fbpx

געגועים לשבת/ ליליאנה ריצ'מן

בראשית ב,א-ג: ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות״

אורח חיים הקדוש: ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, פירוש ויכולו על דרך אומרו נכספה וגם כלתה (תהילים פד,ג),ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה (הסבר הישמח משה: על ידי השתוקקות שקיימת אצל האדם לאור הבורא מתקיים העולם). וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה ויכולו, לרמוז כי היא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והיא בחינה גדולה מבחינת החשק והתשוקה. (ישמח משה: כליון החלק אל הכל גורם לאדם לאבד את כל מהותו ומציאותו לגמרי. ואינה בבחינת חשק בלבד, שבו אדם נשאר עם האני שבו, אלא שהוא חושק באלקות. כה גדולה התשוקה שהאדם מוכן לעזוב את כל היש ובלבד שידבק באלקות). והוא שרמז דוד באומרו ״נכספה וגם כלתה״ הרי זה מגיד כי בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה. ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים, וזה הוא סוד קריאתו חי העולמים, והבן. ויכל אלקים וכו׳…ולמה שפירשתי בפסוק ויכולו, שהוא לשון תשוקה וחשק, יכול להתפרש גם כן אומרו ויכל אלקים וכו׳ על דרך אומרו למעשה ידיך תכסוף (איוב יד,טו), וכתיב כי באבותיך חשק (דברים י,טו), כי האדון חשק וחפץ בעולמו, וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם. כדרך שפירש חשק ה׳ ונתרצה בבריותיו…״

 מה החידוש של האור החיים? מה גורם לו לפרש כך?

האור החיים ביאר את הפסוק ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״ ויכולו מלשון ׳נכספה וגם כלתה נפשי׳ שכל הבריאה נכספה וכלתה להתעלות אל ה׳ בכיסופין עצומים, בכליון ממש, שהוא יותר מכל חשק ותשוקה שרק שייך בבריאה, ובאותה שעה זכה אפילו הדומם לנפש, ובקשו כולם לכסוף להשי״ת. וכמו כן מלמעלה למטה, כי היתה אז גם כביכול השתוקקות מהבורא לבריאה, וזהו ״ויכל אלקים ביום השביעי  מלאכתו אשר עשה״. דברנו על המושגים השונים שבהם משתמש האור החיים ומה ההבדל ביניהם. ״נכספה וגם כלתה״. כלתה היא בחינה גדולה מתשוקה ונכספה. הרד״ק כותב: ׳כלתה יותר מנכספה לפיכך אמר וגם כאילו כלתה מרוב התאנח לפיכך בא התאווה בזה הלשון׳. בקשר לתשוקה מצאתי בספר דברים ז,ז: ״לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם״ וכותב על זה הרמב״ן: ׳וטעם חשק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם ׳(מלשון ״וחשוקיהם כסף״)

עברנו ללמוד את הסיפור של הלב והמעיין – סיפור של ז׳ קבצנים, יום השלישי

 ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה – עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הציפורן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלבב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעיין, בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו. וזה הלב, יש לו שתי חלישות, אחת – כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו, (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעיין), וחלישות השניה – יש לו להלב גודל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף (גיוואלד), ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) אזי בא ציפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה, ואז יש לו ניחא קצת. וגם אז, בשעת ניחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעיין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר, ששם עומד המעיין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר – אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש), ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו, חם ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל.

בעצם בסיפור זה נמצאים כל המושגים שמצאנו באור החיים ועוד מושג: געגועים. נראה שיש כאן עליה ברגשות. מכסופים עד לגעגועים. מה הוא הגעגוע לפי הספור הזה?

הגעגוע הוא החומר הפעיל בעולם. כותבת חוה פנחס כהן במאמרה על הספור הזה שמעניין שמילה שיש בה פעמיים ׳גע׳ באופן פרדוקסלי מביעה את אי הנגיעה, את ההיספות למגע. הגעגוע הוא המפעיל ,הוא המניע, הוא הגורם לדברים לקרות. זה סיפור הגעגועים האינסופיים שאינם מתגשמים ואינם יכולים להתגשם. הגעגועים הבלתי פוסקים מלמדים שהדרך עצמה היא היעד ואין יעד בלתו. הגעגוע והכיסופים, אם מגיעים לתחושת העומק שלהם, להוויה של תנועת הכוסף, לחתירה לקראת מגע תוך ידיעה שלא יתממש לעולם. היא מציאות שקשה מאד לשאתה. קשה לאדם להתקיים ולחיות ללא יעד ברור וללא סיפוק למאוויו. הלב עתה כוסף מאד מאד אל המעיין, המעיין ברגע זה משתוקק אל הלב.  יש כאן ניסיון ליצור תחושה של משך והתמשכות כמו על ידי צירוף והדבקה של שני פעלים זה לזה, ׳כוסף ומשתוקק׳, ותארים כ׳תמיד מאד מאד׳ והמילה ׳מאד׳ חוזרת חמש פעמים כדי להדגיש את גודל התשוקה ואת המשך הבלתי פוסק.

