fbpx

איש ואשה וכבוד התורה/ יוסי פרומן

האיש, האשה וכבוד התורה

 

אחת השאלות המרכזיות שנשאל את עצמנו דרך הלימוד היום היא על היחס בין בית המדרש לבין הבית של כל אחד ואחת מאיתנו – כיצד בית המדרש משפיע על חיי המשפחה שלנו?

הבחירה בסיפור הבא קשורה גם לעובדה שבבית המדרש אנו לומדים גברים ונשים ביחד, והסוגיה הזו מעסיקה אותנו כל הזמן – איך נכון לעשות את זה?

זהו נושא מרכזי שאנו לומדים אותו כבר מאז הקמת ביהמ"ד. אמנם אין סוגיה הלכתית ברורה שעוסקת בנושא הזה, אך ישנן כל מיני סוגיות שמשיקות לעניין הזה ובחרנו בסיפור אחד כזה.

כל ההקדמה הזו טובה רק כהסבר מדוע אנו בחרנו בסיפור הזה, אך מהרגע הזה והלאה הסיפור הוא בידינו ואנו יכולים לעשות איתו מה שאנו רוצים, ללא כל מחויבות לנושאים שהזכרתי.

 

תרגיל פתיחה

כל אחד מהמשתתפים יפנה למישהו מהקבוצה שהוא לא רגיל לדבר איתו בד"כ, ויענה על השאלה: "איך המשפחה שלי מגיבה לזה שאני כאן"?

 

 

 

ראינו כיצד, במיוחד בקריאת סיפור, מוזיקה או הטיה של מילה מסוימת לכאן או לכאן יכולה לשנות את האווירה ואת משמעות הסיפור מקצה לקצה.

לכן בשלב הראשון של הלימוד בקבוצות, כל אחד יבחר קטע בסיפור וישקף אותו. מומלץ שמי שמשקף לא יסתכל בסיפור אלא יספר אותו כשמבטו אל חבריו לקבוצה, ובצורה הכי מדויקת שהוא יכול. כדאי מאוד לא להעיר למשקף על השיקוף תוך כדי דיבורו אלא רק אח"כ לציין בפניו אם הוסיף או השמיט פרט.

 

בשלב השני ניכנס פנימה אל הדמויות – לבחור להיכנס לתוך אחת הדמויות בסיפור, לבחור בנקודת זמן מסוימת בסיפור שבה רוצים להקפיא את התמונה, ומתוך אותה הדמות בגוף ראשון לתאר: מה קורה לי (ר' מאיר, האישה, הבעל וכו') בעולמי הפנימי ברגע זה? כדאי להכניס בתיאור הזה גם רגש מסוים.

 

השלב השלישי הוא לענות, לאור מה שראינו בשלבים הקודמים, על השאלה: מה קרה בליל שבת הבא בביתם של הבעל והאישה?

 

 

 

בהצלחה.

 

רבי זבדיה חתניה דרבי לוי הוה משתעי הדין עובדא:

ר' מאיר הוה יליף דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא, והוה תמה חדא איתתא יליפה שמעה קלי'. 

חד זמן עני דריש. אזלת בעית מיעול לבייתה ואשכחת בוצינא מיטפי.

אמר לה בעלה: הן הוייתה?. 

אמרה ליה: מישמעא קליה דדרושא. 

אמר לה: מכך וכך, דלית ההיא איתתא עללה להכא לבייתה עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא. 

צפה ר"מ ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש בעייניה.  אמר: כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תילחושי. 

אמרין לה מגירתא: הא ענייתיך. תיעלין לביתיך עבדי גרמיך לחשה ליה ואת רקקה גו עייניה. 

אתת לגביה, אמר לה: חכמה את מילחוש לעיינא? 

מאימתיה עליה, אמרה ליה: לא! 

אמר לה: ורוקקין בגויה שבע זימנין והוא טב ליה.

מן דרקקת, אמר לה: אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת ליה והיא רקקה שבעה זימנין.

 

אמרו לו תלמידיו: רבי כך מבזין את התורה? אילו אמרת לן לא הוינן מייתי ליה ומלקין ליה ספסליה ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה?! 

אמר לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו.  ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.  וכבוד מאיר לא כל שכן?!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרגום

רבי זבדיה חתנו של רבי לוי היה מספר את הסיפור הזה:

רבי מאיר היה רגיל לדרוש בבית הכנסת של חמת כל ליל שבת. והיתה שם אשה שהיתה רגילה לשמוע קולו.

פעם אחת האריך בדרשתו. הלכה ורצתה להכנס לביתה ומצאה שהנר כבה.

אמר לה בעלה : איפה היית?

אמרה לו: שמעתי קול הדרשן.

אמר לה: בכך וכך (לשון שבועה), שאין אותה האשה נכנסת לכאן לביתה עד הזמן שהיא הולכת ויורקת בפני הדרשן.

צפה רבי מאיר ברוח הקודש ועשה עצמו עם כאב עיניים. אמר: כל אשה שיודעת ללחוש לעין תבוא ותלחוש.

