fbpx

אסתכל באורייתא וברא עלמא – שמיעת תורה נבדלת, שמיעת קול עצמי

ואלה תולדות יצחק וגו', פתח ר' חייא ואמר (תהלים ק"ו) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו, ת"ח כד בעא קודשא בריך הוא וסליק ברעותא קמיה למברי עלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה ובכל עובדא ועובדא דברא קודשא בריך הוא בעלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה הדא הוא דכתיב (משלי ח') ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום אל תקרי אמון אלא אומן, כד בעא למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא דהא לא ייכול למסבל דינך אמר לה קודשא בריך הוא הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא אמר קודשא בריך הוא לעלמא בשעתא דעבד ליה וברא לאדם א"ל עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא, ובגין כך בראתי ליה לאדם בך, בגין דיתעסק בה, ואי לאו הא אנא אהדר לך לתהו ובהו, וכלא בגיניה דאדם קיימא, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ה) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, ואורייתא קיימא ומכרזא קמייהו דבני נשא בגין דיתעסקו וישתדלו בה ולית מאן דירכין אודניה, ת"ח כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אינון בריין כלהו שייפין שייפיין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא, כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהלים ק"ד) מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך באורייתא אינון כל רזין עלאין חתימין דלא יכלין לאתדבקא באורייתא כל אינון מלין עלאין דאתגליין ולא אתגליין באורייתא אינון כל מלין דלעילא ולתתא כל מלין דעלמא דין וכל מלין דעלמא דאתי באורייתא אינון ולית מאן דישגח וידע לון ובגין כך כתיב (תהלים ק"ו) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו       (זוהר בראשית, פרשת תולדות, עמ' קלד ע"א – קלה ע"א)

והכלל כי איתא בזוהר (ח"ג קעח, א) קב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכיון שכן צריכין אנו לומר אשר בכל פרטי הדברים שבאו לכלל בריאה יש שם אותיות התורה, שעמהם נבראו ומושכים מהם חיות, ומי שחלק לו אלהים בבינה יכול באמת ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא, ולראות בעין שכלו אותיות התורה המלובשים בפרטי הנבראים ולהעלות אותן לקדמותם ומקומם הרמתה.    (ר' מאיר מפרמישלאן, אור המאיר, ויקרא, פרשת מצורע)

שיר השירים (ב', י-יג) ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך:

והנראה בביאור הפסוקים אלו, דהנה איתא בבראשית רבה דהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא ע"ש, ואמר הגר"ח זצ"ל דהנה אנו רואים שכל חוקי התורה מתאימים להנהגת העולם, כמו לא תרצח ולא תגנב, שרציחה וגניבה הם חורבן העולם, וכמו"כ מאכלות אסורות דאיתא ברמב"ם שהם מזיקים לבריאות האדם, ולכאורה הדבר הוא שמכיון שרציחה וגניבה הם חורבן העולם וכדומה, לכן אסרה התורה לעשות כן, אבל האמת הוא להפך, שמצד הנהגת העולם היה יכול להיות ההיפך, שרציחה וגניבה הם יהיו קיום העולם, ואך מפני שהקב"ה הסתכל בתורה, וחוק התורה הוא שדברים אלו אסורים המה, ברא את העולם באופן זה שהנהגתו היא שחורבן העולם יהיה אם ירצחו ויגנבו וכדומה.    (חידושי הגרי"ז, סימן קצ)

איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים. תורה שלמה של הלכות ודינים מורה לו את הדרך המוליכה אל ההוויה. איש ההלכה מתקרב אל העולם, כשהוא מזוין במקלו ובתרמילו, בחוקותיו, בדיניו, בעיקריו ובמשפטיו ביחס אפריורי (ראשוני, שקודם לנסיון). גישתו היא גישה הפותחת ביצירה אידאלית וחותמת ביצירה ריאלית. משל למה הדבר דומה? למתמטיקאי הצר עולם אידאלי, ומשתמש בו לשם קביעת יחס בינו לבין העולם הריאלי. מהותה של ההלכה שקיבלה מאת הקב"ה, היא יצירת עולם אידאלי, והכרת היחס, השורר בינו למציאות, על כל תופעותיה, שרשיה ועיקריה. אין לך תופעה, יצור ובריאה, שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידאלית. […] כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי, ורואה דמדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע, כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות. עלות השחר והנץ החמה מחייבים אותו במצוות הנהוגות ביום: קריאת שמע של שחרית, ציצית, תפילין, תפילת השחר, אתרוג, שופר, הלל, וכיוצא בהן; מכשירין את הדעת לכמה דינים: לקבלת עדות, לגירות לחליצה וכו'. […] איש ההלכה מזדקק ליצירה כולה ומתבונן בה מתוך עולם אידאלי, שהוא נושא בתודעתו ההלכתית. כל מושגי ההלכה מושגים אפריורים הם, ואיש ההלכה מביט דרכם בעולם כולו. השקפתו היא כמו זו של המתמטיקאי: אפריורית ואידאלית. גם המתמטיקאי וגם בעל ההלכה מסתכלים בעולם הממשי מתוך בחינה אפריורית ואידאלית, ומשתמשים בשמות ומושכלות אפריורים הקובעים מראש את יחסם אל התופעות הללו.    (איש ההלכה – גלוי ונסתר, 28-31)

העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש.      (אורות הקודש ג, צו)

וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְקֹוָק:    (שמות יט)

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:     (שמות כד)

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:    (שמות כד)

א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ורב יוסף אמר: אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, שנאמר: ה' הולך לפניהם יומם. אמר רבא: הכי השתא, התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא – מחיל ליה ליקריה, הכא תורה דיליה היא? הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא. דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה.      (קידושין לב)

המצות בונות הן את הנשמה, בין נשמת היחיד בין נשמת הציבור. השירה האלהית משוטטת ומרחפת על פני המצות וחודרת בתוכיותן. הרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת אלהים בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים, הולך הוא ומתלוה עם כל מצוה בצורה פרטית המיוחדת לה, הצורה המיוחדת ההיא, מתחקקת היא בנשמה, לפי התוכן של המצוה ולפי הערך של הדבקות הנשמתית, אל האור העליון שבמצוה, וכן הנשמה מתגדלת וכחה מתרבה.
העין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה. ומביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים, מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא. כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות חייו שלו. מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו. אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל. ובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב.     (שמונה קבצים א, קע-קעא)

גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ:     (תהילים קיט)