fbpx

על השפה במקור חיים- יואל שפיץ

על השפה במקור-חיים- יואל שפיץ

שפה היא יותר מאמצעי תקשורת אודות המציאות. זהו כלי להבניית המציאות. שפות שונות מבטאות ויוצרות מציאויות שונות. הן מקטלגות דברים בדרכים שונות. הן מספקות תבניות חלופיות לדרכי חשיבה ותפיסה מקובלות.[1]

אסור לחקור את אידיאות האמונה מתוך הפרדה גמורה שלהן מרגעי האמונה.. את הדת יוכלו להבין רק אלה שמסוגלים לשלב אינטואיציה ואהבה עם הקפדה מתודית, אלה שיוכלו למצוא קטגוריות שבכוחן לצקת את הנשגב מבינתנו לתוך ביטוי ייחודי.[2]

במאמר זה ברצוני לעסוק בנושא העיצוב והשימוש של השפה בישיבת מקור-חיים. ארצה לטעון כי אסטרטגיית השימוש בשפה, משרתת את המטרה אשר הוצהרה בעשרות בימות מפי הרב עדין שטיינזלץ, לפיה הישיבה קמה כדי ליצור יהדות 'חיה' ומשמעותית לתלמיד בחייו, יהדות 'שאיננה נשארת בארון הקודש'- אם לצטט את דברי הרב שטיינזלץ עצמו.

אציג את השימוש בשפה בצורות אותן תבע הרב דב זניגר בישיבה, ואטען כי באמצעות ניתוח סוציולוגי ומעט מושגים פילוסופיים, ניתן לתאר בצורה טובה את השימוש בשפה בישיבה כקטליזאטור להבניית רגש רליגיוזי-אמוני. להבנתי, התהליך החינוכי שמתרחש בישיבה איננו מקומי, מקרי או תלוי נסיבות ספציפיות. התהליך החינוכי הינו מכוון ומודע- אך הוא לא נוסח עד היום בצורה מהוקצעת. אני מניח כי  תיאור טוב של האסטרטגיה יאפשר לנו להוציאה מהקשרה המקומי, להתאימה לסביבות חינוכיות נוספות, ולהשתמש בה ככלי להבניית מהלך חינוכי נרחב בציבוריות הדתית-לאומית. כיוון שחינוך בנוי במהותו מאסטרטגיות אפתח בתיאורן ורק לאחר מכן אשדל לנתחן ולתקף את הרעיון העומד בבסיסן ומצדיק אותן.

שפה רלגיוזית- אסטרטגיה הוראה- דידקטית

אפתח בסיפור אישי. הגעתי לישיבה כבחור דתי לאומי ממוצע,. כל העת טענתי בתוקף כי יש לי 'בעיות באמונה' וכי אינני מאמין לכל אותם הרעיונות הדתיים של המבוגרים. לאחר חודש או חודשיים הסכים הרב דב לערוך שו"ת אמונה עימנו- תלמידי כיתה ט', ובו הוזמנו להעלות את הקושיות האמוניות שלנו- והרב יפתור אותן. בתור חניך בנ"ע המתמחה בסמינריוני אמונה למיניהם חידדתי את טעוני והשחזתי את לשוני, למען הכות את הרב שוק על ירך. ביום המיועד, נתמלא אוצר הספרים בתלמידים, הרב ישב בראש השולחן ואנו התחלנו להמטיר קושיות ובעיות שונות אשר הטרידו את מנוחתנו זה מכבר.

הרב שתק, חשב, פיזם לעצמו ניגון ואני כבר התחלתי להתייאש, חששתי כי הרב אינו יכול לענות על קושיותינו. לאחר כמה רגעים הרב התחיל לדבר. הופתעתי מאוד כאשר הרב לא נכנס כלל אל עולם המושגים האמוני אשר אנו ניסנו לבטא ואשר בו היינו עסוקים. הרב נשאר בטון שלו. טון הדיבור היה זר לי ,הוא גם דיבר בשפה שלא הכרתי. לא יכולתי להתמודד עם הדברים שאמר, לא משום שלא הבנתי, אלא משום שהמושגים היו ברובד שפתי אחר, רובד שיכול היה לשאת בחובו פרדוקסים,דיבור לא מתפלמס, שנשא בתוכו המון אנושיות והבנה. רובד שפתי שכוחות הכבידה שהכרתי לא היו בו. לא היה שייך להתווכח איתו, בהתחלה התאכזבתי כי חשתי שהוא לא ענה על שאלותיי. הסתובבתי עם תחושת האכזבה במשך שבוע עד השיעור הבא, שגם אליו הכנתי את טיעוני המחודדים. אך גם לשם הרב הביא עימו את טון הדיבור האחר, הוא לא דיבר על 'אמונה', הרגשתי שמילותיו נשאו בחובן את האמונה עצמה, במובנים רבים כבר אז הרגשתי את המרחק שבין לדבר על-אמונה לבין הדיבור מתוך האמונה. הדיבור הזה נגע בי, עורר בי עולם אמוני, שמלווה אותי עד היום, את החוויה הזו, את הרגע הזה בו קיבלתי מילים לאמונה, אני נוצר בקרבי, מנסה לתאר, ומנסה להנחיל לתלמידי.

בשיעוריו, טובע הרב דב מגוון רחב של ביטויים שפתיים, השייכים כולם לשדה סמנטי מסוים, ומבנים אותו בדרך הילוכם.  כמעט בשום מקרה הרב דב אינו יוצא בצורה חוצצת וחזיתית אל מול הנער המתבגר השואל את שאלותיו, דומני כי בארבע שנותי במקו"ח ובשנים הרבות בהן האזנתי לשיעוריו לא שמעתי אותו נכנס לוויכוח בשיעורי החסידות שלו על רעיון מסוים. כאשר מתרחשת חוסר הבנה, הרב דב מייצר 'עולם שפתי' אשר השאלות של התלמיד אינן רלוונטיות בתוכו, באשר הוא איננו עולם היכול להיבחן מבחוץ. העולם הנוצר באמצעות שפה כזו הוא טאוטולוגי, כלומר מונהר ומוסבר מתוך עצמו ללא שימוש באמצעי ביטוי חיצוניים לו.

בשונה מהמוטיבציה הרבנית הרגילה, הדוגלת בקונספטואליות, ומשתדלת להוציא מטקסט נתון את הגרעין הרעיוני שבו, ולהעבירו אל התלמיד, משתדל הרב דב לטבוע ביטויים שפתיים אשר מבטאים את אופן התנהלותו של העולם הקיומי של האדם המאמין. בשיעוריו בונה הרב דב יחסי גומלין בין מושגים שפתיים. אשר רוקמים לאיטם את העולם הדתי של המתבגר.   

אביא מספר דוגמאות ספציפיות מתוך שיעוריו. באחד השיעורים בו לימד הרב דב את תורה א' בליקוטי מוהר"ן התרחש הדו שיח הבא בין התלמיד לבין הרב דב-

הרב: ר' נחמן למעשה קודם כל אמר את התורה. המקור שלה מאיפה הוא? בניגוד לשפת אמת והנתיבות שלום, שאיך מתחיל קטע שלהם?

תלמיד: איתא במדרש, איתא בזוהר, איתא בפסוק.

הרב: אבל איך  מתחילה התורה של ר' נחמן הרבה פעמים? דע. דע.

מה זה אומר 'דע'? מאיפה הוא יודע את זה? הוא לא אומר לך שזה כתוב בפסוק. הוא גם לא מסביר אם זה פרשנות על רבה בר בר חנה, אז היה צריך לפתוח ברבה בר בר חנה. ולהסביר מה שכתב הכתוב, הוא מתחיל ב'דע'- בונה את התורה, בונה בונה בונה… זאת אומרת מראה איך אפשר, דרך התובנות החדשות להבין מחדש את רבה בר בר חנה, מאיפה הוא יודע את זה? מאיפה הידע הזה מגיע? שאלה טובה?!

תלמיד: זה חלק מהקטע של ר' נחמן.

הרב: שמה זה הקטע שלו? בקטע הטוב אתה מתכוון, נכון?

תלמיד: שהוא לא מתאר, הוא ישר לוקח אותך אליו.

באותו השיעור, מסביר הרב דב, מה זאת אומרת שהעולם נברא מאותיות-

הרב: מאותיות. מה זה אומר? בדיוק זה. הרי העולם היה יכול להיות בנוי מחומר אחר. זה שהקב"ה ברא את העולם בדיבור, מה זה אומר? פירושו של דבר שהעולם מדבר, הוא דיבור. זה לא דומם. למרות שבעברית המילה דומם עצמה רומזת על דיבור. מה זה דומם? זה אומר שהוא לא מדבר. למרות שדומם, הייתי יכול לקרוא לו בהרבה שמות חוץ מדומם, דומם זה כאילו שאני לא שומע מה הוא אומר שהוא לא מדבר, או שהוא לא מדבר מספיק ברור. זה פלא.

