שמחה

שמחה

מקורות שונים

 

שמואל ב פרק ו

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אָלֶף:

(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה’ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:

(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:

(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:

(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה’ בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:

(ז) וַיִּחַר אַף ה’ בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:

(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה’ פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(ט) וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה’:

(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה’ עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה’ בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה’ אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:

(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה’ אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:

(יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה’ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:

(יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’ וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:

(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:

(טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה’ בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה’ וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:

(יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה’ וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה’ וּשְׁלָמִים:

(יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת:

(יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ:

(כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:

(כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה’ עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה’:

(כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:

(כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ:

 

 

 

מדרש רבה במדבר (ד,כ)

כהגלות נגלות אחד הריקים אמר רבי אבא בר כהנא הריק שבריקים זה ארכיסטס שאין ריקם הימנו מכל מצוה כך היה דוד מרקד לפני הארון אמרה לו היום נגלה כבודו של בית אבא בוא וראה מה ביניך לבין בית אבא כל בית אבי היו צנועים וקדושים אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם הה"ד (שם א כד) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול וגו' מהו ויבא אל גדרות הצאן ר' אבין בשם רבי אלעזר נכנס לו לדיר הצאן גדר לפנים מגדר ויבא שאול להסך את רגליו עשה עצמו כסוכה עטיף פעליונים וישב לבית הכסא והיה חמי ליה משולשל ציבחר ומסלק ציבחר משולשל ציבחר ומסלק ציבחר אמר דוד לית אריך מנגע בהא גופא צניעה הה"ד דהוא א"ל (שמואל א כד) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך ואחוס עליך אין כתיב כאן אלא ותחס עליך צניעותך חסה עליך וכך אמרה לו מיכל של בית אבי היו צנועין כ"כ ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים כיון שגמרה דבריה א"ל וכי לפני מלך ב"ו שחקתי ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו ואלו היה אביך צדיק יותר ממני היה האלהים בוחר בי ופוסל בבית אביך הה"ד (שם ב ו) ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' וגו' א"ל אביך היה מלך על ישראל בלבד אני נגיד על ישראל ויהודה הה"ד על עם ה' זה שבט יהודה על ישראל אלו שאר שבטים ד"א א"ל של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים הה"ד (שם) ונקלתי עוד מזאת ואל תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי ת"ל והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה א"ל אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות אינן אמהות אלא אימהות לוואי יהא לי חלק עמהם לע"ל הה"ד (שם) ועם האמהות אשר אמרת לואי עמם אכבדה ולפי שאמרה מיכל כן נענשה שכן כתיב אחריו (שם) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה

 

 

רמב"ם הלכות לולב פרק ח

(טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'

 

ספורי מעשיות, הפתיחה  לשבעה קבצנים

 

אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים

 מַעֲשֶׂה  פַּעַם  אַחַת הָיָה מֶלֶךְ, וְהָיָה לוֹ בֵּן  יָחִיד

 וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסר הַמְּלוּכָה  לִבְנוֹ בְּחַיָּיו וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל (שֶׁקּוֹרִין בַּאל)  וּבְוַדַּאי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה בַּאל הוּא  שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד, בִּפְרָט עַתָּה, שֶׁמָּסַר  הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, בְּוַדַּאי הָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה  מְאד וְהָיוּ שָׁם כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה, וְכָל  הַדֻּכָּסִים וְהַשָּׂרִים, וְהָיוּ שְׂמֵחִים מְאד עַל  הַמִּשְׁתֶּה וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר  הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל  לַמֶּלֶךְ וְהָיָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד וְהָיָה  שָׁם כָּל מִינֵי שִׂמְחָה: קַאפֶּעלְיֶישׂ [מקהלות זמר]  וְקָאמֶעדְיֶישׂ [משחקי הצגות] וְכַיּוֹצֵא מִזֶּה, כָּל  מִינֵי שִׂמְחָה, הַכּל הָיָה שָׁם עַל הַמִּשְׁתֶּה  וּכְשֶׁנַּעֲשׂוּ שְׂמֵחִים מְאד עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר  לִבְנוֹ: הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים,  וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה,  בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה וּכְשֶׁתִּהְיֶה  בְּשִׂמְחָה-גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה  לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה  עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה,  מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה  כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה  בְּשִׂמְחָה-אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאד                                                   

