שמחה וישוב הדעת

שמחה – שמחה וישוב הדעת

שמחה וישוב הדעת

 

ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה י'

 

מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן, וְהָעִקָּר-לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה':

 

אַךְ דַּע, שֶׁעַל-יְדֵי מָרָה-שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל-כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, רַק עַל-יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ"ה): "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (1), שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן-חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן-חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל-יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ"ח): "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" וְכוּ' (2).

 

וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל-יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל-כָּל-פָּנִים, כַּמְבאָר עַל פָּסוּק: "אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי" (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם, ועל כל פנים יש לוֹ לִשְׂמחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין: 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ וְכוּ' וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת' וְכוּ' מִכָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָאוּי לוֹ לִקַּח לוֹ שִׂמְחָה לְשַׂמֵּחַ דַּעְתּוֹ כַּנַּ"ל

 

וזה בחינת (שַׁבָּת עז:): 'בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ' (3), שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִּׂמְחָה לְמחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת כַּנַּ"ל, וְגַם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל-יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ:

 

1.

ו דִּרְשׁוּ ה', בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.  ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשֹׁב אֶל-ה' וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹקינו כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.  ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי–נְאֻם, ה'.  ט כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.  י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב–כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ; וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ, וְלֶחֶם לָאֹכֵל.  יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם:  כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.  יב כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף.  יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, תחת (וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת. 

(ישעיה נה)

 

2.

  "ויאמר המלך לחכמים" מאן חכמים –  רבנן,  "יודעי העתים" –  שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים.

  אמר להו:  דיינוה לי.

  אמרו,  היכי נעביד?  נימא ליה קטלה – למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה שבקה – קא מזלזלה במלכותא!

אמרו לו :  מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב, דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה.  וטעמא אמרו ליה[1] –  דכתיב (ירמיהו מח) " שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר ".

  מיד –  "והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש…"

(מגילה יב 🙂

 

תרגום

  "ויאמר המלך לחכמים" מי הם חכמים –  רבנן,  "יודעי העתים" –  שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים.

אמר להם: דונו אותה (את ושתי) בשבילי.

אמרו: מה נעשה? נגיד לו הרוג אותה – מחר תעבור שכרותו ויתבע אותה מאיתנו (שיאשים אותנו במותה). נגיד לו עזוב אותה – היא מזלזלת במלכות!

אמרו לו : מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. לך אצל עמון ומואב,שיושבים במקומם כיין שיושב על שמריו ( שיושב במקומו זמן רב, ואז השמרים נשארים בתחתית ואינם מתערבבים ביין) . וראיה אמרו לו – שהרי כתוב (ירמיהו מח) " שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר ".

  מיד –  "והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש…" (שהתיעץ ביועציו הגויים).

 

3.

רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה. אמר ליה : מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי?  אמר ליה – כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא.

 

 מ"ט הני מכסיין והני מגליין?  הני דמכסינן מינייהו מכסיין והני דלא מכסינן מינייהו מגליין. מ"ט גמלא זוטר גנובתיה?  משום דאכל כיסי.  מ"ט תורא אריכא גנובתיה? משום דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי. מ"ט קרנא דקמצא רכיכא? משום דדיירא בחילפי ואי קשיא נדיא ומתעוורא, דאמר שמואל האי מאן דבעי דליסמיה לקמצא לשלופינהו לקרניה. מ"ט האי תימרא דתרנגולתא מדלי לעילא? דדיירי אדפי ואי עייל קטרא מתעוורא.

 דשא – דרך שם. דרגא –  דרך גג. מתכוליתא –  מתי תכלה דא.  ביתא – בא ואיתיב בה. ביקתא – בי עקתא.  כופתא – כוף ותיב. לבני –  לבני בני.  הוצא –  חציצה.  חצבא – שחוצב מים מן הנהר.  כוזה –  כזה.  שוטיתא – שטותא. משיכלא –  מאשי כולה משכילתא – משיא כלתא.  אסיתא –  חסירתא.  בוכנה –  בוא ואכנה.  לבושה –  לא בושה.  גלימא –  שנעשה בו כגלם.  גולתא – גלי ואיתיב.  פוריא –  שפרין ורבין עליה.  בור  זינקא –  בור זה נקי.  סודרא – סוד ה' ליראיו.  אפדנא –  אפיתחא דין.