ללב ולמעיין יש תכונה משותפת, שניהם ׳פועמים׳. הפעימה היא חלק מההוויה שלהם והחיוניות שלהם. הפעימה הפנימית מעידה על החיים, ועל ההשתוקקות והשאיפה זה לזה. הפעימה היא מלשון ׳פעם׳, יחידה אחר יחידה, פעם אחר פעם. ההוויה שלהם היא מפעימה לפעימה, מרגע לרגע, געגוע אינסופי. הגעגוע חייב להתמודד עם מכשול בדרך העומד בפני הלב היוצא למעיין, שכן ׳עיקר חיותו הוא מן המעיין׳, כי הרי המימוש אינו אפשרי במסעו של ר׳ נחמן: אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר, ששם עומד המעיין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר – אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש), ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו, חם ושלום.

 לכאורה מדובר במניעה גיאוגרפית, המעיין נובע ופועם בצלע של הר, והלב מתקרב אל המעיין כדי לראותו, כי מקור חיותו של הלב מראייתו את המעיין. אבל, ההתקרבות מרחיקה את המעיין לרגעים בהם הוא מסתתר, ובאותם רגעים שלא יוכל לראות את המעיין יש איום גם ללב וגם לכל העולם! כך מסתבר שקיומו של העולם תלוי בראייה ובקשר העין שבין הלב למעיין. הגעגוע, ההשתוקקות הזאת היא המחזיקה בתוכה את גורלו של העולםלמה בחר ר׳ נחמן דווקא ב׳לב׳ וב׳מעיין׳ כשני גיבורי הספור?

 זוהי התבוננות הקושרת את עולם החוץ עם העולם הפנימי. לא לחינם בחר ר׳ נחמן ב׳לב׳ וב׳מעיין׳ כשני הגיבורים לגעגוע – לשניהם יש חלק פנימי חבוי: המעיין יוצא מתוך ההר והוא גלוי לעין רק בצאתו ממנו. ואילו הלב – שמקומו בגוף – הוא פנימי, ופעימותיו מעידות על קיומו ועל השתוקקותו. ושניהם קיימים במציאות של הסיפור כדי להשתוקק ולהתגעגע ולא להתממש.

איזה מצב נפשי מציע לנו ר׳ נחמן? מה מניע אותנו? הבכי והגעגוע הם שני כוחות הנעה גדולים אצל ר׳ נחמן. הבכי שלפני התפילה והגעגוע שלפני הבקשה. בניגוד אולי לרוב בני האדם, הרוצים להיות במצב של ׳הגעתי אל המנוחה והנחלה׳, המצב הנפשי אותו מציע ר׳ נחמן הינו ׳היות לקראת׳, ללא המפגש שאליו מתכוננים. הגעגוע לדעת ר׳ נחמן הוא ממהותו רגש מפעיל ומעצב.

 דברנו הרבה על הגעגוע ועל מה אנו מתגעגעים. ועל הגעגועים לשבת. דברנו על זה שצריכים להוציא את הגעגועים בפה כמו שכותב ר׳ נחמן בלק״א לא,ז: ״ודע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כסופיו, ועל זה נסדר סדר התפילות״.

 וגמרנו את הלימוד עם ליקוטי הלכות של ר׳ נתן, הל׳ דם א,ז: ״עיקר הרצון והכסופין דקדושה שמזה נעשים נפשות הוא בשבת. כי שבת הוא רצון וכסופין דקדושה כ״ש ״באהבה וברצון הנחלתנו״ ואז מתגלה רעוא דרעוין, רצון שברצונות. ועל כן אז זוכין לנפש יתירה כ״ש ״כי בו שבת וינפש״. ועיקר הנפש יתירה זוכין בשבת ע״י ההשתוקקות והכסופין דקדושה בבחינת כיון ששבת וי אבדה נפש שמתגעגעין אחר הנפש ועי״ז זוכין לנפש יתירה״.

 עבודה פנימית:

האם אפשר לעבוד על הכיסופים?

האם את כוספת להשי״ת יותר בשבת מביום חול?

מה את חושבת שאפשר לעשות כדי להגביר את הכסופין?

כתבי תפילה ותבקשי מהשי״ת יותר כיסופין ממה שיש לך עכשיו.