 

                                                                                         

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה י

מַה  שֶּׁהָעוֹלָם  רְחוֹקִים  מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ,  הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב-הַדַּעַת,   וְאֵינָם  מְיַשְּׁבִין  עַצְמָן וְהָעִקָּר-לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב,  מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה':

 

אַךְ  דַּע,   שֶׁעַל-יְדֵי  מָרָה-שְׁחוֹרָה  אִי  אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ,  וְעַל-כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּב דַּעְתּוֹ רַק עַל-יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ,  וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ"ה):[1] "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", שֶׁעַל- יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן-חוֹרִין וְיוֹצְאִין  מִן הַגָּלוּת וְעַל-כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ,  אֲזַי מחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן-חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל-יְדֵי גָּלוּת  אֵין  הַדַּעַת  מְיֻשָּׁב,   כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ  רַבּוֹתֵינוּ,   זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב:)[2] עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב,   דִּמְיָתְבָא  דַּעְתַּיְהוּ  מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת,  שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ"ח): "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" וְכוּ': וְלָבוא  לְשִׂמְחָה  הוּא עַל-יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל-כָּל-פָּנִים,  כַּמְבאָר עַל פָּסוּק: "אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי" (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם ועל כל פנים יש לוֹ לִשְׂמחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת  מִזֶּרַע  יִשְׂרָאֵל,   שֶׁלּא  עָשַׂנִי גּוֹי,  וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין: 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ,וְהִבְדִּילָנוּ וְכוּ' וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת' וְכוּ' מִכָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָאוּי לוֹ לִקַּח לוֹ שִׂמְחָה לְשַׂמֵּחַ דַּעְתּוֹ   כַּנַּ"ל(שַׁבָּת עז:)[3]:'בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ',  שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל,  דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִּׂמְחָה לְמחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמּחַ מְשֻׁחְרָר,וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב-הַדַּעַת כַּנַּ"ל, וְגַם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל-יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ:[4][5]

 ליקוטי מוהר"ן קמא תורה ו

 

ד.   וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי

בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'זַכָּאָה מַאן דְּעַיִל וְנָפִיק' (זהַר וַיַּקְהֵל ריג:,

הַאַזִינוּ  רצב )    וְזֶה  בְּחִינַת  (תְּהִלִּים קל"ט): "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם- שָׁם אָתָּה",  בְּחִינַת עַיִל,  בְּחִינַת

בָּקִי בְּרָצוֹא "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל- הִנֶּךָּ", בְּחִינַת וְנָפִיק, בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב(שִׁיר-הַשִּׁירִים ו):

 "אֲנִי  לְדוֹדִי  וְדוֹדִי  לִי"  'אֲנִי  לְדוֹדִי',-זֶה בְּחִינַת עַיִל 'וְדוֹדִי לִי' זֶה בְּחִינַת וְנָפִיק [וְזֶה סוֹד כַּוָּנַת

אֱלוּל],  וְזֶה  עִקַּר  כְּבוֹדו ֹוְזֶה  (יְשַׁעְיָהוּ נ"ח): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" 'דְּרָכֶיךָ' לְשׁוֹן רַבִּים הַיְנוּ

עַיִל וְנָפִיק,  וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּקִיאוּת הַנַּ"ל,  אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְזוֹכֶה לִכְבוֹד

ה',  כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ"

 

 

 

 

בתי גואי ובתי בראי

מסכת חגיגה ה עמוד ב

ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון:                                                

רש"י
בב
 תניא פרק לא

והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענייני' הנ"ל כשעה ושתי' להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה כי בצד הקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה וכו' אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחי' טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל שאפי' דאגת העונות אינה ראויה כ"א בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ות"ת שצ"ל בשמחה שמצד הקדושה דווקא] אעפ"כ הרי כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה. כמארז"ל מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו. וע"ז נאמר בכל עצב יהיה מותר והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות והשמחה מבחי' חסדים כי הלב כלול משתיהן. והנה לעתים צריך לעורר בחי' גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחי' נפש הבהמי' ויצה"ר כששולט ח"ו על האדם כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן ולכן ארז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"הט והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל ולקיים מארז"ל לעולם ירגיז וכו' כנ"ל ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברי' והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו' אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפי' בקל שבקלים שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה רק שהיא בבחי' גלות וא"כ אדרבה כל מה שאני בתכלי' הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעורי' קודם שנתלבשה בגופי שהיתה נכללת באורו ית' ומיוחדת עמו בתכלית

