fbpx

בני החבורה שנה ה – מפגש 19

        בני החבורה  שנה ה   – מפגש  19

חדי רבי שמעון ואמר, (חבקוק ג ב) יהו"ה שמעתי שמעך יראתי, (אמר) התם יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מלתא, דכתיב (דברים ו ה) ואהבת את יהו"ה אלהי"ך, וכתיב (שם ז ח) מאהבת יהו"ה אתכם, וכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם וגו':  זוהר חלק ג דף קכח/א

ליקוטי מוהר"ן / קמא / תורה קסג

לִפְעָמִים מֻנָּח הַדִּבּוּר וּמוּכָן לָצֵאת, וְאֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַפֶּה כִּי-אִם דֶּרֶךְ הָערֶף, (וּמַמָּשׁ אֶפְשָׁר לִשְׁמעַ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַדִּבּוּר אֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַפֶּה רַק דֶּרֶךְ הָערֶף)כִּי יֵשׁ שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת, וְהַקְּלִפּוֹת רוֹצִים תָּמִיד לִתְפּס הַדִּבּוּר לְעַצְמָם, בִּפְרָט דִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל, כִּי אֶצְלָם כָּל הַדִּבּוּרִים יָפִים וְנָאִים וַחֲשׁוּבִים, וְרוֹצִים לְתָפְסָם, מִכָּל-שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַדִּבּוּר נָאֶה בֶּאֱמֶת, כִּי הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ כֻּלָּם שְׁחוֹרִים, אִלּוּ לא הָיְתָה שָׂרָה יְפַת תּאַר כָּל-כָּךְ, גַּם כֵּן הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵיהֶם מְאד, וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינוֹת שָׂרָה ל כָל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ, יֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שָׂרָה לְאֻמָּתִי (בְּרָכוֹת יג): שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בַּדִּבּוּר שֶׁלּוֹ עַל עִיר וּמְדִינָה, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת שָׂרָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ, אַךְ אֶצְלָם שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מִצְרִים שֶׁכֻּלָּם שְׁחוֹרִים וּשְׁפָלִים, כָּל הַדִּבּוּרִים חֲשׁוּבִים וְרוֹצִים לְתָפְסָם כִּי הַשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הֵם שַׂר הָאוֹפִים וְשַׂר הַמַּשְׁקִים וְשַׂר הַטַּבָּחִים, שֶׁהֵם תַּאֲווֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּפַרְעה הוּא אוֹתִיּוֹת הָערֶף שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה  וְתֵכֶף שֶׁרוֹאִין הַשְּׁלֹשָׁה שָׂרִים הַנַּ"ל, שֶׁהֵם שָׂרֵי פַּרְעה, אֶת שָׂרָה שֶׁהוּא הַדִּבּוּר, אֲזַי יָפֶה וְנָאֶה בְּעֵינֵיהֶם, וְתוֹפְסִים אוֹתוֹ לְפַרְעה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית י"ב): "וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעה וַיְהַלֲלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעה" כִּי הַשְּׁלֹשָׁה שָׂרִים הַנַּ"ל הֵם קָנֶה וּוֵשֶׁט וּוְרִידִין, וְתוֹפְסִין הַדִּבּוּר לְהָערֶף

