עד היכן תוכחה ראויה

מרכז צמיחה

י"א בטבת תש"ע

עד היכן תוכחה ראויה

יוסי:

שבוע שעבר נגענו בנקודה שכשאני מוכיח אני נמנע בליבי לשאת דברים עליו. שבוע שעבר עלו הערות שיש זוויות נוספות אבל התמקדנו מאוד בשאלה מה זה עושה לי כמוכיח.

כפתיחה, אני רוצה שנכתוב שלושה משפטי תוכחה מהימים האחרונים שאמרתי.

בשפתנו, אולי אנחנו קוראים לזה ביקורת, הערות. כדי להדגים את הדבר הזה אני רוצה שניקח את המשפט שמופיע בגמרא 'ורואה דבר מגולה בחברו ומוכיחו'. זה יכול להיות במעגל המקצועי, המשפחתי, החברי, הזוגי.

כעת לקפל את הפתק ולשים אותו בצד, נשוב אליו בהמשך.

תנו רבנן: "לא תשנא את אחיך בלבבך" – יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקלקלנו? ת"ל: "בלבבך" – שנאה שבלב הכתוב מדבר.

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח",

הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח", מכל מקום;

יכול אפי' משתנים פניו? תלמוד לומר: "לא תשא עליו חטא".

היום לא נעשה כשיקוף, נעשה הפוך, סוג של 'מה לא כתוב'. בשפה הלמדנית קוראים לזה 'מה החידוש'. השורה באה על פני אנטיתזה, אז ננסה לקרוא כך את השורות.

 

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח",

·         הרואה דבר מגונה בחברו – שישתוק.

·         הרואה דבר מגונה בחברו יכול או אפשר להוכיחו, מי אמר שהוא חייב.

·         הרואה דבר מגונה בחברו צריך ללמד עליו זכות.

·         הרואה דבר מגונה בחברו יפשפש במעשיו.

אילן: השומע בחברו דבר מגונה חייב להוכיחו.

 

הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח", מכל מקום;

·         הוכיחו ולא קיבל יצאתי ידי חובה בפעם הראשונה.

·         הוכיחו ולא קיבל זה כבר לא יעזור.

·         הוכיחו ולא קיבל אסור  להוכיחו פעם שניה.

אילן: הוכיחו ולא קיבל תגביר את הווליום, נעבור למכות…

יוסי: הסוגיה במקום אחר אומרת שאפילו מאה פעמים צריך להוכיחו. אבל ברצוני לשים לב להבדלים בין מה שנאמר כאן. יש לנו מקום שאומר פעם אחת ודי, בדרך כלל כי אנחנו עושים את זה מתוך חובה, בין אם חובת שמיא או ארעא. ואני עושה את זה מתוך חובה ונפטר מהמעמסה. ומחדשת הגמרא שלא, ומעניין לחשוב למה.

 

יכול אפי' משתנים פניו? תלמוד לומר: "לא תשא עליו חטא".

שיקוף.

·         להוכיח בתנאי שאני לא גורם לעלבון. ואם תעליב אותו אז אתה תשא עליו חטא, אתה תיצור מציאות של חטא של המוכיח.

·         האם ייתכן שתלבין את פניו תוך כדי התוכחה זה אפשרי – כן, שכתוב לא תשא עליו חטא.

יוסי: 'יכול אפילו… תלמוד לומר' בדרך כלל הכוונה היא שתלמוד לומר שלא. כלומר האם אפשרי שישתנו פניו תלמוד לומר שלא, מתוך הפסוק לא תשא עליו חטא.

·         יכול אפילו משתנים פניו במובן של 'צוחק עליך' הוא נאטם. יכול אפילו כשהוא מתלוצץ? תלמוד לומר… תעצור, אל תוכיח אותו יותר.

·         נראה שחז"ל הופכים כאן משמעות החטא, זה לא חטא שהמוכח עשה אלא חטא הוא חטאו של המוכיח באופן שבו הוא מוכיח. זה הופך את המושג חטא לא כחטא כלפי המקום לחטא שבו משתנים פניו. המילה חטא משנה את ההקשר.

 

יוסי: נעיין לרגע בהמשך הגמרא.

עד היכן תוכחה?

רב אמר: עד הכאה[1],

ושמואל אמר: עד קללה,

ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה.  

(ערכין ט"ז:(

זה מעלה מאוד חזק את האפשרות שהשתנות הפנים היא הפנים של המוכח.

אבל, יש עוד אופציה שהשתנו פניו של המוכיח. לראות שהמקום הפנימי של המוכיח לא מוחמץ, שהוא לא מאבד את המקום הפנימי של התוכחה הנקיה. לפעמים מרוב רצון להוכיח הוא גורם לחטא בעצמו.

ראינו אם כן שתי אפשרויות קריאה, נתחלק לחבורות, לזוגות.

אני מציע פשוט לקרוא שתי שורות:

תניא, אמר רבי טרפון: תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.

בשלב הראשון נלמד את שתי המשפטים הללו, להבין, ולהסביר כל אחד מהתנאים, ולאחר מכן לנסות ולהגדיר מה ההבדל ביניהם. אם מסיימים אפשר להמשיך ולקרוא את הגמרא על הציר של ר' טרפון ור' אלעזר בן עזריה, לשיטת מי הגמרא ממשיכה.

[ התחלקנו לקבוצות ]

* אצל ר' טרפון אין הפניה למישהו ספציפי 'אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה' הוא מדבר לכולם בלי להביא נוכחות ספציפית.