 

 

 

 תניא פרק כו

…בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומ"ש בכל עצב יהיה מותר פי' שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה' אלקיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שע"י זה נשברה רוח הטומאה וס"א ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים כמ"ש בזהר ע"פ רוח נשברה לב נשבר וגו' ואזי יקוים בו רישיה דקרא תשמיעני ששון ושמחה וגו' השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו'

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כג

בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל-פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי-אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ  אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם- כֵּן, כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם  שָׂמֵחַ, אֲזַי  הַמָּרָה  שְׁחרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה-לְהִתְאַמֵּץ  לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם-כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה,  כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, שֶׁאָז מִגּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל-כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת (יְשְׁעַיָה ל"ה): "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"- שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִּׂמְחָה, כִּי בְּעֵת הַשִּׂמְחָה דֶּרֶךְ הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיךְ לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא, וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ" וְכוּ'-שֶׁהַשָּׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן  הַשִּׂמְחָה, לְהַכְנִיס אוֹתָם  בְּעַל-כָּרְחָם  לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה  כַּנַּ"ל  כִּי  יֵשׁ  יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא-אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה,  וְעַל-כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה עַל-כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה בְּעַל-כָּרְחָם, כַּנַּ"ל:

 

תי גואי – איכא, דכתיב במסתרים:                                   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעצבות לשמחה

 

שבת ל':

ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה.

 

תניא פרק כו

ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

ומ"ש בכל עצב יהיה מותר פי' שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה' אלקיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר,

שע"י זה נשברה רוח הטומאה וס"א ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים

כמ"ש בזהר ע"פ רוח נשברה לב נשבר וגו' ואזי יקוים בו רישיה דקרא תשמיעני ששון ושמחה וגו' השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו'

וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החשך דוקא כמ"ש בזהר על פסוק וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו' ע"ש וד"ל ומקרא מלא דבר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו' ונודע לכל פי' האר"י ז"ל על פסוק זה: …..

 

אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדול' ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א ושם נתבאר ג"כ כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:

….

כתב האר"י ז"ל שאפי' דאגת העונות אינה ראויה כ"א בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ות"ת שצ"ל בשמחה שמצד הקדושה דווקא

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כג

 

בְּעִנְיַן  הַשִּׂמְחָה  עַל-פִּי  מָשָׁל,   שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי-אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים,  אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ  אֶחָד מִבַּחוּץ,    שֶׁהוּא  בְּעַצְבוּת  וּמָרָה  שְׁחרָה,   וּמַכְנִיסִים  אוֹתוֹ  בְּעַל-כָּרְחוֹ  לְתוֹךְ  מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם- כֵּן,  כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם  שָׂמֵחַ,  אֲזַי  הַמָּרָה  שְׁחרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה-לְהִתְאַמֵּץ  לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחרָה דַּוְקָא,  לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם-כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה,  בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ  תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה  שֶׁיְּהַפֵּךְ  הַמָּרָה  שְׁחרָה  וְכָל  הַיִּסּוּרִין  לְשִׂמְחָה,  כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה,   שֶׁאָז מִגּדֶל  הַשִּׂמְחָה  וְהַחֶדְוָה  מְהַפֵּךְ  כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה  נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל-כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה,  כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל וְזֶה  בְּחִינַת  (יְשְׁעַיָה  ל"ה): "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"- שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִּׂמְחָה,  כִּי בְּעֵת הַשִּׂמְחָה דֶּרֶךְ הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל,  אֲבָל צָרִיךְ לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם  דַּיְקָא,   וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ" וְכוּ'-שֶׁהַשָּׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה,  שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן  הַשִּׂמְחָה,   לְהַכְנִיס  אוֹתָם  בְּעַל-כָּרְחָם  לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה  כַּנַּ"ל  כִּי  יֵשׁ  יָגוֹן  וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא-אָחֳרָא,   שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה,  וְעַל-כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה

עַל-כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה בְּעַל-כָּרְחָם, כַּנַּ"ל:

 

 

שיחות הר"ן אות מ"א

 

לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה. אבל לב נשבר היא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות. על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר דהינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך כמבאר במקום אחר אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה. ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים. להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא. ושאר כל היום יהיה בשמחה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבדיחה כטכניקה מיסטית

 

מעשה בפלטין

 

מַעֲשֶׂה  בְּמֶלֶךְ  אֶחָד  שֶׁבָּנָה  לְעַצְמוֹ  פָּלָטִין  וְקָרָא  לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים וְצִוָּה אוֹתָם שֶׁיְּצַיְּרוּ אֶת

הַפָּלָטִין  שֶׁלּוֹ  וְחִלֵּק  לָהֶם  אֶת  הַפָּלָטִין  לִשְׁנֵי  חֲלָקִים.  הַיְנוּ שֶׁמֶּחֱצָה הַפָּלָטִין יִהְיֶה מֻטָּל עַל

הָאֶחָד  לְצַיְּרוֹ,   וּמֶחֱצָה  הַשֵּׁנִי  יִהְיֶה  מֻטָּל  עַל הַשֵּׁנִי לְצַיְּרוֹ.  וְקָבַע לָהֶם זְמַן שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן

מְחֻיָּבִים הֵם לְצַיְּרוֹ, וְהָלְכוּ לָהֶם אֵלּוּ הַשְּׁנֵי אֲנָשִׁים.

 

וְהָלַךְ  אֶחָד  מֵהֶם  וְיָגַע  וְטָרַח מְאד וְלִמֵּד עַצְמוֹ זאת הָאָמָּנוּת שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר הֵיטֵב הֵיטֵב עַד

שֶׁצִּיֵּר אֶת חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מֻטָּל עָלָיו בְּצִיּוּר יָפֶה וְנִפְלָא מְאד. וְצִּיֵּר שָׁם חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה

בְּצִיּוּרִים נִפְלָאִים וְנָאִים מְאד.

 

וְהַשֵּׁנִי לא שָׂם אֶל לִבּוֹ גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְלא עָסַק בָּזֶה כְּלָל.

 

וְכַאֲשֶׁר  הִגִּיעַ  סָמוּךְ  לַזְּמַן  הַמֻּגְבָּל  שֶׁהָיוּ  צְרִיכִין  לִגְמר  מְלַאכְתָּם,   הִנֵּה  הָרִאשׁוֹן כְּבָר גָּמַר

מְלַאכְתּוֹ  וְאָמָּנוּתוֹ בְּחֶלְקוֹ בְּצִיּוּר נָאֶה וְנִפְלָא מְאד.  וְזֶה הַשֵּׁנִי הִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ מַה

זּאת  עָשָׂה  שֶׁכִּלָּה  הַזְּמַן  בְּהֶבֶל  וָרִיק וְלא חָשׁ לִגְזֵרָא דְמַלְכָּא.  וְהִתְחִיל לַחֲשׁב מַחֲשָׁבוֹת מַה

לַּעֲשׂוֹת,   כִּי בְּוַדַּאי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הַמּוּעָטִים הַסְּמוּכִים לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עוֹד לִלְמד

לְעַצְמוֹ  וְלַעֲשׂוֹת  אָמָּנוּת  הַצִּיּוּר,   לְצַיֵּר  חֶלְקוֹ בְּזֶה הַזְּמַן הַמּוּעָט,  כִּי הָיָה סָמוּךְ מְאד לַמּוֹעֵד

הַקָּבוּעַ לָהֶם.

 

וְנִתְיַשֵּׁב  בְּדַעְתּוֹ  וְהָלַךְ  וְהֵטִיחַ כָּל חֶלְקוֹ בִּמְשִׁיחַת סַמָּנִין (שֶׁקּוֹרִין פָּאקִיסְט [סוּג צֶבַע]) וְעָשָׂה

פָּאקִיסְט שָׁחוֹר עַל כָּל חֶלְקוֹ.  וְהַפָּאקִיסְט הָיָה כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְרָאוֹת

בּוֹ כְּמוֹ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ, וְהָלַךְ וְתָלָה וִילוֹן לִפְנֵי חֶלְקוֹ לְהַפְסִיק בֵּין חֶלְקוֹ וּבֵין חֵלֶק חֲבֵרוֹ.