אמרו לה שכנותיה: הגיע שעתך. כנסי לביתו ותעשי את עצמך לוחשת לו, ואת רוקקת לתוך עינו.

באה אליו, אמר לה : חכמה את ללחוש לעין?

מאימתו עליה, אמרה לו  -לא!

אמר לה : תרקקי  בתוכו שבע פעמים וייטב לו.

כשרקקה אמר לה: לכי ואמרי לבעלך פעם אחת אמרת לה והיא רקקה שבע פעמים.

 

אמרו לו תלמידיו : רבי, כך מבזים את התורה? אילו אמרת לנו לא היינו מביאים אותו ומלקים אותו על הספסל ומתרצה ומרצה את אשתו?!

אמר להם: ולא יהיה כבוד מאיר ככבוד קונו?! 

ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו,  וכבוד מאיר לא כל שכן?!

 

 

נתחלק למעגלים קטנים. השלב הראשון הוא השיקוף

 

 

 

 

 

 

 

 

אסיף

יוסי:

כהמשך למה שהתחלנו בשלב השלישי – עכשיו נבחר דמות מסוימת ברגע מסוים בסיפור, והפעם לא נספר מה שקורה לי בפנים, אלא נפנה לאחת הדמויות האחרות ונאמר לו אמירה אחת, ומוטב שתהיה זו אמירה חדה.

מי שרוצה יכול אחר כך לענות בשם אותה הדמות שאליה פנו. 

 

תשובות המשתתפים:

 

·         בשם האישה, אחרי היריקה שירקתי על ר' מאיר: "אני מבקשת סליחה. ורציתי לשאול: מה לעשות בשבוע הבא? לבוא לדרשה או לא"?

 

·         בשם רבי מאיר: "זה בסדר כבר ביטלתי את הדרשה הזו".

 

·         "בגלל שהסכמת לירוק בפני (וכולנו יודעים למה עשית את זה), אני רוצה שתבואי לדרשה, וגם בעלך ירצה שתבואי".

 

·         "תשאלי את בעלך".

 

·         "אני הארכתי יותר מדי בדרשתי, ולכן בשבוע הבא אני לא דורש".

 

·         "אני אעביר את הדרשה אלייך הביתה. נושא הדרשה: שלום בית".

 

·         בשם דמות שלא נמצאת בסיפור – ברוריה – אשתו של ר' מאיר, ברגע שהיא רואה את הסיטואציה של ר' מאיר והאישה היא אומרת לעצמה: "אני כבר מזמן חושבת שהדרשות שלו ארוכות מדי, וגם לי הוא חסר בבית".

 

·         בשם ברוריה: "אני שמעתי איך בעלי הגיב והתפלאתי – הייתי מצפה שהוא יקח את הבעל וילמד אותו לקח. לא כך נוהגים כבוד באשה".

 

·         הייתי רוצה לשאול את ר' זבדיה: "למה היית מספר שוב ושוב את הסיפור הזה? ולמי? ולמה מוזכר הייחוס שלך בכותרת הסיפור הזה – שאתה הוא חתנו של רבי לוי – האם גם לאשתך יש מקום בסיפור הזה"?

 

·         בשם ר' זבדיה: "משרבו הבעלים שרודים בנשותיהם החלטתי לספר את הסיפור הזה".

 

·         "משרבו בתי מדרש שבהם אין רגישות למה שקורה בחייהם של השומעים מסביב, ראיתי לנכון לספר את הסיפור הזה, בכדי שתהיה קריאת כיוון כזו –שבית המדרש צריך להיות קשוב גם לחיים הפרטיים של האדם".

 

·         "בכדי להמחיש עד כמה על האדם לעשות כל מאמץ כדי לשמור על שלום בית, ועד כמה הדבר הזה נתון ליכולת שלנו לוותר על כבודנו העצמי לעומת כבוד בן הזוג".

 

·         "בכל פעם שאשתי חוזרת מבית המדרש עם חידושי תורה אני מספר לעצמי את הסיפור הזה, ואז אני מעריך אותה על עולמה התורני, כבתו של רבי לוי".

 

·         "כבר עזבתי את הסיפור הזה והתחלתי לספר סיפור אחר: את הסיפור על הזוג שעמד להתגרש ואז הלכו לרשב"י, ולבסוף הבינו שהדבר הכי חשוב שיש להם זה אחד את השני"…

 

·         "התחלתי לספר את הסיפור הזה משרבו בתי מדרש לנשים – כדי שיבינו שהן לא צריכות להתעסק רק ברוח".

 

·         "כדי להראות עד כמה הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם – הכבוד של הבעל עומד פה מול חוסר הכבוד של רבי מאיר".

 

·         "אני מספר את זה לפרחי הוראה כדי ללמד אותם ש"לכל זמן ועת לכל חפץ" – לדעת את ההבדל בין בית כנסת לבית מדרש ובין ליל שבת לשבת בצהריים".

