fbpx

אבדות, מציאות וחיפוש, מעשה מאבידת בת מלך/ צוות בית מדרש להתחדשות

 

בלימוד הראשון, במפגש ההיכרות (י' באלול תשס"ה), למדנו יחד סיפור – מעשה מאבדת בת מלך של ר' נחמן (מצורף אחרי השאלות המנחות). אחרי שקראנו יחד את הסיפור במעגל הרחב, המשכנו את המפגש עם הסיפור בקבוצות קטנות, בליווי כמה שאלות מנחות, מסוגים שונים. ההצעה הייתה לטעום למידה מסוגים שונים דרך התנסות עם שאלות מכמה סוגים –

 

 

שאלות מנחות

 

למידה ספרותית טקסטואלית

 

  1. תאר את השלבים השונים (התפתחות) בסיפור. מרכיבי הסיפור – בעולם החיצוני של העלילה
  2. תאר את ההתפתחות של העולם הפנימי של הגיבור בעלילה
  3. אתר מילות מפתח בסיפור

 

 

שאלות אימון ללמידה

 

  1. מה נגע בי בסיפור?
  2. מה קומם אותי בסיפור?
  3. מה אני לחלוטין לא מבין בסיפור?

 

 

שאלות אימון אישי

 

  1. איזה משפט / מילים מתוך הסיפור תפסו אותי? ולמה?
  2. מהי אבידתי? לבחור אבידה אישית אחת שהייתה לי פעם, שאני מתגעגע אליה, שבאה והולכת. 
  3. כשאני יוצא לדרך – כאן השנה – מה אני מבקש למצוא?

 

 

שאלות אימון – כתיבה יוצרת

 

  1. יישבתי עצמי ואמרתי: באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה…
  2. כשהכרתי את אבידתי, היא אמרה לי: "אי אפשר לך להוציא אותי כי אם כש…"
  3. כשהקצתי משנתי שאלתי…

 

את הלימוד בסיפור לוו שתי תורות מליקוטי מוהר"ן, שעוסקות – גם הן – בנושא אבדות, חיפוש ומציאה. גם אלו מובאות בעמודים הבאים, מייד אחרי הסיפור. את העיון שלנו בסיפור לווה "מפתח" – למידה כאמן. מספר שורות תמציתיות שמכילות אמירת עומק על לימוד במוליכות רוח –

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות(א') / מאבידת בת מלך

 

 

 

ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא:

 

מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד: פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה, ונזרקה מפיו דבור: שהלא טוב יקח אותך (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה.

 

עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאד, ובקש שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה. והיה מבקשה מאד זמן מרובה מאד עד שמצאה. (עתה מספר איך בקשה עד שמצאה). והיה הולך אנה ואנה זמן רב ובמדבריות ובשדות וביערים והיה מבקשה זמן רב מאד: והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד, והיה מישב עצמו: באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב; והיה הולך זמן רב.

 

אחר כך ראה מבצר (שקורין שלאס), וכמה חילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאד עם החילות, והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנס. והיה מישב עצמו: אלך ואנסה. והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עכוב, ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל: וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך צוה להביא המלכה. והלכו להביא אותה, והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאד, באשר שהביאו את המלכה. והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו, והיא היתה הבת מלך הנ"ל, והוא (הינו השני למלכות) ראה והכירה.

אחר כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזוית והכירה אותו. ועמדה מכסאה והלכה לשם ונגעה בו ושאלה אותו: האתה מכיר אותי? והשיב לה: הן, אני מכיר אותך; את היא הבת מלך שנאבדה. ושאל אותה: האיך באת לכאן? והשיבה: באשר שאבי המלך נזרק מפיו דבור הנ"ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב: וספר לה, שאביה מצטער מאד ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת. והלך ועשה כן.

 

ובסוף השנה ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם. והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאד. והיה מתאוה לעיניו מאד, ועמד ואכל משם, ותכף שאכל התפוח, נפל וחטפו שנה והיה ישן זמן מרובה מאד. והיה המשרת מנער אותו, ולא היה נעור כלל. אחר כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: היכן אני בעולם? וספר לו המעשה. (הינו המשרת ספר להשני למלך המעשה ואמר לו) שאתה ישן זמן מרובה מאד זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפרות. והיה מצער עצמו מאד. והלך לשם ומצא אותה. והייתה מצטערת לפניו מאד, כי אלו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד אבדת. אמנם שלא לאכל הוא דבר קשה מאד, בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד. (הינו שהבת מלך אמרה לו, שעתה תקל עליו האזהרה ולא יהיה מוזהר שלא לאכל, כי הוא דבר קשה לעמד בו וכו'). בכן תשוב לבחר לך מקום, ותשב גם כן שנה, כנ"ל, וביום האחרון תהיה רשאי לאכל, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן, כי העקר הוא השנה. והלך ועשה כן:  ביום האחרון...

 

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא,  תורהפ"ח

 

… וְדַע שֶׁיֵּשׁ מַלְאָךְ, וְתַחְתָּיו כַּמָּה מְמֻנִּים, וְכֻלָּם אוֹחֲזִים בְּיָדָם שׁוֹפָרוֹת וְהֵם עוֹמְדִים וְחוֹפְרִים תָּמִיד וּמְחַפְּשִׂים תָּמִיד אַחַר אֲבֵדוֹת, וְהֵם תּוֹקְעִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה, וְאַחַר-כָּךְ חוֹזְרִים וְתוֹקְעִים תְּקִיעָה, וּכְשֶׁהֵם מוֹצְאִים אֵיזֶה אֲבֵדָה, נַעֲשֶׂה רַעַשׁ וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים אֲבוּדִים, הַיְנוּ מַה שֶּׁאוֹבְדִים אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה עַל-יְדֵי הַתַּאֲווֹת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קי"ב): "תַּאֲוַת רְשָׁעִים תּאבֵד". וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא צַדִּיק הוּא אוֹבֵד גַּם-כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת (קהֶלֶת ז): "יֵשׁ צַדִּיק אבֵד בְּצִדְקוֹ" וַאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַחוֹפְרִין וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת, הֵם אוֹבְדִים גַּם-כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים פ"ג): "יַחְפְּרוּ וְיאבֵדוּ" – שֶׁאֲפִלּוּ הַחוֹפְרִים אַחַר אֲבֵדוֹת חוֹזְרִים וְאוֹבְדִים לִפְעָמִים. וְזֶה בְּחִינַת (קהֶלֶת ג'): "עֵת לְאַבֵּד". תַּאֲוַת רְשָׁעִים תּ'אבֵד – רָאשֵׁי תֵבוֹת: תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, תְּקִיעָה. כִּי הַמַּלְאָכִים  הַמְחַפְּשִׂים אַחַר הָאֲבֵדוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת 'תַּאֲוַת רְשָׁעִים תּאבֵד' הֵם אוֹחֲזִים בְּיָדָם שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקְעִים תַּרַ"ת כַּנַּ"ל…

 

 

ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה קפ"ח

 

דַּע שֶׁצָּרִיךְ לִנְסעַ לְהַצַּדִּיק לַחֲזר עַל אֲבֵדָתוֹ, כִּי קדֶם שֶׁיּוֹצֵא הָאָדָם לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מְלַמְּדִין וּמַרְאִין לוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת וְלַעֲבד וּלְהַשִּׂיג בְּזֶה הָעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִיָּד נִשְׁכַּח מֵאִתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נִדָּה ל:) וְהַשִּׁכְחָה הִיא בְּחִינַת אֲבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֶת הַשּׁוֹכֵחַ אוֹבֵד,  כְּמַאֲמָרָם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ה'): 'מָהִיר לִשְׁמעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד' וְכוּ' וְצָרִיךְ לַחֲזר וּלְבַקֵּשׁ אֲבֵדָתוֹ, וְהָאֲבֵדָה שֶׁלּוֹ הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיק, כִּי הַצַּדִּיק חוֹזֵר עַל אֲבֵדָתוֹ עַד שֶׁמּוֹצְאָהּ, וְאַחַר שֶׁמּוֹצְאָהּ, חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ אַחַר אֲבֵדוֹת אֲחֵרִים עַד שֶׁמּוֹצֵא גַּם אֲבֵדָתָם, עַד שֶׁמּוֹצֵא הָאֲבֵדוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, עַל כֵּן צָרִיךְ לָבוֹא לְהֶחָכָם לְבַקֵּשׁ וּלְהַכִּיר אֲבֵדָתוֹ, וְלָשׁוּב לְקַבְּלָהּ אֶצְלוֹ, אַךְ הַצַּדִּיק אֵינוֹ מֵשִׁיב לוֹ הָאֲבֵדָה עַד שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ אִם אֵינוֹ רַמַּאי וְשַׁקְרָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עַד דְּרשׁ אָחִיךָ וַהֲשֵׁבתוֹ לוֹ" 'עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם אֵינוֹ רַמַּאי' (בָּבָא מְצִיעָא כז:)