(שבת ע"ז 🙂

 

תרגום

ר' זירא מצא את ר' יהודה שהיה יושב על פתח בית חמיו, וראה אותו שהיתה בדוחה דעתו, ואם היה שואל אותו על כל חלל העולם היה עונה לו. אמר לו : מדוע העיזים הולכות ראשונות ואחריהם הכבשים? אמר לו : כבריאתו של עולם, שבהתחלה חושך ואח"כ אור…

(בהמשך מופיעות סדרת שאלות ותשובות על בעלי חיים והסברי מילים).  

אסיף

יוסי:

אני רוצה להזמין לפה היום אורח חשוב – רבי נחמן. אם מישהו רוצה להגיד לו איזה משהו, או לספר לו משהו שלמדנו מהתורה שלו היום, או להקשות עליו קושיה, או כל דבר אחר, הוא מוזמן.

 

פניות לרבי נחמן מהמשתתפים:

 

  • יש לי הרגשה בתור עובד סוציאלי שאתה כתבת את הקטע הזה כשהיית במרה שחורה.

 

  • לפני כמה שנים הייתי במירון וראיתי חסידים שלך רוקדים ושמחים ועליזים, והחלטתי שאני קונה את הסט של ספריך. הספרים היו מונחים בביתי עד השנה כאבן שאין לה הופכין, והשנה הגעתי לביהמ"ד להתחדשות וגיליתי את תורתך.

ובלי קשר, אחרי השיעור הראשון רבי מהיישוב הרב דוד חי הכהן אמר שהדברים והסיפורים שלך יסודתם בהררי קודש. זה גרם לי להרגיש שאני מקושר לדברים שלך ושזה לא דבר חיצוני. היום הגעתי לפה עם מרה שחורה והוצאת אותי מזה.

 

  • רציתי לשאול אותך: מה האידיאלים שלך? לאן אתה שואף? לאן אתה לוקח אותנו? אתה רב כזה גדול עם כ"כ הרבה חסידים בדורנו, אך לאן אתה רוצה להביא אותנו. נראה לי שאנו מסתובבים כל הזמן סביב עצמנו ללא חזון. תן לנו איזה חזון.

 

  • כוונתך רצויה אבל אמירותיך לא תמיד רצויות. אתה ממוקד יותר מדי. אתה מציג מסלול אפשרי אך לא בלעדי. אצל חז"ל הוא בכלל לא המסלול המרכזי – מול השמחה תמיד יש את "אשרי אדם מפחד תמיד" וזו גם כן דרך להגיע ליישוב הדעת. להציב את השמחה כמסלול מרכזי בעבודת ה' זה מסוכן והרבה אנשים יכשלו בגללך.

 

  • אני חושבת שאתה מסכים איתו אך אין לך ברירה, במקום שאתה נמצא אתה צריך ללכת לקיצוניות השנייה.

 

  • אני רוצה לספר לך על חוויה שיישבה את דעתי: ישבתי במשרד, היה לי המון דברים על הראש ולא ידעתי מאיפה להתחיל. התקשרה אלי אשה ואמר שהיא חוששת שנפלה לה נמלה לתוך קרם שקדים מאוד יקר. יש בזה כללים כיצד לענות לה – את בטוחה שראית? וכו' וכו'. אך כל השכנועים לא עלו לי. אמרתי לה לבוא למשרדי עם הקערה ובגדי האפייה, עשיתי כאילו בדקתי לה ואמרתי לה: "עכשיו זה כשר". הרגשתי בזה שהמעשה משכנע ומיישב את הדעת מעבר לכל המחשבות.

 

  • אני הרבה שנים חשבתי שתורותיך מתאימים לאנשים מדוכאים שאיבדו כל משמעות ונמצאים במרה שחורה. לאט לאט אני מכיר שזה מתאים לכל האנשים שצריכים יישוב הדעת, למרות שכבר יש להם הרבה דברים. הלכתי לחתונה ופגשתי מכר – מפקח, ליטווק מושלם. אמרתי לו שאני לומד כאן. הוא אמר לי שהוא ישב ללמוד על קבר ר' נחמן שבוע שלם וקיבל כוחות עצומים מזה. סיפרתי לאשתי והיא אמרה בטח אפשר לעשות את זה גם על קבר רשב"י למה לצאת לחו"ל. ואני שואל את ר' נחמן: האומנם?