 

וַיְהִי  כִּי  הִגִּיעַ מוֹעֵד הַקָּבוּעַ שֶׁקָּבַע לָהֶם הַמֶּלֶךְ הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת תַּבְנִית מְלַאכְתָּם אֲשֶׁר עָשׂוּ

בְּאֵלּוּ  הַיָּמִים.   וְרָאָה  חֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְצֻיָּר בְּצִיּוּרִים נָאִים וְנִפְלָאִים מְאד וּמְצֻיָּרִים שָׁם

בְּחֶלְקוֹ צִפֳּרִים וְכוּ' בִּדְרָכִים נִפְלָאִים מְאד.

 

וְחֵלֶק  הַשֵּׁנִי  הָיָה  תָּלוּי  בְּוִילוֹן וְחשֶׁךָ תַּחְתָּיו וְאֵין רוֹאִין שָׁם מְאוּמָה.  וְעָמַד הַשֵּׁנִי וּפֵרַשׂ אֶת

הַוִּילוֹן  וְהִזְרִיחַ  הַשֶּׁמֶשׁ  וּבָאוּ  וְהֵאִירוּ  כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם בְּחֶלְקוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם

הַפָּאקִיסְט שֶׁהָיָה מֵאִיר כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא. עַל-כֵּן כָּל הַצִּפֳּרִים הַמְצֻיָּרִין בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וּשְׁאָר כָּל

הַצִּיּוּרִים  הַנִּפְלָאִים  כֻּלָּם  נִרְאוּ  בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הַמֶּלֶךְ בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן רָאָה גַּם-כֵּן

בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זֶה.

 

וְנוֹסַף  לָזֶה  שֶׁגַּם  כָּל  הַכֵּלִים הַנִּפְלָאִים וְכָל הַקְּרִידֶנְצְן [רְהִיטִים] וְכַיּוֹצֵא שֶׁהִכְנִיס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ

הַפָּלָטִין  כֻּלָּם  נִרְאוּ  גַּם-כֵּן  בְּחֵלֶק הַשֵּׁנִי.  וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה הַמֶּלֶךְ לְהַכְנִיס עוֹד כֵּלִים נִפְלָאִים

לְתוֹךְ  הַפָּלָטִין יִהְיוּ כֻּלָּם נִרְאִים בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי,  וְהוּטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'.  (וְיוֹתֵר מִזֶּה

אֵינִי זוֹכֵר) כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמִי:

 

חיי מוהר"ן סיפורים חדשים צח

 

 

 

 

 

הבדיחה כטכניקה מיסטית, הרב שג"ר זצ"ל

 

סיפור הפלטין, אחד מסיפוריו של ר' נחמן מברסלב, הינו סיפור עם ידוע, הנמצא אף בקובץ סיפורי אלף לילה ולילה, אלא שר"נ שינה את סיומו. ר"נ חיבב כידוע סיפורים אלו, שאותם שמע מחסידיו, ונהג לעדכנם ולספרם בגירסה חדשה.

"בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים," כך אמר, "יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאוד. אך שנתקלקלו המעשיות כי חסר מהם הרבה, וגם נתבלבלו ואינם מספרים אותם כסדר, כי מה ששייך בתחילה מספרים בסוף וכן להפך וכיו"ב. אבל באמת יש במעשיות שמספרים העולם דברים נעלמים גבוהים מאוד… וגם לפעמים סיפר מעשה מהמעשיות שמספרין העולם, אבל הוסיף בהם הרבה והחליף ותיקן הסדר…" (מתוך הקדמת תלמידו ר' נתן לסיפורי המעשיות). ר' נחמן ראה בסיפורי מעשיות עממיים אלו נסתרות רבות, אך טען שהללו השתבשו ולכן יש לתקנם ולספרם נכון.

ולא עוד אלא שהוא סבר שהיצירה הספרותית היא אקט מיסטי; "והבעש"ט זצוק"ל היה יכול על-ידי סיפור מעשה לייחד ייחודים. כשהיה רואה שנתקלקלו צינורות עליונים ולא היה באפשר לתקן אותם על-ידי תפילה (!), היה מתקנם ומייחדם על-ידי סיפור מעשה." (שם) השיפוץ הספרותי הינו שיפוץ מיסטי, תיקון העולמות העליונים! במקום אחר טען ר' נחמן שהקבלה הקדומה נלמדה באמצעות סיפורי מעשיות.