אוצר היראה / פסח ספירה ושבועות / אות צ   עִקַּר גָּלוּת מִצְרַיִם שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הוּא, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁמִּתְגַּבְּרִין שְׁלשָׁה שָרֵי פַרְעה, שֶׁהֵם קָנֶה וֵשֶׁט וְרִידִין, בְּחִינַת שַר הַטַּבָּחִים וְשַר הָאוֹפִים וְשַר הַמַּשְׁקִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּאֲוַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עַל-יְדֵי- זֶה נִמְשָׁךְ הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה לְ'הָערֶף' שֶׁהוּא בְּחִינַת 'פַּרְעה', וְאָז אֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה בִּשְׁלֵמוּת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָז הוּא בְּחִינַת גָּלוּת מִצְרַיִם, כַּמְבאָר בִּפְנִים. וְעִקַּר תִּקּוּן הַדִּבּוּר וַעֲלִיָּתוֹ הוּא עַל- יְדֵי תִּקּוּן הַדַּעַת וְהָאֱמוּנָה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֶחָד, כַּמְבאָר בִּפְנִים (עַיֵּן אֱמוּנָה וְכוּ', אוֹת סב). וּבְמִצְרַיִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּגָלוּת, הַדַּעַת וְהָאֱמוּנָה. וְעָשָה עִמָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חֶסֶד גָּדוֹל וְנֵס נִפְלָא, וְהֵאִיר עָלֵינוּ הֶאָרָה גְדוֹלָה וְנִפְלָאָה מְאד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת פְּנֵי הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז בְּהֶאָרָה נִפְלָאָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה זָכִינוּ לְהַכִּיר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִרְדּף אַחֲרָיו בִּזְרִיזוּת נִפְלָא, בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ, בֶּאֱמוּנָה נִפְלָאָה. אֲבָל עֲדַיִן אָסוּר לָנוּ לְהַטּוֹת אֶת הַמּחַ וּלְהַחְמִיצוֹ בְּיִשּׁוּב אֵיזֶה קֻשְׁיָא, רַק לִסְמךְ עַל אֱמוּנָה הַנִּפְלָאָה לְבַד שֶׁזָּכִינוּ עַתָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת הַרְבֵּה. וְזֶה בְּחִינַת אֲכִילַת מַצָּה, שֶׁהוּא מַאֲכָל עֶלְיוֹן וְגָבוֹהַּ מְאד, בְּחִינַת אֲכִילַת מָן, כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל; הַיְנוּ שֶׁהוּא מַאֲכָל שֶׁנִּמְשָׁךְ לָנוּ עַל- יְדֵי הֶאָרָה הָעֶלְיוֹנָה הַנִּפְלָאָה שֶׁיּוֹרֶדֶת עָלֵינוּ אָז. אֲבָל הֶחָמֵץ, שֶׁהוּא בְּחִינַת חִמּוּץ הַמּחַ בְּקֻשְׁיוֹת, אָסוּר אָז בְּפֶסַח בְּמַשֶּׁהוּ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְיַשֵּׁב עֲדַיִן שׁוּם קֻשְׁיָא עַד אַחַר קְרִיעַת יַם- סוּף, שֶׁאָז זָכִינוּ לִבְחִינַת תִּקּוּן הַדַּעַת, לְיַשֵּׁב וּלְתָרֵץ עַל-יְדֵי-זֶה הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָן, וְלִסְמךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד בְּאֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָן בְּזֶה הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה וְאָז אֲכִילָתֵנוּ בִּבְחִינַת חָמֵץ וּמַצָּה: חָמֵץ הוּא בְּחִינַת חִמּוּץ הַמּחַ בִּקְדֻשָּׁה בְּאֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָן, וּמַצָּה הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מִשֵּׂכֶל עֶלְיוֹן וְגָבוֹהַּ מְאד, כְּדֵי שֶׁלּא לְהִסְתַּכֵּל עַל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָן (הל' חלב ודם ה"ד, אותיות א ב ד).

ליקוטי תפילות / תפילה סב / תשעב   וְזַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְתַקֵּן פְּגַם הַדִּבּוּר, וְתַעַזְרֵנוּ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת כָּל נִיצוֹצֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁנָּפְלוּ בְּגָלוּת גָּדוֹל בֵּין הַקְּלִפּוֹת וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָלַכְנוּ בִּשְׁרִירוּת לִבֵּנוּ, וְרָדַפְנוּ אַחַר תַּאֲוַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהָיִינוּ מְמַלְּאִים כְּרֵסֵנוּ בְמוֹתְרוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח לְקִיּוּם הַגּוּף, עַד אֲשֶׁר בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, עַל יְדֵי פְּגַם תַּאֲוַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִתְגַּבְּרוּ עָלֵינוּ שְׁלשָׁה שָׂרֵי פַּרְעה שֶׁהֵם שְׁלשָׁה קְלִפּוֹת, שֶׁהֵם שַׂר הַמַּשְׁקִים וְשַׂר הָאוֹפִים וְשַׂר הַטַּבָּחִים, שֶׁהֵם קָנֶה וֵשֶׁט וְרִידִין וְעַל- יְדֵי-זֶה גָבַר עָלֵינוּ על גָּלוּת פַרְעה וּמִצְרַיִם, שֶׁהוּא מֵצַר הַגָּרוֹן, שֶׁנִּמְשָׁךְ הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה לְהָערֶף, לְמֵצַר הַגָּרוֹן, עַד אֲשֶׁר נִחַר גְּרוֹנִי וְאֵינִי יָכוֹל לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר הָגוּן לְפָנֶיךָ:

