fbpx

כותרת המאמר

ובפרק עושין פסין (עירובין כ"א ב') שחורות כעורב במי אתה מוצא סדרי התורה במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהם כעורב רבא אמר במי שמשים עצמו על בניו אכזרי כמו עורב כי הא דרב אדא בר מתנא הוי קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי מה עבדי אמר לה איכא קרמי באגמא עד כאן. ור"ל כי צריך שיהיה האדם דבק בתורה לגמרי עד שלא יפרד מאתו, ואם לא כן אין זוכה האדם אל התורה כי צריך שיתאחד עם השכלי. ועוד כי צריך שיהיה לאדם התמדה בתורה מאוד, כי אין התורה כמו שאר דברים הגשמיים שהם דברים שהם תחת הזמן, ואם האדם נוהג עם התורה כאלו הוא דבר זמניי ולמודו בתורה לפי שעה ולפי הזמן אינו קונה התורה, ולכך צריך שישכים ויעריב עליהם כי זהו ענין השכל שאינו תחת הזמן והוא תמידי בלא זמן כמו שפרשתי לפנים. ולרבה לא תמצא התורה אלא במי שמשחיר עצמו, דהיינו שיתן עצמו אל העדר על דברי תורה כמו שאמרנו לפני זה על המשחיר פניו בתורה, ואם לא יסלק את גופו בשביל התורה אינו קונה התורה השכלית כי הגוף הוא מונע אל השכלי וכמו שהתבאר כמה פעמים. רבא סובר אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו על בניו אכזרי, לפי שנפשו ודעתו קשורה בבניו וכאשר נעשה אכזרי על בניו אשר נפשו ודעתו קשורה בהם, מורה זה שהוא שכלי לגמרי כאשר הדעת הוא שכלי והוא דוחה הדעת של אדם מפני התורה שהיא שכל נבדל לגמרי. והבן אלו שלשה דברים, האחד שמשכים ומעריב על דברי תורה שדבק לגמרי בשכלי, השני שהוא משחיר פניו על דברי תורה ובזה שנותן גופו אל העדר לגמרי על דברי תורה ובזה נעשה שכלי, והשלישי שנעשה אכזרי על בניו והם תולדות שלו וכל אשר הוא לאדם הוא מבטל בשביל התורה השכלית שהיא על הכל ובאדם כמו זה תמצא התורה. ואי אפשר לפרש יותר כי הדברים עמוקים מאוד מה שרמזו כאן:                   (ספר נתיבות עולם א – נתיב התורה – פרק ג)

והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחי' מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחי' ועשה טוב כגון בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו ע"י מלחמה עצומה עם גופו. כי הלומד מעט יותר מטבעו ה"ז מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'. ומה לי בחי' סור מרע ומה לי בחי' ועשה טוב הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ב"ה.                                                                                                  (תניא פרק ל')