בעברית קוראים לדבר – דבר. מה זה דבר? דיבור. ולחפץ קוראים חפץ. מה זה חפץ? לחפוץ, לרצות. אז לחפץ קוראים רצון,  ודבר זה דבר דיבור, והעולם כולו בנוי אותות ואותיות. זה למעשה אומר שאנחנו לא חיים בתוך מציאות כביכול 'מוחפצת', כן? לא בתוך מציאות שהיא כולה כלום, אדם חי בתודעה שהוא חי והכול חפצים שהוא פועל עליהם, אלא הוא חי בתוך עולם אינטראקטיבי, הכל אינטראקטיבי, כל המציאות זה מסך מגע. זה פועל.

נדון בקטעים בסדר הפוך. הקטע השני המצוטט כאן נוגע בדיוק לענייננו. הרב דב מעתיק את המשמעויות של מילים בעברית משימושן הרגיל, אל תוך השפה הדתית-אמונית החדשה, הנבנית אצל הנער. הרב דב איננו נדרש לבעיות הפילוסופיות הכרוכות בשאלה האם ה'עולם מדבר',  או מה זאת אומרת מבחינה 'אובייקטיבית'- כי העולם נברא מאותיות. הרב דב סוחף את התלמיד באמצעות עולמות הדימויים אל תוך עולם רליגיוזי עז, המעורר את החושים הדתיים של התלמיד ומחדד את חושיו האמוניים- רוחניים (רליגיוזים בלע"ז). מתוך ניסיון אישי ומתוך צפייה בוחנת בשיעורים רבים, התחושה אחרי שיעור של הרב דב, היא כמו אחרי קריאה של ספר טוב. במהלך השיעור העולם הקיומי-דתי הופך לממשי לכמה רגעים ובסוף השיעור מתרחשת 'יקיצה'. טענתי היא, כי גם אחרי היקיצה התלמיד ערני יותר לתהליכים רוחניים-אמוניים אשר הוא חווה, גם במידה ואינו יודע לבטא אותם בחדות באמצעות המונחים אותן הרב דב טובע.

בקטע הראשון אנו רואים ערנות של תלמיד בדיוק לנקודה הזו אצל ר' נחמן עצמו. התלמיד מזהה כי ר' נחמן אינו מתאר עולם דתי מבחוץ אלא בונה שפה השואבת את הקורא אחריו, כאחוז קסם, ובדרך הילוכו של הקורא מתעוררות תשוקותיו הדתיות ומתפתחת חשיבה רליוגזית. במובן מסוים אנו מזהים כאן כי הרב דב מפנים אל שיעוריו ואל אופן חינוכו את האסטרטגיה הר' נחמנית בבניית תורותיו.

שפה רליוגזית- אסטרטגיית הבניית השפה הישיבתית

אם לוקחים בחשבון את שלל הביטויים השפתיים המשמשים בישיבה, הרי שלתלמיד נוצרת שפה מתוכה ועל ידה הוא מסוגל לבטא את העולם הפנימי המתרחש וגועש אצלו בגיל הנעורים ובכלל. כך, במקום לשאול שאלות על אלוהים  מבחוץ ולבחון אותו במטבעות כאילו 'אובייקטיביות', שכלתניות אידיאולוגיות או היסטוריות- השיח אודות אלוהים הופך להיות שיח אל מול אלוהים, עם מושגים המתאימים לכך. ההנחה האפריורית המנחה את האסטרטגיה הזו היא שלכל תלמיד יש עולם אמוני פנימי אלא שהוא אינו יודע לבטאו. על כן הוא משייך את התחושות שמציפות אותו לעולמות תוכן שאינם דתיים.

השפה הדתית מאפשרת להשיב את סערת הנפש אל תוך העולם הדתי ולשייך אותה ל'רוח סערה' הר' נחמנית, הקשיים באמונה יומרו ל 'חולי בכח הגודל ובכח הצומח'. הספקות יובילו את הילד לשאול האם שאלותיו הם מן החלל הפנוי, ואולי השתיקה יכולה לדלג מעליהם. תלמיד שקשה לו ללמוד יתאר מצב בו הוא נתון ב'מוחין דקטנות',הציניות והסגירות של בני הנעורים תהפוך ל- 'ליצנות' שתקושר באופן ישיר לדמויות מסיפורי ר' נחמן, והרב עצמו יהיה 'האורח בעל הכנפיים'.  לאט לאט אנו נראה נערים השואלים עצמם האם יש 'צהר' למילים אותן הם דוברים ואם הלחץ מהלימודים מנתק אותם מאלוקים שכן הלחץ הוא 'קוצר רוח ועבודה קשה'. אם נער יתחצף או שיתחצף אליו חניך הוא יעיר לו כי במקום להיות חוצ-פן, הוא יכול להיות מופ-נם, ובכלל בישיבה מאמינים ב.. ולא מאמינים ש….

על מטבעות הלשון הללו המופנמות דרך השפה הדתית של אנשי החינוך אל החוויה הדתית של התלמידים, יש להוסיף כי השפה מאורגנת ע"י פרדיגמות שימוש אופייניות- הסיפור החסידי, ההתוועדות, ההתבודדות או אפילו אמירת התהילים כדרך קבע ובאופן מכוון ע"י הנהלת הישיבה, יוצרות אצל התלמיד עוגנים ממשיים דרכם השפה מתפתחת, מתעשרת ומקבלת הקשר קיומי ספציפי. אני זוכר כי אחת החוויות המשמעותיות שלי בתור תלמיד היו 'עונגי שבת' בישיבה בהן נדרשנו ע"י המחנך לדרוש מדרש חסידי על פסוק מן הפרשה, בהקשר של האירועים הנפשיים אותם חווינו במשך השבוע. בהזדמנות אחרת אמרנו פרקי תהילים בקול כאשר ההנחיה הייתה להתבונן כיצד המלחמות של דוד המלך המתוארות בפרק הן מלחמות נפשיות פנימיות של האדם המאמין. אבהיר שוב, גם אם הביטויים הספציפיים אינם משמשים את רוב התלמידים לשיח יום-יומי, זהו השיח הדומיננטי מצד הצוות, בכל במה מבימות הישיבה, ובחינוך פנימייתי הבימות הללו הן רבות. באופן מצטבר העולם הרליוגזי מתעשר, העוררות לזיהוי דקויות דתיות מתחדד ומעל הכל- התלמידים חווים שהדת היא עניין חי וממשי.  

אם כן, לאחר שטעמנו מהאסטרטגיה החינוכית ומאופני ההתבטאות שלה אצל התלמידים אנסה לנתח אותה במונחים אשר יבהירו לנו את חוזקותיה ואת התשתית הפילוסופית עליה היא נשענת.

 

השפה הדתית- הצדקה, המשגה ותיקוף

האם הילד מבין את מה שהוא אומר? האם הוא מבין את המילה אבא?..הוא יודע להשתמש במילה למרות שהוא חסר את מושגה…אך לא רק שהילד יודע לקרוא אבא, אלא שהוא אף מזהה את אביו, דבר המעיד על מידת מה של תודעה, גם אם איננה תודעה עצמית… הדיבור הילדותי אינו צריך להצדיק את עצמו במה שמחוצה לעצמו, וככזה הוא טאוטולוגי, התרחשות ולא מכניקה. תפיסה זו מנפצת את השניות המכוננת את העולם, והיא מאפשרת לשון לאמונה. כיוון שאינה אינטרוספקטיבית ואיננה יכולה לתת דין וחשבון לעצמה על עצמה, אין בה שניות והיא נקייה מהאובייקטואליות..זאת לשון שהיא אחת עם עצמה, אין בה הפרדה בין המילה למושאה, ומושאה נברא תוך כדי הגייתה[3].

הציבור הציוני- דתי הוא ציבור ערכי ביותר, אך עם השנים קיבלה ערכיות זו אופי אידיאולוגי מועצם…בתוך צורת חיים אידאולוגית זו, אפילו מושג האמונה עצמו כבר כולל מימד של ניכור, אין זו האמונה הישירה והראשונית, הנקודה התשתיתית ביותר של הנשמה… אלא היאחזות כפויה במשהו שבו צריכים להאמין.[4]

הטענה שהרב שג"ר מעלה כאן ובמאמריו היא כי קיימת שפה דתית. שפה אשר מביעה מתוך עצמה את האמונה. באמצעות מונחים אשר טבע ויטגנשטיין, מראה הרב שג"ר  כי שפה זו איננה יכולה להיות שפה סגורה, כלומר שפה המדווחת על מצב קיים.הילד הקורא אבא אינו יודע להסביר מה משמעות המילה, הוא משתמש בה ולומד אותה בה בעת.  

באנלוגיה לתפיסה זו נאמר כך- אמונה איננה יכולה להצטלם לפריים, לומר 'זה אלי' או מאידך 'זו אמונתי' מכיוון שאין הבנה ברורה מה היא אמונה ומה מושאה. הלשון והשפה המדברים 'את האמונה' הן אחת עם עצמן, אין בהן הפרדה בין המילים לבין מושאן. דוגמת הילד שהרב שג"ר נוקט בה ע"פ אדמו"ר הזקן, מחדדת את הנקודה. גם הילד הלומד בישיבה איננו מבין את המושגים אשר מבנים את השפה הישיבתית. השיח היום-יומי בשפה הזו יוצר צבר של משמעויות הנלוות אל המילים ולאיטו נרקם עולם של התרחשות של נער אל מול אלוהיו. נקודת הכובד של תובנה זו היא שהשפה הרליגיוזית היא שפה פתוחה המזמינה התרחשות והתחדשות ולא שפה סגורה המנסה לתאר עולם קיים, ברור וחד משמעי. אפשר לומר כי השאלה היא האם בתור מחנך אני מנסה 'לבנות עולם אמוני'- עולם סטטי וברור בבחינת 'כזה ראה וקדש', או שמגמתי היא 'לבנות שפה רליגיוזית-אמונית' המניחה תשתית שפתית-נפשית וקיומית להמשך חידוש ויצירה של האמונה עצמה בכל עת ובכל שעה.  אגב, אסטרטגיה זו מוסיפה אלמנט חידתי של משחק אל תוך העולם האמוני שכן כשם שפעוט נהנה 'לשחק' במילים ובביטויים ולראות מה אלו מעוררים בעולמו הפנימי ובעולם המבוגרים- ממש באותה מידה נהנה הנער 'לשחק' במושגים הדתיים וללמוד אותם מתוך עצמם ובהקשר שלהם, ושלהם בלבד- וזוהי הטאוטולוגיה הקיימת בשפה זו.

 השלכה נוספת שעליה יש לתת את הדעת היא, שבעולם כה מחקרי-ביקורתי בו אנו חיים, השפה האמונית איננה חיה במישור אחד עם השפה הריאלית היומיומית, ואף מורדת בה בהנאה מרובה. מדובר בשתי שפות נפרדות- כמו לשון הקודש ולשון החול, אשר אינן מתחרות על פי אותם החוקים. כך, יכול תלמיד, אחרי שנים, וכאן אני שב ומדבר בנימה אישית, לשמוע בשיעור ביקורת המקרא באוניברסיטה כי התורה אינה ניתנה משמיים והשאלה כלל לא תיגע  לעולמו האמוני שכן עולמו האמוני, ממילא לא נשען על יסודות אובייקטיבים אלא משחק 'בחוקי כבידה' אחרים לחלוטין ובלתי אמצעיים.

 ברור, ובכך אעסוק במסגרת אחרת כי שפה ממצעת בין העולם האובייקטיבי- מדעי לבין העולם האמוני המושתת על שפה המורכבת ממושגים טאוטולוגיים, חייבת להיווצר, ולדעתי אף נוצרת בישיבה. אך תיאור המיצוע אינו מענייני כאן, במסגרת זו ברצוני דווקא להדגיש את המרחק בין השפות ואת הרווח שיש בהן בנקודת הזמן של גיל ההתבגרות.

 במובנים רבים אכן נעשה כאן צדק היסטורי עם החסידות שכן האחרונה מושתתת על שפה בלתי אמצעית המופנית כלפי אלוהים מתוך עולם של סערה דתית-רלגיוזית. במשך שנים רבות שלטה בחינוך הדתי לאומי השפה הייקית והשפה של תלמידי הרב קוק אשר עסקו  שתיהן, ובצדק רב, בשפה דתית אידאולוגית- רציונאלית אשר דגלה בהוכחת צדקת דרכנו ובאמיתות ענייננו.

 השפה החסידית מזמינה שלב נוסף בהתפתחות הדתית של המגזר הדתי לאומי- שפה דתית המכילה את 'הרגעים הדתיים של האדם' –את התוכן העצמי והבלתי אמצעי של אדם העומד אל מול אלוהיו. בשולי הדברים יצויין כי אע"פ שבמקו"ח עיקרי השפה שאובים מתוך עולמו של ר' נחמן ומהשפה החבדי"ת ייתכן כי ייבנו עם הזמן שפות דומות מתוך עולמו של כל הוגה יהודי אחר, אין ברצוני לומר כי שפה זו או אחרת מקיימת עדיפות על פני האחרות. ההיפך הוא הנכון- כל שפה אשר תלמד את חניכנו לחוש את נשמתם המאמינה על פי מטבעות לשונה, ותוכל ליצור קוהרנטיות ברגש הרליוגזי, היא שפה קבילה במובן זה. העיקרון הוא אחד- שפה זו צריכה לכונן 'התרחשות ולא מכניקה'.

 



[1]Sparadley 1979

[2] אברהם יהושע השל 'אלוהים מבקש את האדם' עמ' 7

[3] אדמו"ר הזקן וויטגנשטיין, הרב שג"ר

[4] לוחות ושברי לוחות, שג"ר, הדתל"ש