על מצוות תוכחה

מרכז צמיחה

ד' בטבת, תש"ע

"לקה על ידי… וכל שכן שהוספתי בו אהבה"

על מצוות תוכחה

ברכה ראשונה

הרב יצחק:

כל אחד יסתובב בחדר וימצא מישהו שהוא לא מכיר, ויאמר לו משהו שהוא רוצה להגיד כדי להכיר אותו יותר טוב.

*: הלכתי ברחובות ירושלים על הריצוף של הרכבת הקלה, עוברת מכונית משטרה ועוצרת ולידה עומד אדם שרץ ממנה לכיווני. זה היה ערבי שהחזיק שק ביד, אחד השוטרים התחיל לרדוף אחריו. עמדתי שם ולשברירי שניה התלבטתי מה לעשות ומצאתי עצמי ממשיכה ללכת ולא עושה כלום.

יכלתי לשים לו רגל, לעצור אותו אבל לא עשיתי את זה והתבאסתי על עצמי.

אילן: זה פגש אותי בכמעט הייתי גיבור, סיפורי גבורה יש הרבה אבל כמעט הייתי גיבור… זה טוב.

יוסי: לפני כמה שנים ישנתי עם תלמידי בהרי אילת, ואמרו הנה כוכב נופל והיה שם אחד עם תסמונת מסויימת ואמר 'הנה כוכב כמעט נופל'.

 

לימוד

יוסי:

בפגישות האחרונות עסקנו ברכות וקשות, כי לא נחש ביעקב, קסם, התמקדנו בכיוונים שונים סביב הרכות של הקנה, בפגישה האחרונה דיברנו קצת על הקשיות.

עכשיו נלך עם זה עוד יותר חזק ונלך לכיוון הקשה – סטרא דשמאלא.

רצינו להתחיל מגילוי בסיסי בתורה, מצווה שיש בתורה, הלכה. והיא שייכת לסטרא דשמאלא בן אדם לחברו. מצוות תוכחה.

כך נלמד גם היום וגם בפעמים הבאות.

(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ

וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

אֲנִי יְקֹוָק:

ויקרא י"ט

 

בואו נזרוק תמיהות על הפסוקים.

* אפשר לשנוא לא בלב?

* יש הבדל בין אחיך, עמיתך, בני עמך זה מבטא דרגות שונות?

* מה הכוונה 'לא תשא עליו חטא'. מה זה אומר.

* מה זה אני ה'?

* מה בדיוק ההקשר, למשל לא תשנא את אחיך בלבבך ואז הוכח תוכיח את עמיתך – הקשר לא מחייב. למה השלילה מופיעה לפני החיוב. היה מתאים להתחיל בואהבת לרעך כמוך.

* איך כל הלא תשנא וההוכיח תוכיח מוביל לואהבת.

* למה הכפילות הוכח תוכיח?

* מעניין למה לא אוהבים את הרע, אלא אוהבים לרע, מה שאין כן בשנאה ששונאים את הרע.

* למה כתוב ואהבת לרעך כמוך, ולא ואהבת אחיך או כינוי אחר.

* תשא היא מילה מעניינת. מה משמעות 'תשא' האם על הכתף לישא פנים וכו'.

* איך אפשר לצוות על רגשות, לא תשנא, ואהבת. זה כמעט תוצאה.

* אילן: מה זה תטר.

* הרב יצחק: לא תקם את בני עמך, היום אומרים לנקום ב.. 'את' משנה את המשמעות שלו. זה כמעט נשמע הפוך, בשם בני עמך אני בא ונוקם.

* כל הקודמים היו 'אחיך' 'עמיתך' 'רעך' רק בנקמה ונטירה פתאום זה ברבים ולא ביחד.

* מה הקשר ומה הסדר.

 

יוסי:

אפשר לקרוא את הפסוקים כרצף מצוות, או אולי כמספרות סיפור בצורה שבה הם מונחות.

גם באופן שבו הם מונחות, במעברים ביניהם, יש איזה סיפור, ננסה לשים לב דווקא למעברים בין המצוות.

 * אם אתה רוצה לא לשנוא, אתה צריך להגיד לו את מה שיש לך בלב, וזה מעין הדרגה. הסיפור מתחיל מהפרקטי אל המטרה. מהשורה השניה אם אתה מוכיח את עמיתך ולא שומר את זה בלב וכך יצא מצב שלא תקם ולא תטר ואז אתה תאהב אותו.

הכלל של כל זה הוא אני ה', האחדות שכוללת הכל.