 

  • סיפרו על הגרש"ז אויערבאך שהיה נוסע לשערי חסד מקול תורה ותלמידיו היו מלווים אותו. פעם אחת כשעברו מול הר הרצל אמר לו תלמיד אחד שהוא יוצא לקברי צדיקים באוקראינה – אמר לו הגרש"ז: "קברי צדיקים זה כאן".
  • אל תצטער על מה שאמרו פה – אתה אדם צעיר (בן 38). במעט שנים שלך עשית אמנם הרבה דברים שאנחנו לא מבינים, אבל לזכותך ייאמר שבאים אליך המונים (למרות שהם מוזרים). שיהיה לך נחת רוח.

 

  • אני פוגש מדי פעם את החסידים שרוקדים ברשב"י ואני שואל את עצמי ממה הם שמחים: מתורתך או ממשהו שלקחו לפני הריקוד.

 

  • אתמול הייתי בחתונה של אנשים שאין להם קשר אליך, אבל את הרעיון ששמחה מקרבת לדבקות כנראה שאפשר למצוא גם דרך אנשים אחרים.

 

אילן:

בספר אמרי פנחס לר' פנחס מקוריץ הוא מדבר על מרה שחורה ונותן בזה סימנים. אחד הסימנים הוא: מי שאין לו מרה שחורה יכול להוריד דמעה בכל עת שירצה. שמחה והוללות זה לא אותו דבר. מרה שחורה אינה זהה עם עצבות, היא קשורה לריקנות ולדיכאון.

 

 

 

סיכום

יוסי:

נתייחס קצת לתהליך הנפשי המתואר בכתוב. כבר נאמר פה שיש תחושה כזו שאת הקטע הזה כתב ר' נחמן מתוך מרה שחורה.

 

המושג הבסיסי שרבי נחמן מתייחס אליו בקטע הזה הוא יישוב הדעת. בעיני ר' נחמן זהו הבסיס לעבודת ה', והעדרו הוא מה שמרחיק אנשים מה' יתברך. החיים הינם מרוץ סוחף ותובעני שלוקח אותנו לתוכו ומרחיק אותנו מהקב"ה, וכל שנדרש בשביל להתקרב אליו מחדש הוא יכולת לצאת מהמשחק הזה. לתת למוח לפסוק ממרוצו, לנוח ולהסתכל רגע על התכלית – לאן הדברים מובילים? למה אני עמל?

 

עצם שאילת השאלות הללו מחייבת יציאה אל מחוץ לחיים כפי שאנו מכירים אותם. כי למרות שאנו יודעים בתוכנו שאלו השאלות הכי חשובות, עדיין בשביל לשאול אותן נדרשת מאיתנו תנועה יוצאת דופן.

אך רבי נחמן בא באמירה מחממת לב ומבטיח שמי ששואל את השאלות – "אז בודאי ישוב אל ה'". ברגע שאני שואל את השאלה, אפילו שאני עוד לא יודע את התשובה, וייתכן שלעולם גם לא אדע, או שאגלה שבכלל אין תשובה, עצם השאלה והיכולת להישאר בשאלה, הם מצב אינטימי של קירבה אל הקב"ה.

 

רבי נחמן מגלה כאן גם עוד משהו: כשאנו מדברים על לצאת ממרוץ החיים בדרך כלל עולות לנו בראש תמונות של נופש מרוחק מהבית ומהעבודה, באווירה חופשית ונינוחה. אנו מניחים שיש איזה שהם מעשים שעוזרים לנו ומביאים אותנו ליישוב הדעת. אך ר' נחמן מגלה כאן שהשחרור שאני מייחל אליו לא בהכרח נמצא במקומות האלה. אני יכול לפנות את כל הזמן שלי, ולצאת לטיול הכי ארוך, ועדיין לא לשאול על התכלית. אולי הגוף שלי יצא ממרוץ החיים אבל הדעת שלי עדיין לא התנתקה משם. יישוב הדעת המוביל לתהיות הנכונות תלוי בשחרור המוח, שבמהלך הריצה הבלתי פוסקת שלי נעשה מקובע, וכבול לדפוסי חשיבה מסוימים.

