קורא גם את המציאות מתוך הגדולה שלו, ומפרש אותה דרך משקפיו המגדילות. אביי מבין למפרע שקריאת המציאות שלו לא היתה נכונה. ההבנה הזו נותנת מרחב גדול יותר בקריאת המציאות – היא דורשת ממני לשים לב, וכל פעם שאני חושד במשהו לבדוק: מה באמת נמצא שמה, ומה נמצא רק במשקפיים שלי. ולא בגלל שאני אדם קטן, להיפך – דווקא בגלל שאני גדול אני רואה יצרים בכל מקום.

 

אני חושב שההקשר של האמירה מלמד שראיית המציאות הזו באה לידי ביטוי בעיקר בהקשר המיני, ולא בכדי. הזוהר, שהוא ספר שעיקר עיסוקו הינו בנושא של "זיווגים", מלמד אותנו שככל שאדם גדול יותר כך האנרגיות שלו עובדות כל הזמן בכיוון הזה של זיווגים ושל חיבורים, ונמצאות כל הזמן על המתח הזה שתמיד נמצא במציאות. אולי לכן הצדיק רואה את המציאות כולה בהקשר של זיווגים ושל מיניות. ההבנה הזו פותחת גם אותנו לראייה אחרת של המציאות.