* אצל ר' אלעזר אין פירוט כמו אצל ר' טרפון. אולי כי אמירתו של ר' אלעזר בנויה על גבי ר' טרפון. ר' טרפון בא בטרוניה לדור ומאשים את כולם, ר' אלעזר רומז לו בחזרה שהאחריות היא לא עליהם אלא על מי שצריך להוכיח. זה בעצם האחריות שלי שהתוכחה תתקבל כמו שצריך. אי אפשר להאשים את השני.

* ר' אלעזר רואה את עצמו כאחד מבני הדור ומחזיר לו באותה מטבע.

יוסי: כדי לציין את התהליך נשחזר אותו לרגע.

שבוע שעבר תהינו מה התנועה בזמן שאני אומר תוכחה, ויש גם משהו שקורה בצד השני.

השורה של ר' טרפון היא יותר פשוטה, למרות שראיתי בו דבר מגונה אני יודע שהוא לא יקבל את זה. אני חוסם את עצמי בגלל הצד השני, בגלל כל מיני סיבות – הוא יהדוף אותי חזרה, הוא לץ ועוד דוגמאות נוספות. אבל העקרון הוא לבדוק את הצד השני.

כך גם רומז ר' יוחנן בן נורי שאם התוכחה היא טובה יש לה פוטנציאל להוסיף לה אהבה וזה תלוי האם הצד השני יקבל את זה.

ר' אלעזר בן עזריה עושה מהפך, הוא חוזר אל המוכיח.

מה זה נקרא לדעת להוכיח?

יש אפשרות – רש"י – שהוא לא מבייש את האדם השני. זה עדיין קשור לאדם השני.

הכיוון שאהרן התחיל והרב יצחק המשיך הוא מבין את ר' אלעזר בן עזריה בצורה הרבה יותר דרמטית, הבעיה במישהו שהודף אותך חזרה היא בעיה שלך, בתוכחה שלך.

אפשר להבין את זה ברמת המוזיקה, אם אני אומר למישהו ביקורת שאני נגוע בה אז לא מעט פעמים התוכחה הפכה להיות מתוכן מסויים למשהו שעומד ביני ובינה. כביכול דרך התוכחה אני מבקש להרים את עצמי מעל המוכח, והוא משקף לי בכך שהוא אומר 'אני? אתה הרי תמיד ככה…'

ברם, אם אני מוכיח לא מעמדה שאני יותר טוב אלא מתוך מקום נפשי של תיקון אזי לא תתרחש גם ההדיפה.

זה משהו שקשור לרמת המוזיקה של התוכחה, האם זה באמת נקי או שאני רוצה להרוויח רווחים. לא פעם דרך התוכחה אני רוצה להרוויח לא רק את הנושא אלא גם רווחים בינאישיים, ולזה ר' אלעזר מפנה את תשומת ליבנו.

 

כעת נפנה למשפטים שכתבנו בתחילה וננסה לחזור לסיטואציה ולראות האם העניין מול העיניים שלי, או שהיה כאן גם התערבבות של אינטרס שרציתי להרוויח.

אם אני שם לב שזו תוכחה נקיה ורק זה עמד מול העיניים, לכתוב.

אם אני שם לב שהתערבב איזה משהו, רווח, אינטרס טוב לכתוב לעצמי, ייתכן שיהיו כמה.

 

 

 

דף המקורות

תניא, אמר רבי טרפון: תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.

ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה.

לקיים מה שנאמר: (משלי ט') "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה[2], הי מינייהו עדיפא? אמר ליה: ולא מודית דענוה לשמה עדיפא? דאמר מר: ענוה גדולה מכולם, שלא לשמה נמי עדיפא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

שאל רבי יהודה בנו של רבי שמעון : תוכחה לשמה, וענוה שלא לשמה, איזו מהם עדיפה?

אמר לו: אינך מודה לי שענוה לשמה עדיפה, שהרי אמר מר: ענוה גדולה מכולם?  – שלא לשמה גם כן עדיפה שהרי אמר רב יהודה בשם רב : לעולם יעסוק אדם בתורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה

היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב: חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה. בתר דנפיק, אמר ליה: הכי והכי קא עביד, אמר ליה: אמאי לא אמרת ליה באנפיה? אמר ליה: חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי.

[מהי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? כמו זה שרב הונא וחייא בר רב ישבו לפני שמואל. אמר לו חייא בר רב (לשמואל): יראה מר שהוא (רב הונא) מצער אותי. קיבל עליו ששוב לא יצער אותו. אחרי שיצא (חייא בר רב), אמר לו: (רב הונא לשמואל) כך וכך עשה. אמר לו : למה לא אמרת לו בפניו? אמר לו : חלילה לי שיתבייש זרעו של רב על ידי]

 

 

 



6           רש"יעדהכאהעדשיקצוףזהויכהאתהמוכיח.

7 רש"י:                תוכחהלשמהלשםשמים.

וענוהשלאלשמהשעושהעצמועניושאינורוצהלהוכיחוואותהענוהשלאלשםשמיםהואאלאשלאישנאנו.

תוספות:

וענוהשלאלשמהשעושהעצמועניוואינורוצהלהוכיחוואותהענוהלאלשםשמיםהיאאלאשלאישנאנווישמפרשיםענוהשלאלשמהפירושמשוםגאוהאושיאמרואדםעניוהואומשפילעצמוושותקבחירופוועלבונוולאלשםשמיםאלאלקנותשםאבלבקונט' שפירשענוהשלאלשמהשמונעתוכחהמןהצריכיםלאישראלידהוהרשעגמור.