אין זה משנה כמה אשאל את עצמי שוב ושוב את אותם שאלות על חיי – כל עוד דעתי משועבדת התשובות שאגיע אליהם יהיו זהות. למעשה במצב כזה של תודעה אני לא באמת שואל את השאלות, משום שיש לי לכל שאלה כבר תשובה מוכנה מראש בצידה. דעתי איננה משוחררת לשאול את השאלות בכנות.

 

התרופה המאפשרת למוח להשתחרר ולחשוב אחרת באמת, להביט פתאום מלמעלה על מעשי ועל מהלך חיי, היא רק השמחה. ניתן לומר שהאינדיקציה לכך שאני נמצא בשמחה היא שפתאום אותם דברים מוכרים וידועים יכולים להיראות באלף גוונים שונים, ומאלף נקודות מבט חדשות.

 

ר' נחמן בקטע הזה מפנה את תשומת ליבנו לפוטנציאל הטמון בשמחה. שמחה היא רגש שמופיע מדי פעם בחיים שלנו, היא איננה דבר נדיר. יש לרבי נחמן גם עצות פשוטות כיצד לבוא לידי שמחה. אבל השמחה לכשעצמה, למרות היותה דבר טוב לכל הדעות, היא לא הענין. אני צריך לתפוס את הרגעים של השמחה שלי, ולנצל את ההזדמנות הזו – פתאום נוצרה לי אפשרות לעשות קפיצה: "לקשר את השמחה למוח", לקחת את המצב הזה ולהגיע דרכו להסתכלות חדשה על תכלית החיים שלי. כולנו, אפילו גדולי הברסלברים המקפצים ברחובות, מקובעים בתבניות חשיבה שקשה לנו להשתחרר מהם. כולנו זקוקים לאותה שמחה המסוגלת לפתוח ולעורר את המחשבה למבט חדשני לגמרי.

 

לא לחינם ר' נחמן מביא את הפסוק מישעיה: "כי בשמחה תצאו". ר' נחמן יוצר כאן היפוך מדרך החשיבה המקובלת שלנו. בניגוד לתפיסה הרווחת, מבין ר' נחמן שהשמחה איננה תוצר של הדברים הטובים, אלא להיפך – היא מזמינה את הדברים הטובים, היא ההתחלה. אנו רגילים לחשוב בדרך כלל שכאשר אהיה שמח אז יהיה לי יותר קל להתקרב אל הקב"ה, אך רבי נחמן מלמד אותנו שאם אני רוצה להיות קרוב לה' אני צריך קודם כל להיות בשמחה וזה מה שיקרב אותי, ואפילו אם אעשה את זה בשלבים הראשונים כמעשה "חיצוני". במקום אחר ר' נחמן אומר את זה במפורש לגבי תפילה – שע"י עשיית התנועות ב"כאילו", כתנועה חיצונית ולא פנימית, ממילא יתרחש אחר כך התהליך הפנימי הרצוי. ר' נחמן מבין שההיכנסות למצב משוחרר של התודעה, ואפילו באמצעים חיצוניים של "מילתא דבדיחותא", יכולה להזמין דברים טובים.

 

כל הדברים האמורים קשורים מאוד לתהליך העבודה שאנו עושים פה באימון. בעצם אנו מנסים להסתכל על חיינו בצורה חדשה, להזמין אלינו מחשבות חדשות שלא הכרנו קודם. עצם העובדה שפינינו זמן ומקום והגענו בשביל זה כל שבוע לירושלים זה יפה וחשוב, אך אין זה מספיק לכשעצמו. משום שלמרות שאני בירושלים המוח שלי עלול להישאר באותו מקום שאני נמצא בו כבר הרבה שנים.

 

אני קורא לנו לקראת האימון היום ליצור פה אוויר של שמחה ושל חופש וחירות, שיעלו אצלנו היום מחשבות חדשות.

 

בהצלחה.

 



[1] רש"י : ויפה אמרו לו, דודאי כן הוא, שמתוך שהאדם שקט – דעתו מיושבת עליו, שנאמר" שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו" וסיפיה דקרא "על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר ".