fbpx

וידוי דברים/ הרב דוב זינגר

בבלי סוטה ג: 

וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו ר"א אומר קשורה בו ככלב שנאמר (בראשית לט, י) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא.

מהר"ל חידושי אגדות

ומה שאמר ר' אלעזר שהעבירה קשורה בו ככלב, ר"ל שאם נאמר החטא מלפפתו, א"כ יהיה לחטא התייחסות עם האדם, שהרי החטא דביקה בחוטא, וזה אין ראוי לומר, כי האדם עצמו בלא חטא, ולכך אין לומר מלפפתו,שהליפוף הוא דבק באדם, אבל כך ראוי לומר: שהחטא קשורה בו ככלב, שאין לכלב שום חיבור עם האדם, ואין לך בכל בעלי חיים שהוא יותר נבדל מן האדם כמו הכלב, שהכל מרחיקין אותו, ולכך אמר שהחטא קשורה בו ככלב, דוקא כי כך הוא ענין החטא אצל האדם.

 

באר מים חיים פרשת לך לך – פרק יב 

ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו להעשות בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל:

רי"מ חרל"פ, מי מרום:

דמה האדם שעכ"פ בזמן שבא ליום הדין הוא פטור מרגשי העבירות והעבירות. לא כן הוא. גם ביום הדין, העבירה עצמה היא באה עמו יחד ליום הדין, ובו ביום זה, באה, מלפפתו ומטמאתו. וזהו עומק דברי חז"ל בסוטה: אמר ר"ש בר נחמני… וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין… קשורה בו ככלב וכו' ע"ש. ומלבד הפירוש שהיא הולכת ומקטרגת עליו ביום הדין, אמרו מלפפתו, היינו שגם אז מטמאתו.ונמצינו למדים מזה שכל עבירה נעשית למציאות, כאמרם שהיא מלפפתו והולכת לפניוומובן שמיסודי התשובה נדרש שהמציאות הלזו תעבור מן העולם, והיתה כלא היתה… 

 רמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה הקדמה

הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו

(א) כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מצות עשה כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם:

(ב) שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן הקלות ומה הן החמורות החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות:

 

זוהר חלק ג דף קכב/ב

(דף קכב ע"א) פקודא דא היא מצות תשובה, ודא איהי בינה, ובעונותינו מדחרב בי מקדשא,

מצווה זו היא מצות תשובה וזו היא בינה ובעונותינו משחרב בית המקדש

לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים לבד, ודא מלכות:

לא נשאר לנו אלא ודוי דברים בלבד וזו (ספירת )המלכות

ומאי בינה, בן י"ה, והאי בן, ו' איהו ודאי, וכל מאן דחזר בתיובתא, כאלו חזר את ה' לאת ו'

ומה היא בינה בן י"ה וזה הבן ו' הוא ודאי וכל מי שחוזר בתשובה כאלו החזיר את האות ה' (האחרונה בשם ה' לאו ו שלפניה )לאות ו'

דאיהו בן י"ה, ואשתלים ביה יהו"ה, ודא איהו תשובה, תשוב ה' ודאי לגבי ו':

שהוא בן י"ה ונשלם בו יקוק וזו היא תשובה תשוב ה' בודאי לגבי ו'

דאת ה' ודאי איהו ודוי דברים, ורזא דמלה (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל יהו"ה,

שאות ה' בודאי היא ודוי דברים וסוד הדבר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'

אמרו אליו וגו', ונשלמה פרים שפתינו, דודאי כד בר נש איהו חוטא, גרים לאתרחקא ה'

אמרו אליו וגו' ונשלמה פרים שפתינו שודאי כשאדם חוטא גורם להתרחקות ה' מאות ו'

מאת ו', דאסתלק בן י"ה, דא יה"ו, מאת ה':

שמסתלק בן י"ה שהוא יה"ו מאות ה' (המשלימה אותו לשם הויה השלם )