* לגבי הפסוק הראשון זה הפוך, התנאי הבסיסי כדי להוכיח הוא לא לשנוא את אחי, אם אני לא שונא יש לי סיכוי להוכיח ולא לישא עליו חטא. לא תשנא את אחיך הוא התנאי לתוכחה. אם אתה בא מתוך שנאה אסור לך להוכיח, כך גם אל תוכיח אותו בצורה שהיא חטא. אם זה בא משנאה זה תוכחה שהיא חטא.

ייתכן גם לפי זה שהוכח תוכיח זה אפשרות, זה לא מצווה. אם אתה רוצה להוכיח אל תעשה את זה מדרך של שנאה.

* נדמה לי שיש מבנה כיאסטי כאן. האהבה והשנאה מתחמות את היחידה ובאמצע נמצא לא תשא עליו חטא. אבל זה נראה משהו מאוד כללי לספציפי ושוב חוזר לכלל. יש כאן הליכה מדבר כללי שלא לשנוא לציווי פרטי ואז זה חוזר לדבר יותר כללי.

 

הרב יצחק: על פי הפירוש הפשוט שגם מופיע ברמב"ם, אדם שמרגיש בליבו משהו על חבר ועל רע, אסור לו להשאיר את זה בלב. הוא מחוייב לגשת אליו ולשתף אותו.

מה הדוגמא שבדרך כלל עולה לנו למצוות תוכחה. שבעס! תפילין! מסעדה לא כשרה! זה נתפס הרבה פעמים כמצווה של בן אדם למקום כמעט. וצריך למחות אפילו מאה פעמים, כאן אנו רואים שהבסיס של המצווה הוא אחר לגמרי.

 

יוסי:

נחדד את מה שנאמר כאן.

יש כאן הנחת יסוד, שאם בני אדם חיים ביחד, קורים ביניהם כל מיני רגשות, ואין דבר כזה שהם לא שונאים אחד את השני. ולא על זה התורה ציוותה. אין מצווה לא לשנוא, יש מצווה לא לשנוא בלב. כל האיסור הוא לא להשאיר את זה בלב. וכך גם נראה בבירור מהגמרא בערכין.

אלא מה, שבהרבה פעמים נסיון החיים מלמד שעצם העובדה שאומרים את מה שקיים זה כבר משחרר משהו, זה מוריד את המשקל האטומי שנמצא שם, ועדיין כל פעם לעמוד מול מישהו ולומר לו זה קריעת ים סוף.

ולכן התורה מפתה אותנו, אני יודעת שקשה לך, אבל תדע לך שזה כדאי.

תדע לך שזה לא יעזור לך להשאיר את זה בלב. אם תשאיר את זה בלב בסופו של דבר זה יצא ממקום אחר 'לא תקם ולא תטר'. שאני נטר למישהו אז יש לי משהו כלפיו ואני עדיין נושא את זה בליבי ואני לא אומר לו ואז זה בא בהפוכה.

במובן הזה, 'ואהבת לרעך כמוך' זה לא מצווה, זו תוצאה.

מה שחוסם את האהבה זה שיש דברים שלא מדוברים. 'אני ה' ' זה גם ההבטחה, אני חותם לך על זה. ברגע שתוכיח אתה גם לא תקם ולא תטר, ותצמח מזה אהבה.

'לא תשא עליו חטא' הכוונה היא אל תשמור את זה בבטן. יש סיפור זן ידוע ששני נזירי זן היו שלושים שנה במנזר בפרישות ובשתיקה ולא קרבו אל אשה. כעבור שלושים שנה חזרו לכפר שלהם. הלכו בדרך שלושה ימים בשתיקה והגיעו לנהר ורצו לעבור את הנהר ושם יש אשה שרוצה לעבור, וזרם הנהר חזק. אחד מהם העמיס אותה והעביר אותה לצד השני.

אחרי שלושה ימים נוספים של שתיקה שואל אחד איך עשית דבר כזה, אחרי שנות פרישות ארוכות. אמר השני, אני לקחתי והורדתי אותה בצד השני של הנהר, אתה לקחת אותה איתך שלושה ימים.

 

הרב יצחק: לאזן את סיפור זן בסיפור חסידי על ר' אלימלך. שפעם מצאתי אותו בנעם אלימלך, ופעם אחרת כבר נעלם מהספר.

חסיד שלא היו לו ילדים, ביקש והתחנן והגיע לר' אלימלך ולא ויתר לו עד שיבטיח לו ילדים. ר' אלימלך ביקש שיספר לו מה קורה בבית. והחסיד אמר שהכל בסדר גמור. ר' אלימלך שאל 'מתי אתם רבים' ועל כן ביקש ממנו לריב באותו ערב. לשנה אחרת בהגיע הברית מילה שאלו החסיד איפה זה רמוז בתורה. ענה לו ר' אלימלך שזה מפורש אצל רחל שנכנסה להריון אחרי שויחר אף יעקב ברחל.