 

יוסי:

אני אענה את התשובה שלי בשם ר' זבדיה: "אני מספר את זה במיוחד לחכמים שרגילים כשמוצגת בפניהם איזו בעיה, לנקוט תמיד את הצד של הצודק, ללכת בדרך האמת ולהלקות את החוטא. אני רוצה שהם יבינו מהסיפור הזה את החשיבות של לקחת את הדברים אלי פנימה, ולשאול – מה אני עשיתי לא טוב? מה אני יכול לתקן בתוך עצמי"?

 

יש אצלי כל הזמן מתח בין קריאה "תמימה" של הסיפור, לבין קריאה שרואה בסיפור הזה יותר מניפולציות. אמנם, אפשר לקרוא את הרעיון הזה של ר' מאיר כטריק, כמניפולציה – "אני אמחה את כבודי, ובלבד שהבעל האלים הזה יירגע ושלום הבית יחזור על כנו". זהו פתרון יותר אלגנטי מאשר להכות אותו בחזרה כפי שהתלמידים רוצים.

זוהי דרך אחת להבין את הסיפור – יש נבל מובהק, ישנם שתי דרכים לטפל בו, ואנו מעדיפים את האפשרות הרכה. אבל דווקא הקריאה הזו יוצרת משהו יותר מסובך – אם זה רק טריק אז בעצם ר' מאיר מחזיר את האישה לבעל מכה! זה אפילו יותר נורא אם נבין שהאישה יודעת שזו מניפולציה. פה נכנסת השאלה ששאלנו: איך תיראה השבת הבאה שלהם?

 

אפשרות אחרת היא שר' מאיר לא עשה פה מניפולציה, אלא באמת חיפש את הביזיון הזה. במובן הזה אפשר לחשוב על כאב העין של ר' מאיר כמשהו סמלי – "למרות רוח הקודש שלי, יש משהו שלא ראיתי! לא שמתי לב לאישה שנמצאת שם וצריכה לחזור הביתה. לא הסתכלתי בשעון. לא ראיתי לאילו דברים אני יכול לגרום בכך שהארכתי בדרשתי". הסיטואציה שבה ר' מאיר רוצה שהאישה תירק בעיניו היא סמלית – הוא מבין את הצד שלו בעסק, הוא לוקח את האשמה בערעור שלום הבית גם עליו!

נכון שיש לזוג הזה הרבה מה לעבוד עם עצמם, ובמיוחד לבעל על מידותיו, ורבי מאיר יכול להתחיל לעבוד איתם, אך הוא בוחר להתחיל לעבוד עם עצמו.

 

שאלנו מה קרה בשבת שאחרי זה: לי יש אמונה שכאשר אדם עושה את התנועה הזו, הדבר הזהמחולל הדדיות. אם הבעל והאישה רואים שר"מ לוקח את זה על עצמו ובודק מה תפקידו בסיפור הזה, למרות שלכאורה הוא אינו חלק מהסיפור – הוא ניטראלי – זה מעורר גם אצלם את הרצון לעבוד על זה. יש עניין עמוק ביחסים בין אנשים, שברגע שמישהו אומר: "זה גם הסיפור שלי", זה מעורר אצל כל השותפים את החיקוי הפנימי לזה.

אבל בתנאי שזה עצמו אינו מניפולציה – רק אם זה נעשה באמת ובתמים, מתוך הבנה והזדהות עמוקה ש"גם לי יש חלק בסיפור הזה". אני מקווה שבשבועות שאחר כך קרה משהו בין הבעל והאישה, והם החליטו לשפר את היחסים ביניהם.

 

אילן:

אני לרוצה להטעים מה לדעתי רבי מאיר לוקח על ולתוך עצמו בסיפור הזה – יש פה מוטיב מרכזי של כבוד – כבוד ה' לעומת כבוד ר"מ ולעומת כבוד הבעל. כל אחד יכול להזדהות עם התחושה של הכוח, ועם הסכנה שהכוח והכבוד שלי יעלימו מעיני את הקהילה שלי, ואת האנשים שאיתי. רבי מאיר מבין שהוא הלך רחוק מדי עם הכוח שלו. רבי מאיר מבין שהוא לא סתם האריך בדרשתו – ההתלהבות, שיכרון הכוח, התחושה שאני "נותן את ההופעה שלי", שאני אוביל ואנהיג, סנוורה אותו לקהל שומעיו. 

וזה קשור גם, אולי שלא במודע, לכוח שיש לו מול אישה, לכך שהוא שובה אותה. לא במקרה מתעקש רבי מאיר לקחת אותנו לאסוציאציה של סוטה. על פי המשל הזה – מה התפקיד של רבי מאיר בתוך הסיפור?

אולי ר' זבדיה מספר את זה ואומר לכל מי שמנהיג – יש בזה כבוד, והוא חשוב, אך יש בזה גם סכנה של שיכרון – ואדם עלול לשכוח את הכבוד האמיתי: שאפילו הקב"ה נותן שימחקו את שמו על המים בכדי להשכין שלום.

שבת שלום.