fbpx

יומא דנשמתא

בס״ד

 יומא דנשמתא

 זוהר ויקהל ר״ה: ״האי יומא, יומא דנשמתין הוא ולא יומא דגופא״.

 יקרא דשבתא לק״א לט: שבת הוא יומא דנשמתין ולא יומא דגופא. ואז נכנע הגופניות והבהמיות, שהוא בחי׳ כח התאווה שבאדם אל החומריות על ידי גודל הארת הנשמה הקדושה שמאיר בשבת קודש. ואז נתבטלין כל החרפות והשנאות והמחלוקות שהם בחי׳ הקליפות הטמאות, ונתגלית בחי׳ ברית שלום שהוא בחי׳ קדושת שבת כידוע.

 מה זה אומר לנו שהשבת היא יומא דנשמתא?

נתיבות שלום עמ׳ סג: בפסוקים על השבת מורה התורה הקדושה את דרך עבודת ה׳ בשבת, ואת דרך עבודת ה׳ בששת ימי המעשה, שלא הרי זו כהרי זו. דהנה מובא בספרים הקדושים שתרי״ג המצוות הן כנגד תרי״ג אברי האדם וגידיו, וכמו שבאדם גופו נוסף לתרי״ג האברים והגידים יש בו נשמה חלק אלוק ממעל, שהיא עצם רוחני נעלה יותר למעלה מכל תרי״ג האברים הגשמיים, כך גם בתרי״ג מצוות התורה, השבת היא נשמת כל תרי״ג המצוות. והענין מפני שכל המצוות המה בחי׳ עטין ועצות איך להגיע לדרגת ובו תדבק, כדאיתא בספרים הקדושים, שזו תכלית כל התורה, אבל השבת היא עצמה בעיקר יום הדביקות, כ״ש ״ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם״, ומהאי טעמא היא גם כן שקולה כנגד כל התורה כולה באשר היא נשמת כל התורה כולה. ולכן כל עניני עבודת ה׳ בשבת המה עבודת הנשמה, שיתדבק החלק א׳ ממעל בהשי״ת מקור מחצבתו. וזה שאמר הכתוב ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך״ פירוש סדר העבודה בששת ימי המעשה הוא לתקן את רמ״ח האברים ושס״ה הגידים במצוות המעשיות שמקיימין בפועל, אבל יום השביעי כולו שבת לה׳ אלקיך, יום השביעי הוא נשמת כל תרי״ג המצוות, וגם עבודת ה׳ ביום זה היא בנשמה. אמנם שלימות העבודה של שבת קשורה בעבודת ששת ימי המעשה, דמהאי טעמא הסמיך הכתוב למצות זכור את הצווי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כי בתחילה על יהודי לעבוד באבריו לקיים את רצון ה׳ בששת ימי המעשה, היינו עבודת ה׳ במעשה שעל ידה מתקן את כל תרי״ג האברים, ומכח זה זוכה אחר כך שביום השביעי שבת לה׳ אלקיך, היינו שיגיע בשבת לעבודה הנרצית במדרגה הגבוהה ביותר כלות הנפש לבוראה.

 מה ההבדל בין עבודת ה׳ בימי החול ובשבת? על איזה עבודה מדבר הפסוק ״ששת ימים תעבוד״? מה ההבדל בין עבודה ומלאכה?

 אלשיך הקדוש: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: מה בין עבודה למלאכה, כי הנה עבודה היא העובד את אדוניו, ומלאכה היא מציאות מלאכה שאדם עושה. וגם נשים לב באומרו תעבוד סתם, ולא אמר תעבוד עבודתך, כאומרו מלאכתך. כי העבודה אינו מייחסה לעצמו. אך הוא כי הנה לו יתברך כל ישראל עבדים וחייבים לעבוד את ה׳. ועל כן כל תורה ותפילה ומצוות נקראת עבודה… ששת ימים תעבוד, מה שנקראת עבודה, שהוא את ה׳ בתורה ותפילה ומצוות… ותעשה תורתך קבע… ואחר כך ועשית כל מלאכתך… וזה וזה יתקיים בידך.

 נתיבות שלום עמ׳ סד: עוד בענין שבת איהו יומא דנשמתא ולאו יומא דגופא, דכשם שהגוף זקוק למזון בשביל קיומו, כך גם הנשמה צריכה למזון השייך אליה היינו מזון רוחני, ומזון הנשמה הוא השבת דאיהו יומא דנשמתא, כי ביום הזה מתנערת הנשמה מאבק ימות החול ומתחדשת בבחי׳ נשמתין חדתין, ומחדשת קרבתא לאלקים חיים. וזה פירוש השבת נועם הנשמות וכו׳ שהנשמות יונקות את מזונן שהוא הנועם והמתיקות משבת, ועל דרך שכתב באוה״ח פרשת בראשית שזולת השבת אין השגה בעולם להכיר לכסוף ולכלות אל הבורא.

 האם צריך להיות הבדל בהרגשה שלנו בשבת וביום חול?