 

לימוּן (הילוך)

יוסי:

היום אנו רוצים לשים דגש על המעשה של הדברים הללו, ולכן ניקח כלי כתיבה ונכתוב

בשלב הראשון של הכתיבה אני מזמין להתייחס לשלוש שאלות.

א.      להתבונן בתוכי, לחשוב על אנשים שאני חי איתם, החל מהקרוב\ה לי ביותר, וכלה ברחוקים. ילדים הורים וכל מה שבאמצע. ולנסות לזהות האם אני מוצא שיש בי משהו שאני נושא בי ולא אמרתי לו, איזה תוכחה.

כשמוצאים, לכתוב את הבן אדם ולכתוב את התוכחה שהייתי רוצה להגיד לו.

ב.       להמשיך על אותו בן אדם ולחשוב האם לעובדה שאני נושא בליבי כלפיו משהו יש מחירים, זה גורם משהו? זה יוצא באופנים אחרים?

ג.        מה יכול לאפשר לי להגיד לו את משפט התוכחה שלי.

 

ועכשיו לעבוד בזוגות.

1. אני משער שיש סיבות טובות למה לא אמרתי את התוכחה, וכעת נשתמש בזוג כדי לעשות סימולציה. כל זוג יבחר מי מתחיל. ואני מספר לו מה שצריך מי אתה צריך להיות, אני מספר לו מיהו, אם לא ברור – אפשר לשאול, לכבוש את הסקרנות, אבל לשאול שאלות שיעזרו להכנס לדמות.

2. אחרי זה שנינו נעמדים, אני עומד מולו, מסתכל לו בעיניים ואומר לו את המשפט שכתבתי. אם אני מרגיש שזה לא היה מספיק, אני אומר לו שוב. החשוב הוא מבט עיניים ותוכחה ישירה.

3. לאחר מכן אנחנו מתיישבים לוקחים כמה שניות. והמוכח נכנס לתפקיד והוא מספר לי מה הוא ראה עלי, ומה הוא הרגיש ממני שהוכחתי את התוכחה. זה סוג של פרבילגיה שיש לנו בסימולציה מה שאין כן במציאות. 'ראיתי כעס בעיניים שלך, וזה הפחיד אותי'.

4. ואחרי שהוא מספר לי את זה אני מספר לו מה אני הרגשתי. 'הרגשתי פשוט' 'שחרור'.

 

נשוב למעגל

 

יוסי: אם מישהו שם לב למשהו שהתגלה בו היום. איזה גילוי שגיליתי.

* בתחילה אמרתי שאני שונא אותו, אבל אח"כ קמתי שוב ואמרתי שקשה לי איתו. וגיליתי שזה שאני לא מקבל אותו זה בא לי באופנים אחרים.

* זה קשור לדבריך קודם, יש מישהו שכל כך קשה לך איתו אבל אתה חושב שאם תגיד את זה אז תמוטט אותו. עמדתי מול משהו שאני לא מסוגל להגיד. הגילוי הוא כמה באמת מפחיד לפגוע באדם האחר, אני באמת לא רוצה להגיד את זה כי זה באמת יפגע בו.

יוסי: אני מרגיש שהשאלה שלך נוגעת בעצב הלימוד באופן שאנחנו לומדים כאן. פתחנו את הלימוד עם זה שאנחנו הולכים עם המצווה דאורייתא וזה כתוב בתורה, אחרי זה שעברנו לחלק של הכתיבה והתרגול אנחנו עוברים באופן טבעי לדבר בשפה הרבה יותר מתנסה, בודקת, רבת אפשרויות. בדרך כלל אנחנו לא מתאמנים בשפה של השולחן ערוך, בשפה ההחלטית. בחלק השני בעצם אומר יש כאן אופציה שנתנסה בה ובא נראה מה קורה לי ולבן זוגי כשאני אומר את זה, ונראה אם זה מוביל אותנו לשם. אני מרגיש שהשאלה שלך מצביעה על פער מובנה בין לימוד לאימון, כמעט תמיד יהיה כאן משהו בשפה שהוא כמו פיתוי, משהו מרכך, וממליץ על האופציה הזו בלי שיש בו את האלמנט המחייב של מצווה דאורייתא.

 

הרב יצחק: אני רוצה לשמור ולומר שאני מציע לחכות עוד שבוע, למדנו תורה שבכתב ושבוע הבא נלמד תורה שבעל פה, לפעמים זה לא פשוט לפעמים זה כן פשוט והתורה שבעל פה פתאום מרככת את התורה שבכתב הקשה והמוחלטת.