fbpx

כל המאמרים של חבורת : אפרת-1

בס״ד  ביטול הישות   נתיבות שלום עמ׳ עד-ה: תכלית עבודת ה׳ היא שיהודי יגיע לביטול הישות. מדת הישות היא השורש פורה ראש ולענה של כל המידות הרעות והתאוות, ואיתא מהבעש״ט בפירוש ״אנוכי עומד בין ה׳ וביניכם״ האנוכיות היא העומדת כמחיצה מבדלת בין הקב״ה ויהודי, ושורש האנוכיות היא הישות כידוע. ולכן עיקר העבודה היא עקירת הישות עד ביטולה בתכלית. וכמאמר הכתוב ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, שענינו עקירת הישות לגמרי, אפילו נוטל את נפשך, היינו שאת הכל הוא מוסר לאהבתו יתברך, וכן בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. שזהו ביטול הישות הגמור. ומהי טעמא אמרו חז״ל (סוטה ה.) שהקב״ה אומר על המתגאה אין אני והוא יכולים לדור, ואף שעל העבירות החמורות ביותר כתיב השוכן אתם בתוך טומאותם, ואילו
בס״ד שבת מעין עולם הבא  השי״ת למעלה מן הזמן ואנו רוצים להתקשר אליו ובשביל זה צריך לברוח מן הזמן ולחיות למעלה מן הזמן, להתוודע אל מציאותו האין סופית של השי״ת בעודנו בגוף, וזה אפשר בשבת שהוא מעין עוה״ב.  מה מאפיין את העוה״ב?  ברכות יז.: מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה העולם הבא העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ״ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד)  רש״י ד״ה ויאכלו וישתו: שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו.  הרב דסלר: מכתב מאליהו ב׳ אותיות דרבי עקיבא: ״בשעת מתן תורה קרא הקב״ה לישראל ואמר להם: בני! מקח טוב יש לי בעולם ואני
בס״ד שבת מעל הטבע רזא דשבת: בגמרא אמרו על רבי חנינא (תענית כה): ״חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה בתי למאי עציבת, אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת, אמר לה בתי מה איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק. תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.״ ואף שבמעשה בראשית אין דבר כזה שהחומץ יכול לדלוק בנר, מ״מ יש הנהגה לפנים מהנהגת מעשה בראשית אשר שם אין חוקי הטבע קובעים כלל, ואין הכרח שאין החומץ דולק. פירוש, הרואה את הבריאה המתנהגת בדרך סיבה ומסובב, וחושב בלבו שהם הם הסיבות האמיתיות המסבבות את כל המסובבים היוצאים מהם, אז אכן בהסתכלות זו אין החומץ יכול
בס״ד  יומא דנשמתא  זוהר ויקהל ר״ה: ״האי יומא, יומא דנשמתין הוא ולא יומא דגופא״.  יקרא דשבתא לק״א לט: שבת הוא יומא דנשמתין ולא יומא דגופא. ואז נכנע הגופניות והבהמיות, שהוא בחי׳ כח התאווה שבאדם אל החומריות על ידי גודל הארת הנשמה הקדושה שמאיר בשבת קודש. ואז נתבטלין כל החרפות והשנאות והמחלוקות שהם בחי׳ הקליפות הטמאות, ונתגלית בחי׳ ברית שלום שהוא בחי׳ קדושת שבת כידוע.  מה זה אומר לנו שהשבת היא יומא דנשמתא? נתיבות שלום עמ׳ סג: בפסוקים על השבת מורה התורה הקדושה את דרך עבודת ה׳ בשבת, ואת דרך עבודת ה׳ בששת ימי המעשה, שלא הרי זו כהרי זו. דהנה מובא בספרים הקדושים שתרי״ג המצוות הן כנגד תרי״ג אברי האדם וגידיו, וכמו שבאדם גופו נוסף לתרי״ג האברים והגידים יש בו נשמה
בס״ד  כנסת ישראל היא בן זוגך  ב״ר יא,ח: ״למה ברכו – ר׳ ברכיה ור׳ דוסתאי ור׳ שמואל בר נחמן – ר׳ ברכיה ור׳ דוסתאי אומרים: שאין לו בן זוג – חד בשבתא תרי, תלתא ארבעתא, חמשא ערובתא (ערב שבת), שבתא לית לה בן זוג… תני ר׳ שמעון בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב״ה רבונו של עולם לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקב״ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב״ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, הינו דבור ׳זכור את יום השבת לקדשו׳.״  איך מפסוק זה אנו לומדים שאנו הבן זוג של השבת? למה השבת צריכה בן זוג? נתיבות שלום: מאמר מרן הר״מ מקוברין בפירוש הכתוב (שמות
בס״ד באת שבת באתה מנוחה  בראשית ב: ב וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  רש״י (בראשית ב,ב) ד״ה ויכל אלקים ביום השביעי: ״ד״א, מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה״.  מהי מנוחה? איך אנחנו מבינים את המושג מנוחה?  נזר ישראל (הרב אברהם צבי קלוגער): דרשו חכמים (הובא ברש״י בראשית ב,ב) ״מה היה עולם חסר מנוחה, באת שבת באתה מנוחה״. ויש להבין ענין מנוחה זו ביתר עומק, ומכך יואר היטב מהות ופנימיות השבת. הנה יש מנוחת פועל באמצע עבודתו – אשר אין זו מציאות של הפסקה בין לבין, אלא המנוחה עצמה היא חלק מהעבודה – כי רק אחר המנוחה אפשר להמשיך הלאה. לכך הורגל בעולם שלא להפחית משכר העובדים, חלף זמן