ליקוטי הלכות יורה דעה / הלכות אבר מן החי / הלכה א / אות א   וזה בחי' איסור אבר מן החי. כי אין שחיטה אלא מן הצוואר כי השחיטה היא להכניע כח הבהמיות ולהעלות הנפש מחי למדבר כנ"ל. ועל כן צריך לשחוט מן הצוואר דייקא דהיינו הקנה והושט והורידין שהם סמוכים לכלי הדיבור. וע"כ תיקון השחיטה על ידם דוקא כי דרך שם יוצאים הנפשות בבחי' נפשי יצאה בדברו, וע"כ לשם מתכנסים כל הדמים בשעת השחיטה כי שם מקומם לצאת דרך שם כי הדם הוא הנפש ויציאת ועליית הנפשות הוא דרך שם כנ"ל. וע"כ מחמת ששם עיקר הנפש וע"כ שם תלוי החיות ומחמת זה נאחזים שם ביותר הקליפות. כי קנה וושט וורידין הם בחי' ג' שרי פרעה שהם עומדים שם לינק מהדיבור והנפש שיוצא דרך שם תמיד בבחי' נפשי יצאה כו' כנ"ל. ובפרט בבהמה שהנפשות שיש שם הם בחי' נפשות העשוקים שירדו ונפלו ממדריגתם ממדבר לחי וניטל מהם הדיבור כי הבהמה אין לה כח הדיבור. וע"כ בבהמה הג' שרי פרעה שהם הג' קליפות הנ"ל הם שם בתוקף והתגברות יותר. כי בחי' הדיבור בחי' הנפשות כבוש אצלם. כי שם מתגבר רוח הבהמיות שהוא בחי' הקליפות הנ"ל וכובשים את הנפש שהוא בחי' הדיבור אליהם עד שיורד הנפש ממדריגתו לגמרי ממדבר לחי כנ"ל. וע"כ צריך לשחוט מן הצוואר הנ"ל לשחוט הקנה וושט וורידין להכניע ג' שרי פרעה. ואזי לשם מתכנסים ויוצאים כל הדמים שהם הנפשות ויוצאים ועולים מחי למדבר על ידי הברכה והסכין של שחיטה שהוא בחי' דיבור הקדוש של שלימות לה"ק כנ"ל. וע"כ כ"ז שלא שחט הבהמה מן הצוואר אפילו אם יחתוך אבר ממנה בסכין אין כח הבהמיות נכנע ואין הנפש יוצאה דרך שם. כי יציאת הנפש הוא רק דרך הג' הנ"ל בבחי' נפשי יצאה וכו' ושם הוא הכנעת הקליפות. כי שם אחיזתם במקום עיקר החיות של הנפש כנ"ל. וע"כ כשיאכל ח"ו אבר מן החי הוא אוכל הנפש עם הבשר כי עדיין נשאר בו נפשו וחיותו. כי כל אבר מושך לעצמו חיות ואין החיות והנפשות יוצאים מן האברים רק דרך בית השחיטה כנ"ל. כי דרך שם מתאוית הנפש לצאת כי שם נתתקנת ועולה מחי למדבר כנ"ל. אבל כשחותך אבר ממנה במקום אחר אזי אדרבא האבר מושך לעצמו חיות והחיות שהוא הנפש נשאר בו ואינה יוצאה ממנה. ועל כן אסרה התורה כמו שכתב לא תאכל הנפש עם הבשר. כי אין הבשר נכשר וניתר באכילה רק אחר יציאת הנפש ממנה אבל הנפש בעצמה אסור לכלותה ולאכלה. נמצא כשיאכל ח"ו אבר מן החי הוא רוצח ממש כי הורג את הנפש כנ"ל. וזה שסמכה התורה איסור אבר מן החי לאיסור רציחה בפ' נח כ"ש אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם וכו' שופך דם האדם וכו' כי הם שוים ממש כנ"ל. וע"כ אפילו בן נח מוזהר על אבר מן החי. כי עיקר מצוות בני נח הם מצוות שבין אדם לחבירו. וע"כ אף שהם רחוקים מן הקדושה ולא ניתן להם המצוות של ישראל אעפ"כ נתנה להם התורה שבע מצוות בשביל קיום העולם כדי שלא יחריבו את העולם. וע"כ נאסר להם גם אבר מן החי כי הוא רציחה ממש כנ"ל. ועל כן בוודאי ראוי שיאסר להם בשביל קיום העולם: