fbpx

עליית העולמות בשבת/ ליליאנה ריצ'מן

 

שלושה עשר עלי השושנה – הרב עדין אבן ישראל –

עולמות העולם הפיסי שאנו חיים בו הוא רק חלק ממערכת גדולה של עולמות. העולמות הללו שהם בעיקר עולמות רוחניים, אין הם מצויים במקום אחר, אלא בממד אחר. ועולמות אלו פועלים זה על זה. כשאנו מדברים על עולמות ‘גבוהים׳ ו׳נמוכים׳ אין הכוונה למובן פיסי של הדברים. ‘גבוה׳ ו׳נמוך׳ הוא כינוי למעמדו של עולם בסולם הסבתיות – עולם גבוה יותר משמעו עולם ראשוני יותר, יסודי יותר, ועולם הנמוך יותר הוא הנמצא מתחתיו בסולם הסבתיות, ועל כן הוא עולם משני, ומבחינה מסוימת – העתק. ואולם העתק אינו רק דמות דומה, אלא מערכת שלמה לעצמה, בעלת חיים והוויה מיוחדים משלה. העולם שלנו קרוי ‘עולם העשיה’. עולם זה הוא אחד מתוך מערכת כללית של ארבעה עולמות יסודיים (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה נזכרים במדרש על הפסוק ‘כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו’ -ישעיה מג,ז). אף עולם העשייה אינו כולו ממהות אחת. חלקו הנמוך קרוי ‘עולם העשייה הגשמי’ העולם של הטבע. מעליו מצוי חלק אחר ‘עולם העשייה הרוחני’. המשותף לעולמות הללו הוא בכך שהוויתו של האדם מקפת את שניהם. שהרי האדם עצמו עומד בגבול שבין העולמות. בכל עולם, בעולם שלנו ובעולמות מעבר לו, קיימות שלוש דרגות: עולם, שנה ונפש. (בעולם שלנו: חלל, זמן, יצורים חיים) מעל עולם העשייה הרוחני נמצא עולם היצירה שהוא בעיקרו עולמו של הרגש. כל ההוויות שבו הן מהויות של תכונות רגש ממינים שונים. עולם המלאכים. מהותו של המלאך היא שליחות, שכן למלאך יש תפקיד של שליחות מתמדת, בהיותו מקשר בין עולם העשיה לבין העולמות העליונים יותר. הוא מעביר השפע והחיות בין העולמות: בשליחות של הקב”ה מן העולמות העליונים כלפי מטה, וכלפי מעלה מן העולם שלנו אל עבר העולמות העליונים. מעל עולם היצירה מצוי עולם הבריאה שהוא גם מערכת שלמה של עולמות והוא עולם השכל בטהרתו: כח וכושר לקלוט את הדברים בהבנה פנימית ועיונית. עולם הבריאה קרוי גם לעתים עולם הכיסא, שכן בתיאור של יחזקאל הכיסא עליו יושב כבוד ה’ הוא עולם הבריאה, בעוד שהקב״ה בעצמו, כאשר הוא מתגלה לנביאים, מתגלה מעולם האצילות. יצוריו של עולם הבריאה הם המלאכים העליונים הקרויים שרפים. עצם הגדרתם של כל העולמות תלויה בהיותם העלמות, מסכים המחשיכים את השפע האלוקי. בעולם האצילות אין הסתר של המהות האלוקית, והוא בעצם לא יכול להקרא עולם כלל. הוא כבר אלוקות.

מאמרי האדמו״ר הזקן:

צריך להבין ענין שבת. כי הנה נודע דשבת הוא בחינת עליות העולמות, והתורה ומעשים טובים של כל ימי החול מתעלים למעלה בשבת, ואמנם לא שמתכללים בשבת ממש כי אי אפשר למהות העבודה שבחול שתוכלל בשבת, אלא שיש בכל יום הארת שבת, וכ״ש זכור את יום השבת, והוא התפילה שבה נכללים ועולים התורה ומעשים טובים של כל היום.

מבואר בספרי קבלה שבשבת הוא זמן עליית העולמות. המושג עליה וירידה כאן משמעו – עליה במדריגה. שישנה מדריגת העולם כפי שהוא מצד עצמו, וממילא יש בו הגבלה מסויימת כמה יוכל אדם בעולם להתקרב לאלקות ולהרגיש אור אלקי, וזוהי מדריגת העולם בימי החול. ועליית העולמות ביום השבת עניינה – שהעולם עולה ממדריגתו כפי שהוא בימות החול וממילא יכול האדם להתקרב לאלקות באופן נעלה יותר.עליית העולמות ביום השבת כוללת לא רק את העליה הנפעלת בעולם ביום זה, אלא יום זה מעלה ומגביה גם את המעשים הטובים שנעשו במשך ששת ימי החול שלפניו, למדריגה נעלית יותר. מבואר בזהר אשר התורה והמעשים הטובים שנעשו בכוונה הרצויה, מתוך אהבת ה׳ ויראתו, עולים למעלה ׳קדם ה׳. פירוש: פעולת התורה ומצוותיה לפי תורת הסוד היא, שעל ידי כל מצוה ומצוה מתקשר האדם עם הקב״ה, לפי שבכל מצוה ישנה התגלות אור אין סוף, ועל ידי קיומה מתקשר האדם עם האור האלקי שבה. ולפי גודל מדריגת כוונת האדם בעשיית המצוות כך עולה המצוה, היינו שמתגלה בקיום המצוה מדריגה נעלית יותר באור אלקי. אך בששת ימי החול, מחמת המצב הרוחני הירוד של עולם הזה הגשמי, הרי גם ענייני עבודת השם של האדם הנעשים למטה בהיותו מלובש בגוף גשמי – אפילו כשנעשים בדחילו ורחימו – אינם חדורים בקדושה כדבעי ואי אפשר להם לעלות כל כך קדם ה׳, היינו שאי אפשר לאור האלקי העליון להאיר בגילוי במצוות שעושה למטה בעוה״ז. וכתוצאה מעליית העולמות ביום השבת, שהעולם עולה ממדריגתו ומתקרב לאלקות, מעלה קדושת היום גם את כל התורה והמעשים הטובים שנעשו במשך ששת ימי החול, שמתגלה בהם האור האלקי העליון. וזה פירוש שמתעלים למעלה בשבת – היינו בקדושת השבת המאירה בעולם מחמת עליית העולמות. מכיון שבימות החול האור האלקי הוא בהעלם והסתר, הרי מובן, שגם עבודת השם אז אינה במדריגה גבוהה כל כך, ומאחר שבעבודה בימות החול חסרה אותה הקדושה הנעלית, אי אפשר לה מצד עצמה להתעלות בקדושת שבת ממש אלא על ידי הכנה ועליה מוקדמת. ידוע מ״ש הרמב״ן דמצות זכור את יום השבת היא לזכרו תמיד בכל יום, שהמשמעות הרוחנית בזה היא, שבכל יום יש הארה מקדושת שבת, וזהו ענין התפילה, דביקות בהשם, דלמרות היותו ביום חול, מנתק האדם את עצמו בעת התפילה מענייני העולם שסביבו ועומד לפני ה׳ כעבדא קמי מרי. וכשם שעליית העולמות דשבת מעלה עמה את כל התורה והמעשים הטובים שנעשו במשך ששת ימי החול, כך מסוגלת התפילה שבכל יום להעלות עמה את כל התורה והמעשים הטובים שנעשו במשך אותו היום. עליה פירושה זיכוך הנברא עד שנעשה כלי להשראת אור אין סוף. זיכוך העולם ביום השבת: העולם משתנה ועולה ממדרגתו ומתקרב לאלקות, וזה לא נגמר על ידי מעשי האדם אלא נעשה בדרך ממילא, מצד קדושת שבת הבאה מלמעלה.

נזר ישראל:

שבת קודש הוא זמן עליות העולמות, והיינו שבשבת חוזרין כל העולמות לשורשן ובטלין לבורא, דכל ימות השבוע הם בחינת בי״ע, וכידוע דבחינת בי״ע הוא שהנבראים מרגישים עצמן לנפרדים, דמחמת הסתר אור הבורא בהם נראין הם בעיניהם כיש בפני עצמם ואינן מרגישים שכל חיותם הוא חיות הבורא ב״ה, משא״כ עולם אצילות הוא בחינת ביטול גמור, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד שאין הכלי מסתיר על האור, ולכן מרגישים האין והאפסיות שבהם והם בטלים ומבוטלים לגמרי לגבי הבורא ב״ה, ושבת קודש עולין עולמות הבי״ע לעולם האצילות, דהיינו שגם בבי״ע מאיר האור בגילוי כבעולם האצילות, וממילא אינן בבחינת נפרדים ומתיחדין ברזא דאחד בבורא ב״ה, וכן היחוד מהעבודה דששת ימי המעשה הוא בשבת בשעת אמירת כתר וכו׳ שמע וגו׳ כידוע.

מתי אנו מרגישים אפסיותינו ונכללים באין סוף?

רזא דשבת: 

השי״ת גמר את בנין עולמו בו׳ ימי המעשה, על ידי העשרה מאמרות, שהם החוקים הקבועים בעולם, ובשבת קודש שבת השי״ת מן המאמרות. כלומר שנסתיים לגמרי מערכת הנהגה זו, ״ויכולו השמים והארץ״, ונפתח הנהגה חדשה גבוהה יותר בשבת, מהלך שונה לחלוטין, ברוממות אחרת, כ״ש חז״ל (סוף תמיד) בשיר הלויים, דשבת קודש הוא ״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״, כלומר דהשבת היא יום שביתה ומנוחה ממאמרות עוה״ז, וההנהגה בו היא הנהגת עולם הבא, שאין שולטים בו כלל חוקי המאמרות דמעשה בראשית, אלא הנהגה עליונה ד״נשגב שמו לבדו ביום ההוא״, שזהו מהלך אחר לגמרי, וחזרה לשורש הקדום ביחוד השי״ת, דהשבת הוא אחד מששים בעוה״ב (ברכות נז), שהוא שיעור הרגשת טעימה בכללי תערובת, וכן אמרו חז״ל דשבת הוא ״מעין עולם הבא״ מעין הנהגה רוחנית זו שלמעלה מחוקי המאמרות, דחל שביתה על המאמרות שאינם מתפקדים עכשיו, ושולט הנהגת היחוד העליון. וכשם שבעולם הגדול חל שביתה על מערכת חוקי המאמרות, כן בעולם הקטן של האדם שמערכת גופו כוללת את כל המאמרות שבמעשה בראשית, שנתנו כולם מתמצית כחם בגוף האדם, בשבת חל שביתה על מערכת זו, ונפתח מערכת אחרת, אשר היא למעלה מן הי׳ מאמרות, והיינו מערכת הנפיחה של מעלה – ״ויפח באפיו נשמת חיים״, שהיא מעצם החיים הקדושים של מעלה, למעלה מן המאמרות, שהם רק התפשטות ענפי החיים, אלא הוא כביכול ״מדיליה נפח״ ששולט בה הנהגת היחוד, והנשמה מעידה על בוראה. כלומר דבשבת קודש חל ביטול על הגוף, והחיים הם רוחניים לגמרי, חיי נשמה, ולא רק בדרגה האמצעית של ״חכמת לב וטובת שכל״ המסביר לגוף את חיי הרוח, אלא הרוחניות בעצמה, ואין צריך כבר להסביר לגוף כלום, אלא משתמש עם הגוף והעולם, להכיר את יחוד השי״ת מעין הדרגה של ״ונשגב ה׳ לבדו״. נמצא שבעצם המעבר מערב שבת לשבת הוא שינוי עצום, התנתקות מן הגוף, מחיי חומר וחוקי מאמרות, וכניסה למערכת חדשה, לחיים של נשמה, בהכרת יחוד עליון שאין עוד מלבדו, ומה שאין אנו מרגישים זאת, מוכיח שאין אנו נכנסין לשבת כראוי, ואמרו חז״ל במכילתא ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך״ וכי יכול אדם לגמור מלאכתו בו׳ ימים, אלא יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, כלומר שכל עסקי החול אינם נוגעים לו עכשיו כלל, ומתנתק מהם לגמרי, ואז הוא מוכן להכנס לשביתת השבת, אבל בלא הכנה זו אי אפשר להתקשר עם השבת. עד כאן.

*עבודה פנימית

חברי תפילה: מה העבודה הרוחנית שאנו צריכים כדי להתכונן לשבת ולהתעלות באמת?