כך גם בסיפור הפלטין, שר' נחמן מתקן את סיומו. בסיום המקורי של הסיפור "מסדר" המלך את הגיבור. המלך חוזר על ה"תרגיל" של הגיבור, ומשלם את שכרו לא בכסף ממשי, אלא בכסף שמשתקף במראה, בבחינת "יכה יוסי את יוסי"; ללא ספק סיום אלגנטי ושנון יותר מזה שמציע ר"נ. ר"נ משנה את הסיום:"והוטב הדבר בעיני המלך וכו'."

מדוע מקלקל ר"נ את הסיום? ובכלל למה "טוב בעיני המלך"? האם אין בכך עוול כלפי הראשון ש"יגע וטרח מאוד"? מדוע מגיע שכר לשני? ר' נחמן מתעלם מהבעיה המוסרית שמעורר סיום הסיפור לפי גירסתו.

 

ר' נחמן

 

עלינו לדעת, בגלריית הדמויות שבסיפורי ר"נ המלך איננו אלא ממלא המקום של הקב"ה, והגיבור הבטלן, ככלל גיבוריו של ר"נ, איננו אלא ר"נ עצמו. כבר אמר מי שאמר, ר"נ לא מספר אלא על ר"נ, ואין ספק שגם סיפור זה מתאר את תודעתו העצמית של הרבי.

מדוע? ר"נ חש את עצמו כמוקיון, כחקיין של הרבי האמיתי בתדמית של מה שהוא אמור להיות. אין הוא מסוגל לצייר ציור ממשי, לתקן תיקונים אמיתיים. תיקוניו אינם אלא השתקפות של מה שהוא אינו.

אפשר להעיז יותר: שני הגיבורים, הרציני והמוקיון, הם ר"נ. ר"נ חי את מה שהינו במה שאינו. זאת, במונחים של סארטר, הכשל האנושי היסודי. בכל אופן ר"נ בדרכו הופך כשל זה לניצחון באמצעות הבדיחה; הרי המלך מאשר זאת!

דיאלקטיקות מעין אלו שכיחות בתורותיו של ר"נ, באחת מהן (ליקוטי מוהר"ן קמא ו') הוא מלמד שבעל התשובה חייב תמיד לעשות תשובה על תשובתו. תשובה שנייה זו מקורה בתובנה שתשובתו הראשונה איננה "רצינית", אך לא במובן הדתי הרגיל של חוסר כנות, אלא מעצם הגדרתה כתשובה בעולם הזה, כתשובה דתית רגילה. הוא חייב לעשות, אך בו זמנית לחייך על עשייתו. זאת דרכו להתגבר על השניות הסארטרית.

במקום אחר, ליקוטי מוהר"ן קמא ס"ג, חוזר ר"נ לדיאלקטיקה זו באופן שונה. הנושא של התורה הוא הכנפיים שבאמצעותן מעופף הצדיק. הכנפיים הן "בבחינת מגלה טפח ומכסה טפח". "כי לפעמים הוא אצל העולם (הצדיק – ר' נחמן) בחינת מגלה, שמגלה ומקרב עצמו אליהם. ולפעמים הוא בחינת מכסה… ולא די שמתרחק מהם ומתרומם מהם… אלא שנופלים עליו קושיות ותמיהות, עד שנתעקם ונתבלבל מוחם… על כן הוא צריך להתכסות ולהתלבש עצמו בדברים קטנים (במעשי שטות)." מעוף הצדיק נוצר באמצעות ה"דיאלקטיקה של הכיסוי והגילוי". אלא ששם הפוזה הפוכה מזו שבסיפורנו. ר"נ ה"אמיתי" הינו ר"נ שלמעשה אי אפשר להכירו. הדרך לגלות את עצמו בעיני חסידיו היא "להתכסות ולהתלבש עצמו בדברים קטנים", "עד שנתעקם ונתבלבל מוחם". רק באמצעות שבירת המוסכמות וניפוץ התדמית הרצינית והכבדה של הרבי יכול ר"נ להמשיך ולעוף.

 

סיום הסיפור

 

נוכל לתאר לעצמנו לשלושה סיומים אפשריים של הסיפור: הראשון, המלך כועס ומעניש את הגיבור. השני, ההפוך, של ר"נ. והשלישי, שהוא למעשה המוצא של הדילמה הפנימית של הסיפור, הינו הסיום שבסיפורי אלף לילה ולילה.

בחינה מדוקדקת יותר תפסול את הסיום הראשון. המלך איננו יכול להעניש את הגיבור. שנינותו של הגיבור לא מאפשרת זאת. למעשה טמן הגיבור פח למלך באמצעות התעלול שעולל, משום שאם המלך יכעס עליו ויעניש אותו, הוא יתגלה כחסר חוש הומור, כלא נדיב וכיו"ב. עליונותו של הגיבור על המלך, שתופגן במקרה כזה איננה נסבלת, ולמעשה אין למלך מוצא, אלא לקבל את הבדיחה. הצדיק מנתב את המלך (הקב"ה) למעגל קסמים, ובכך כופה עליו את רצונו. בסיום המקורי, זה שבאלף לילה ולילה, מוצא המלך מפלט והופך את הקערה על פיה, הוא משתמש בשנינותו של הגיבור נגדו, ובכך מתגבר עליו. הכסף, שכרו של הגיבור, פיקטיבי בדיוק כמו העבודה שעבד. זאת נקמתו ה"מתוקה" של המלך. הוא יוצא וידו על העליונה.

ר"נ מתקן את הסיפור. המלך מוכן לקבל את הבדיחה, ולא עוד אלא שמקבל הוא אותה ברצון, כאילו אמנם מילא הגיבור את המשימה שהוטלה עליו. מדוע?

ברובד הראשון ניתן לומר, שהמלך מוכן לקבל גם את הבדיחה הטובה ואת תושייתו של הגיבור וכושר ההמצאה שלו כתחליף לעבודה הרצינית. המטרה היא להנות את המלך, וניתן לגרום לו נחת רוח באמצעות הבדיחה לא פחות באשר באמצעות העבודה והעמל הרציניים, ו"מאי אולמיה האי מהאי?"

הרובד עמוק יותר – וזאת נלמד מתוך ההקשר האישי, שהוא הסיפור האמיתי, הסיפור על ר"נ עצמו, על הצדיק והקב"ה – מורה בבירור שהמלך מעדיף את ר"נ, לא רק על שום תושייתו המבודחת, אלא משום שבדחנות זו הינה מימוש גבוה יותר של האלוקי.

הצדיק נמצא במצוקה, חש הוא את הכזב הפנימי שבהווייתו. יכולתו להפוך את המצוקה לבדיחה היא ביטוי אלוקי אינסופי, גבוה ואמיץ הרבה יותר. רוחניותו של העולם, אינסופיותו, באים לכלל ביטוי דווקא בצדיק הפיקטיבי. למעשה הבדיחה היא וריאציה של "ביטול היש" החסידי המפורסם. הרי בסופו של חשבון אלוקים לא צריך את היש, שאיננו קיים לפי התפיסה החסידית, אלא את העובדה שאיננו קיים. הביטוי המובהק לכך הינו הלגלוג שבהפיכת צווי המלך לפארסה. המקדמה והתנאי לכך שלגלוג זה אמנם יהיה ביטול היש, ולא חילול הקודש חלילה, הינה תושייתו הבלתי נלאית והחתרנית של הצדיק, תושייה שהיא תוצאה של עוז רוח וגבורה, הבאה לכלל ביטוי ביכולתו להפוך את מצוקתו לבדיחה. בכך הוא משתחרר מכבלי העולם. למעשה ר"נ רואה במה שאינו את מה שהינו. נכונותו לקבל זאת היא היא ביטול היש. ללא ספק יש בדברים כאלו קריאת תיגר על תפיסה רצינית וכבדה של הדת. "ביטול היש" איננו משהו שקיים, אלא משהו שאיננו קיים "קלות בלתי נסבלת" (בעיני החסידים), והבדיחה היא ביטויו המובהק. כאן נמצא גם הפתרון של הבעיה המוסרית, איך מקבל הצייר הזייפן שכר כמו איש העמל המתייגע (והכוונה כמובן יגיעה בעבודת ד'). המאמץ הקליל של הראשון איננו פחות ואף עולה על זה של השני וגם יש בו יותר סיכון וכנות.

ייתכן שגם לפי ר"נ, כמו באלף לילה ולילה, שולם לצדיק בכסף פיקטיבי, אלא שכסף זה הוא הוא הכסף האמיתי, ללמדנו שהבדיחה היא הממשות. על בדיחתו של הצדיק עונה אלוקים בבדיחה משלו, אך לא כמו בסיפור המקורי, היינו כעונש או כתחרות שנינות, אלא כמשחק של טוב לב. גם אם ר"נ לא סיים כך, הרי ודאי שהתכוון לכך. בכל אופן, הרי מותר לנו לתקן גם את הסיום של ר' נחמן, ולהחזיר את הסיפור לסיומו המקורי, ותהא זאת בדיחתי שלי.

סיפור זה מצטרף לסדרה של סיפורים על העצמיות חסרת העצמיות של ר"נ, כמו סיפור האינדיק, מעשה מביטחון, המעשה במרגלית ועוד.

 

 



[1] ספר ישעיה פרק נה

(יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ  כף

 

[2]  תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב/ב

עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה וטעמא אמרו ליה דכתיב

שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמר

 

[3] תלמוד בבלי מסכת שבת דף עז/ב

 רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה

 

[4]  ספר השל"ה הקדוש – שער האותיות – עמק ברכה סעיף ג

ואני מלמד זכות לקדושים אשר בארץ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ומשרתיו, ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות, בפרט בסעודות מצוה, בודאי היתה כוונתם בזה לשם שמים, כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובה, ומתוך כך אומרים דברי תורה על השלחן הרבה מאוד וכפליים לתושיה. וכההיא דאמרינן בפרק המוציא (שבת עז, ב), ר' זירא אשכח לרבי יודא דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזיתיה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה כו', שמע מינה דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה. והטעם הוא, כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש, ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה. וכההיא דאמרינן [בפרק אחד דיני ממונות] אגברי חמרא אדרדקי כי היכי דלימרי מילתא וכו', עד יין ניתן בע' אותיות, וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד, עד כאן. רצו בזה שעל ידי משתה היין יצאו דברי תורה הנקראת סוד, שנאמר (תהלים כה, יד), סוד ה' ליראיו, ועל כן אמרו ניתן בע' אותיות ולא אמרו בגימטריא ע' [כי פירש רש"י על מלת ניתן כך חשבונו בגימטריא] רמזו בזה על נתינת התורה שהיא נתנה במספר זה, כי שבעים פנים לתורה, וק"ל:

 

 

 [5]  ספר באר מים חיים פרשת שמות – פרק א

ועל בחינה זו אמרו חז"ל (מובא בעשרה מאמרות מאמר כ"ח חלק ג' סימן כ"ב) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' כי ידוע שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא בחינת היחוד והוא היה מכוון ליחד שמו של הקב"ה בכל הדברים כי נתן לב לדעת ולהבין כל חפץ וחפץ שבידו איזה אות מיוחד משמו יתברך מחיה הדבר ההוא וכשהיה מיחד דבר לדבר הבין מה מיחד על ידי זה משמותיו של הקב"ה. וכבר הארכנו מבחינה זו במקום אחר וכאן לא הצגנו רק ראשי פרקים להודיע שיש בני אדם נמצאים על בחינה זו שמבינים בכל הדברים שבעולם מקום מוצאם במרכבה העליונה ועל ידי זה המה מיחדים יחודים בכל הדברים התחתונים, וכשהם מדברים בכל הדברים שנראה לבני אדם שהוא סיפורי מעשיות ודברים אשר לא נצרכים כלל ונראין לדברים בטלים והוא מקושר אז במחשבתו למעלה למעלה ודברו היוצא מפיו אינו רק יחודים וצרופי שמות הקדושים וגורמים בזה תענוג ונחת רוח גדול לבוראם, מה שרוב העולם אינם מבינים זה כלל. ובאמת מצינו כזה כמה וכמה פעמים בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל בגמרא בבלית וירושלמית ומדרשי חז"ל כמו במסכת שבת (ע"ז ע"ב) שמצא רבי זירא לרב יהודה דהוה בדיחא דעתיה וכו' ושאלו מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אמרי וכו' מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה וכו' וכאלה רבות (שם). ופשוטן נראין לדברים בטלים ובאמת חלילה וחלילה להרהר שנכתב בתורתינו אפילו דבר אחד שאין בו יחודי וזיווגי שמותיו יתברך גדולים ונוראים ונפלאים.