 רזא דשבת עמ׳ פ׳: מה שאין אנו מבחינים במהפך העצום הזה ונראית לנו הבריאה בשבת כתמול שלשום, זהו מחולשת הנפש שלנו שאין לנו את החוש הנכון להכיר בדברים דקים רוחניים, והרי אנו כאותו חרש שנכנס לאולם שמחות ורואה את כולם רוקדים, ומתפלא ושואל מה אתם מקפצים כעזים, משיבים לו מה אתה שח, נשמעים כאן קולות זמר נפלאים משמחי לב וגורמים לנו לרקוד בשמחה, ורק אין לך את חוש השמיעה להנות גם כן מן הזמר הנפלא. כן אנו שהחושים שלנו חומרים מאד, וחוש ההכרה בענינים רוחניים כהה אצלנו מאד, לכן איננו מבחינים בשינוי הגדול של הבריאה בשבת קודש, שהפנים הרוחני בוקע והוא השולט בפועל, אבל הדברים כהוייתם.

האם אנחנו מצליחים להרגיש בשבת שאנו בהיכל המלך?

  נתיבות שלום עמ׳ פה-ו: מובא בתורת אבות ממרן הס״ק מסלומים שהשבת היא בבחי׳ שהמלך מעלה את בנו אליו להיכל המלך, וכאשר אדם נמצא בהיכל המלך לא מעניין אותו שום דבר זולת היותו במחיצת המלך, ואין בעיניו אז ערך לשום דבר כי אם להשביע רצון המלך. וזה הכח המיוחד של שבת, שבה יהודי עומד בהיכל המלך וממילא מאבדים כל שאר עניניו את הערך בעיניו ואינו נותן דעתו עליהם, אלא כאילו כל מלאכתך עשויה ממש. ולכן אמרו חז״ל (שבת קיג:) שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, כי בשבת יהודי נמצא במחיצת המלך, ואין הדיבור שמדברים לפני המלך כדיבור של חול. ובזוהר איתא בפירוש ״מחלליה״ שעושה חלל בשבת, היינו שמפנה מחשבתו לענינים העושים חלל בשבת, כי בשבת יהודי נמצא בהיכל המלך, וכל הרהור בענינים אחרים עושה חלל בשבת. וזה הביאור במ״ש מרן ביסוה״ע (יסוד עולם) שרגע אחד בשבת יקר וחשוב ככמה וכמה שעות בימות החול, והיינו טעמא מפני שבשבת יהודי עומד לפני המלך, ורגע אחד כזה שקול כנגד כמה וכמה שעות. וזה גם ענין אומרם: כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עבד ע״ז כדור אנוש מוחלין לו, כי העומד לפני המלך הריהו בטל לגמרי אל המלך, ואינו שם לבו אז לעניניו הפרטיים, אלא כל מעיניו נתונים לענינים השייכים למלך, ומכח התבטלות זו שיהודי בטל ומבוטל לחלוטין אליו יתברך אפילו עבד ע״ז כדור אנוש מוחלין לו. ולכן השומר שבת נעשה כסא ומרכבה לשכינה, דמכיון שהוא בטל לגמרי אל המלך, הריהו בבחי׳ כסא ומרכבה לשכינה.

העבודה האישית: קראתי להן חלק מסיפור:

נכתב בספר ב/א עמ׳ לח (סיפור)

שמעתי סיפור נפלא מאדם זקן ת״ח ונאמן שבימי נעוריו היה אביו מבוני עיר מסוימת בארץ ישראל..ההשקעה הגדולה ביותר בבנין היתה אז המלט, כי הוצרכו לקנותו ולהביאו מחו״ל תמורת הון רב. הלה הזמין כמות גדולה של מלט. המלט הגיע ביום ששי אחד שבתחילת הקיץ בחביות מגולות. והנה אחרי הצהרים של אותו יום ששי, כשכל המלט היה כבר מונח בשטח של הבניה והפועלים חזרו לעיר, נתקדרו השמים בעבים, ובכל רגע היה עלול לירד גשם זלעפות, וזה היה מביא הפסד גדול לאיש ההוא. הוא היה איש ירא אלקים, ואמר: אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון בעולם! וכן אני מזהיר, ששום יהודי (פועלים שלו) לא יחלל את השבת עבורי, גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטמיון. ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש נאבד ונפסד.

ושאלתי להן את השאלות הבאות:

מה הייתם עושות במצב כזה? איך היתם מתנהגות באותו שבת? תדמיני שקרה לך סיפור דומה וכתבי הספור לפי מה שאת היית עושה במצב כזה.

אחרי שכל אחת שיתפה אותנו במחשבותיה גמרנו לקרוא את הסיפור:

אולם יהודי יקר זה, ערך את שולחן השבת שלו בפנים מאירות, שר את הזמירות כרגיל, למד חומש ורש״י ועסק באמירת תהילים כרגיל כאילו שום דבר לא קרה. רק בצאת השבת, לאחר שהבדיל, החל לבו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של מלט. מיד נטל עגלה לנסוע למקום הבניה. כשהגיע הופתע ממראה עיניו, כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב ולא נגרע ממנו דבר. הוא לא האמין למראה עיניו…. חשב, מי יודע אולי נשלחו מלאכי עליון לשמור על השקעתי הגדולה, ולכסות את החביות… לאחר מכן נודע שאנשי חברת ״סולל בונה״ שבנו גם באותו מקום, שלחו אנשים לכסות את חביות המלט שלהם, אך בחשכת הלילה הגיעו הפועלים לשטח השייך לו וכיסו את החביות שלו במקום את החביות של סולל בונה. כך ניצל רכושו, ושומר מצווה לא ידע דבר רע.