ובגין דא אתחרב בי מקדשא, ואתרחקו ישראל מתמן, ואתגלו ביני עממיא, ובגין דא כל

ובגלל זה חרב בית המקדש והתרחקו ישראל משם וגלו לבין העמים ובגלל זה כל

מאן דעביד תשובה, גרים לאחזרא ה' לאת ו', ופורקנא בדא תלייא, ובגין דא הכל תלוי

מי שעושה תשובה גורם להחזרת ה' לאות ו' והגאולה תלויה בזה ובגלל זה הכל תלוי

בתשובה, דכך אמרו קדמאי, כל הקצים כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, דאיהו שלימו

בתשובה שכך אמרו הקדמונים כל הקצים כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה שהיא שלימות שמו

דשמיה:

 

ליקוטי מוהר"ן / קמא / תורה ד

 

ה. וַעֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הֵם עַל עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל ל"ב): "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם חֲקוּקָה עַל עַצְמוֹתָם" וְכָל עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ צֵרוּף אוֹתִיּוֹת, וּכְשֶׁעָבַר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו ….לְמָשָׁל, אִם עָבַר עַל דִבּוּר שֶׁל הַלָּאו לא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ') אֲזַי מַחֲרִיב הַצֵּרוּף הַטּוֹב שֶׁל הַדִּבּוּר, וּבוֹנֶה צֵרוּף רַע, וְנֶחְקָק הַצֵּרוּף הַזֶּה עַל עַצְמוֹתָיו, וְנוֹקֵם בּוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָהוּ ה): "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה", וּכְתִיב (תְּהִלִּים ל"ד): "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ל"ה): "כָּל עַצְמתַי תּאמַרְנָה" וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע, וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה

 

ו. …וְזֶהוּ (בְּמִדְבַּר ל"א): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבא בָאֵשׁ- תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ" 'דָּבָר' זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ חֲמִימוּת הַיֵּצֶר, כְּמוֹ (קִדּוּשִׁין פא  ('נוּרָא בֵּי עַמְרָם' 'תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ'-תִּקּוּנוֹ עַל-יְדֵי אֵשׁ, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם כַּנַּ"לוְזֶה לְשׁוֹן עֲבֵרָה, שֶׁהַצֵּרוּף שֶׁל עֲבֵרָה עוֹבֵר בְּתוֹךְ עַצְמוֹתָיו, מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר וּמִצְוָה-לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת, כְּשֶׁעוֹשֶׂה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְוֹות, (וַיִּקְרָא-רַבָּה כא): אֲזַי נִתְחַבְּרוּ שִׁבְרֵי עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ד): "שׁוֹמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו"

 

ליקוטי מוהר"ן / קמא / תורה קעח

דַּע כִּי צָרִיךְ דַּוְקָא וִדּוּי דְּבָרִים, כִּי צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא, וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בְּדִבּוּרִים בְּכָל פַּעַם עַל כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה וְיֵשׁ לָזֶה מְנִיעוֹת רַבּוֹת לִפְעָמִים נִשְׁכַּח מֵאִתּוֹ הַחֵטְא, וְיֵשׁ שֶׁיִּכְבַּד עָלָיו מְאד וְקָשֶׁה לוֹ לְהוֹצִיא הַדִּבּוּר לְהִתְוַדּוֹת, וְעוֹד מְנִיעוֹת רַבּוֹת וְצָרִיךְ לָזֶה שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן חֲתֻנָּה שֶׁל מִצְוָה אוֹ שְׁאָר מִצְוָה בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָה הוּא קוֹמָה שְׁלֵמָה מֵרַמַ"ח אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁהוּא שָׂמֵחַ אוֹ מְרַקֵּד, צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁיַּעֲבר בְּכָל הַשִּׂמְחָה מֵראשׁ וְעַד עָקֵב, כִּי לִפְעָמִים הַשִּׂמְחָה רַק בָּרַגְלִין, וְלִפְעָמִים בַּלֵּב, אוֹ בְּהַמּחִין, בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה ל"ה): "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם", אַךְ עִקַּר הַשִּׂמְחָה שֶׁיַּעֲבר בְּכָל הַשִּׂמְחָה, הַיְנוּ בְּכָל הַקּוֹמָה שֶׁיֵּשׁ בְּהַשִּׂמְחָה וְצָרִיךְ לָזֶה מִצְווֹת רַבּוֹת, כִּי שׁרֶשׁ נְקֻדּוֹת כָּל הַמִּצְווֹת הִיא הַשִּׂמְחָה, כִּי (תְּהִלִּים י"ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי-לֵב", וְכָל מִצְוָה מִתַּרְיַ"ג מִצְווֹת יֵשׁ לָהּ אֵיבָר מֵהַשִּׂמְחָה, כָּל מִצְוָה לְפִי בְּחִינָתָהּ, וְעַל כֵּן אִם פָּגַם בְּאֵיזֶה מִצְוָה הֵן מִצְוַת עֲשֵׂה אוֹ לא תַעֲשֶׂה אֲזַי כְּשֶׁשָּׂמֵחַ וְעוֹבֵר וְהוֹלֵךְ בְּקוֹמַת הַשִּׂמְחָה, אֲזַי כְּשֶׁפּוֹגֵעַ בְּזֶה הָאֵיבָר שֶׁהוּא כְּנֶגֶד אוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁעָבַר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׂמחַ שָׁם, מֵחֲמַת שֶׁפָּגַם שָׁם בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה שֶׁנְּקֻדָּתָהּ שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְאַדְּרַבָּא, יֵשׁ לוֹ דְּאָגָה שֶׁהוּא הֶפֶךְ הַשִּׂמְחָה(שָׁם ל"ח): "אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי", וְעַל- כֵּן עַל יְדֵי זֶה מַרְגִּישׁ וְנִזְכָּר הַחֵטְא שֶׁעָשָׂה מִקּדֶם אַךְ עַל יְדֵי רִבּוּי הַמִּצְווֹת, כִּי 'אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן' (חֲגִיגָה כז) עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַדְּאָגָה שֶׁל הַחֵטְא הַמּוֹנַעַת הַשִּׂמְחָה, כִּי רִבּוּי אוֹר הַשִּׂמְחָה שֶׁל רִבּוּי מִצְווֹת שֶׁלּוֹ נִתְלַהֵב וּמְבַטֵּל הַמְּנִיעוֹת שֶׁל הַחֵטְא וַאֲזַי יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת, וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים נִתְתַּקֵּן עוֹלַם הַדִּבּוּר כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ע"ח), כִּי פְּגַם הַחֵטְא בַּנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ הוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בְּדִבּוּרִים דַּוְקָא לְתַקֵּן וְלִבְנוֹת פְּגַם הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י"ד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר (שָׁם)

 

וְעַל יְדֵי שֶׁנִּתְקָן וְנִבְנֶה הַדִּבּוּר עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, שֶׁנִּתְעוֹרֵר הַקּוֹל דִּלְעֵלָּא וְנִתְיַחֵד עִם הַדִּבּוּר, כִּי צָרִיךְ הִתְעוֹרְרוּת תַּחְתּוֹן הַיְנוּ לִבְנוֹת הַדִּבּוּר, וְעַל-יְדֵי-זֶה מִתְעוֹרֵר וּמִתְאַוֶּה הַקּוֹל וּמִתְיַחֵד עִם הַדִּבּוּר וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים ק"ג):  "עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" וְאִיתָא בַּזּהַר (לֶךְ לְךָ דַּף צ):

'זַכְיָן לְמִשְׁמַע קָלִין מִלְּעֵילָא' הַיְנוּ עַל-יְדֵי "עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ", שֶׁמְּתַקְּנִין הַדִּבּוּר עַל יְדֵי זֶה 'לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ', שֶׁנִּתְעוֹרֵר הַקּוֹל לְהִתְיַחֵד בְּדִבּוּר, וְזַכְיָן לְמִשְׁמַע קָלִין וְכוּ'(וְיֵשׁ בָּזֶה עוֹד דְּבָרִים נִפְלָאִים בְּעִנְיַן שְׁמִיעַת קוֹל נְגִינָה וְקוֹל כְּלִי זֶמֶר), וְזֶה (יְשַׁעְיָה נ"א): "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" הַיְנוּ שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַשָּׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, תּוֹדָה, בְּחִינַת וִדּוּי דְּבָרִים, וְקוֹל זִמְרָה כַּנַּ"ל:

 

 

מודה ש…

מודה על …

מיידה

מוודא

מודה

תפילה  – כתיבה ואמירה בכמה צורות